כשהייתי ילדה, המגע היחיד שחוויתי היה מכות. אמא שלי לא היתה מסוגלת לגעת בי. אם הייתי מתיישבת לידה קרוב מדי, היא היתה מרחיקה אותי ממנה. אבא שלי דוקא כן ניסה, כשהיינו קטנים, אם נפלנו וקיבלנו מכה, היה אומר, תראי לי איפה ואתן לך נשיקה. אבל זה היה רק כשהיא לא היתה בבית, לידה הוא לא העז. כשגדלתי קצת, גם זה פסק. שלא לדבר על מילים יפות. המילה לאהוב היתה מילה אסורה. לא מוציאים אותה מהפה, גם לא כלפי אנשים אחרים.
גדלתי עם חסך רגשי עצום. בגיל עשרים התחלתי לחתוך את עצמי. לפני כן גם הייתי פוגעת בעצמי. היום אני יודעת שזו היתה פגיעה יותר חמורה מבחינת הנזק שהיא עלולה לגרום. אבל אז זה הרגיש פחות נורא. הייתי דופקת את הראש בקיר או ברצפה. אבל ממש חזק. שנים. אולי זה שאני קצת קוקו זה מזה…
ואז התחלתי לחתוך. בסכין. מעל המרפק. הקפדתי לחתוך דוקא מעל המרפק. היתה לי מחשבה צדיקה כזו, שזה ישמור עלי. כבר אז היו לי מחשבות לעזוב את הכל. חשבתי, זה ישמור עלי. אני אהיה מוכרחה ללכת בשרוול ארוך. זה ישמור עלי שלא אחצה קווים.
לא משנה שאחר כך הלכתי עם גופיות יפה מאוד ועם חתכים מול כולם.
אבל אז חיפשתי מענה. זה מגוחך שחיפשתי מקום לשאול אם מה שאני עושה מותר הלכתית.
הייתי בת עשרים ושלוש ומצאתי את אקשיבה באינטרנט. לא היו לי אפילו אנשים לשתף אותם במצוקה שלי. או לפחות לשאול אותם ולקבל תשובה. השאלות שלי היו מאוד דתיות בהתחלה, כאילו בענייני נפש אבל מכיוון דתי. שם היה הראש שלי. זו היתה הדרך שהסתכלתי על העולם. השאלה שלי היתה איך מותר לחתוך מבחינה הלכתית. ידעתי שאסור. רציתי לעשות את זה באופן שמותר. הייתי צריכה מקום חרדי. ככה הגעתי לאקשיבה.
אתה כותב שיש איסור לאדם לחבול בגופו. האם האיסור מתייחס גם לחבלות שאינן מזיקות כגון לחתוך את הזרועות למען הכאב אך חתכים שאינם עמוקים כדי להזיק? אני יודעת שבתור צער על מת יש בכך משום לא תתגודדו או משהו כזה, אבל מתוך כאב פנימי או צער אחר גם יש בכך בעיה?
המשיב הבין מיד שאני לא במקום טוב. הוא הרגיש מהשאלה עצמה שיש שם כאב גדול, ושאני לא רק שואלת שאלה הלכתית אלא מבקשת עזרה. זה היה חלק מהתשובה שקיבלתי:
אסור לאדם לחבול בעצמו אפילו שריטות. ראי באגרות משה (חו”מ חלק ב, סי’ סה – סו) שדן האם מותר לעשות דיאטה בשביל יופי, והאם מותר לעשות ניתוחים פלסטיים. ומתוך הדיון משמע שאסור לחבול אפילו שריטות.
הרבה הצלחה. כולי תפילה שתזכי לחוש את היעוד המיוחד של חייך, שאף אחד חוץ ממך לא יכול למלא. את היותך חלק מפסיפס ענק ומיוחד, ולפי הניסוח של שאלותיך – נראה שאת אחד החלקים המיוחדים שבפסיפס. שתאהבי את עצמך, את אישיותך, על מעלותיה הרבות מאד וגם על חסרונותיה (כנראה שיש. כי אין מושלם), ובהצלחתך אשמח גם אני. אשמח אם תשמרי על קשר, ותבשרי לנו על הישגייך ונצחונותיך.
התשובה נגעה בי במקום הכי רגיש. הוא לא היה שיפוטי. הוא גם לא הקטין ולא התחמק. הוא הבין שהשאלה היא לא על שריטות. שאני עצמי השריטה.
כתבתי בחזרה וביקשתי לדבר אתו. פתאום היתה לי כתובת. יכולתי לדבר על כל הדבר הזה. על הרצון למות ועל הפגיעה בעצמי. דברים שלא היה לי עם מי לחלוק. זה עצמו היה דבר ענק בשבילי. שיש מישהו שמסוגל להחזיק את זה. היה לי מישהו בתוך כל הטירוף הזה.
כתבתי בחזרה וביקשתי לדבר אתו. פתאום היתה לי כתובת. יכולתי לדבר על כל הדבר הזה. על הרצון למות ועל הפגיעה בעצמי. דברים שלא היה לי עם מי לחלוק. זה עצמו היה דבר ענק בשבילי. שיש מישהו שמסוגל להחזיק את זה. היה לי מישהו בתוך כל הטירוף הזה.
ומה שהיה לי טוב הוא, שהוא גם לא היה היסטרי כל הזמן. יש אנשים שרוצים לעזור ולא יודעים מה לעשות עם זה, ויש היסטריים שאני אעשה בשבילך ואני אציל אותך. הוא שידר לי, אני פה בשבילך. אני פה עם הכאב שלך ובואי נראה מה עושים.
עד אז גרתי בבית. בדרך כלל הייתי עוזבת בשש בבוקר, לפני שכולם מתעוררים, וחוזרת בשלוש בלילה, כשכולם כבר בטוח ישנים. אבל השבתות היו ממש קשות. לפעמים הייתי הולכת לבית חולים, כי בבית חולים יש מיטות נוספות של המלווים. אז הייתי עולה סתם לישון שם, וקיבלתי גם אוכל מארגוני סיוע. פעם אחת ישנתי ברחוב. פשוט מצאתי כל מיני פתרונות מעניינים.
ואז בשלב מסוים שאלתי את אלי מאקשיבה, המשיב שהתנדב לתת לי כתף, לגבי הדרך שלי. ניסיתי להבין את העולם שלי. הייתי צריכה מקום חדש לברר לעצמי מי אני ומה אני ולאן פני מועדות. משם הגיעה בעצם המחשבה לעבור לארה”ב.
התחלתי תהליך עם הסוכנות היהודית של שליחות בחו”ל. לא התקבלתי, מובן לגמרי. הייתי אז בדיכאון אקוטי. ביקשו להכין שיעור דוגמא ולא הכנתי. קיבלתי תשובה שלילית. החלטתי לנסוע באופן עצמאי. נסעתי לשבועיים כדי לבדוק את השטח.
זה היה באלול. בראש השנה החלטתי שזהו, אני נוסעת ויהי מה. אני זוכרת את זה כי הקבלה שלי לאותו ראש השנה היתה שלמרות שאני הולכת לאמריקה, אני אמשיך ללבוש גרביים.
הלכתי להוציא ויזה. רציתי לעבוד שם וגם להיות אומנת (נאני). כך יהיה לי מקום להיות בו וכסף למחיה.
אבל לשם כך היה צורך שאני אנהג, והתחלתי לעשות רישיון. אבל אז החלטתי שאני לא מחכה עד להוצאת רישיון ועד שתימצא לי משפחה. אני הולכת. אבל לפחות יצא לי משהו מכל הבירורים שעשיתי. כששאלו אותי למה אני נוסעת, היה לי סיפור כיסוי, שיש לי עבודה בתור נאני ואני אגור אצל המשפחה וכו’. הרי אני לא יכולה להגיד לאנשים שאני הולכת ואין לי מושג לאן.
אז כבר לא גרתי בבית. יש לי במעורפל תיאור פיזי של המקומות שהייתי בהם, אבל לא זוכרת בכלל לאן לשייך אותו. הסתובבתי מלא.
המשכורת שלי הלכה על רשיון נהיגה, ועוד כמה דברים שהייתי חייבת לעשות. זה היה נראה לי הצורך הראשון אחרי אוויר. יש סדרי עדיפויות שונים כשאתה לא שפוי.
למשפחה לא אמרתי כלום. עזבתי וזהו.
כל הזמן הזה אלי היה בבירורים בשבילי. כשסיפרתי לו שבאמת אין לי לאן ללכת ושאני סתם עובדת על כולם הוא פנה לעזרת משיבים אחרים והם חיפשו לי פתרונות. ואז כשהייתי בפריז, לפני טיסת ההמשך, אלי התקשר לומר לי שיש לו עוד כיוון. (את האייפון הראשון שלי קניתי בשדה התעופה בדרך לאמריקה.) כשנחתתי ב־JFK הוא התקשר אלי לומר שיש לי משפחה.
כך הגעתי אל הפיירברגים. אנשים חמודים מאד מאד. זוג מבוגר מפלטבוש. כבר חיתנו את כל הילדים, והיו עסוקים בכל מיני עניינים של צדקה. היתה להם יחידת דיור והם נתנו לי להתגורר בה. הם אומרים שעד היום הם לא יודעים אם אני יותר אמיצה או יותר משוגעת. אני חושבת שבגלל שהייתי משוגעת היה לי אומץ.
למעשה, הם לא ידעו עלי כלום, אבל מיד קלטו. בשבתות הם היו מארחים המון. אני זוכרת שבשבת הראשונה האורחים שאלו אם יש לי פה משפחה בארצות הברית. עד שניסיתי להבין מה הם אומרים, כי בקושי ידעתי אנגלית, פתאום חנה, האמא, אומרת כן, אנחנו.
התגוררתי אצלם במשך שלושה חודשים. הגעתי בחנוכה, ומצאתי מקום רק בסביבות פורים. בזמן הזה הם הפכו ממש להיות כמו משפחה. הם הראו לי בכל דרך שהם בשבילי, שהם אוהבים אותי, שהם רוצים אותי. הכל. זו היתה חוויה חדשה לגמרי בשבילי. בפעם הראשונה בחיים היתה לי באמת משפחה.
בימים הראשונים שלי שם ניסיתי למצוא לעצמי עבודה ומקום מגורים. האבא ביקש ממני כמה פעמים שלא אלך למקום שלא טוב לי רק בגלל שלא נעים לי ואני רוצה לעזוב. ולא להסתמך רק על זה שאנשים מראיינים אותי. שאזכור שגם אני מראיינת אותם.
ואז מצאתי עבודת הדרכה בפנימיה. עוד לא ידעתי אנגלית. אבל קיבלו אותי. הייתי יושבת בחדר שלי, חותכת את עצמי, ואחר כך יוצאת אל הבנות. אין לי מושג מה הצוות חשב. איך הם העלו בדעתם שלטיפוס כמוני תהיה איזו השפעה חיובית על הבנות.
בלילות שזו לא היתה המשמרת שלי הייתי במנהטן. שותה אלכוהול עם חברים ומאבדת את הראש. עדיין הייתי חרדית, אבל לא הייתי צריכה לשמור על אותו פאסון. במנהטן אפשר להיות פחות לחוצה. נגיד את זה ככה.
בפלטבוש ובכלל בניו יורק יש סצנה מאד גדולה של רווקים ורווקות. בכל בלוק יש בערך שלוש דירות של שותפים או שותפות. כל מי שגר באזורים אחרים באמריקה שהם לא ניו יורק או ניו ג׳רזי, ברגע שהם מגיעים לגיל עשרים ושלוש עד עשרים וחמש הם עוברים לגור במרכז כדי למצוא בני זוג, אחרת כמעט אין סיכוי לשידוך מתאים.
בפלטבוש ובכלל בניו יורק יש סצנה מאד גדולה של רווקים ורווקות. בכל בלוק יש בערך שלוש דירות של שותפים או שותפות. כל מי שגר באזורים אחרים באמריקה שהם לא ניו יורק או ניו ג׳רזי, ברגע שהם מגיעים לגיל עשרים ושלוש עד עשרים וחמש הם עוברים לגור במרכז כדי למצוא בני זוג, אחרת כמעט אין סיכוי לשידוך מתאים.
בשלב מסוים עזבתי את הפנימיה ועברתי לעבוד אצל אשה שהיתה צמח. היתה לה אחות ביום, אבל בלילה היא היתה לבד ורצו שמישהו יישן אתה. לפיירברגים סיפרתי שאני גרה שם. אבל למעשה המשפחה אמרה שאם אני מתגוררת אצלה הם יורידו לי מהמשכורת כמה מאות דולרים. אמרתי שלא צריך, כל עוד יש לי מיטה בלילות אני אסתדר. הייתי מגיעה ללילה עם מזוודה קטנה. שכרתי יחידת אחסון קטנה באזור – בארה”ב יש אפשרות כזו בכל מקום. אחסנתי את כל הדברים שם, וכל יומיים הלכתי להחליף מה שאני צריכה. את הבגדים הייתי מכבסת במכבסה בתשלום.
במשך השבוע ישבתי בספריות, מסעדות ובתי קפה. הייתי לגמרי לבד עם עצמי. בשבתות לא היתה לי משמרת. הייתי מגיעה לסעודות אצל הפיירברגים.
ואז התחלתי לצפות בסרטים בשבת.
*
אם גם לכם יש שאלה, או סיפור אקשיבה משלכם לחלוק, דברו אתנו akshiva.mn@gmail.com
3 תגובות
וואו איזה כאב. שרט אותי גם. הכתיבה נגעה בי מאוד מאוד.
זה סיפור אמיתי?
בעניי מידי הרבה כאב ועומס בפרק אחד…
הסיפור האמיתי קשה עוד יותר, למרבה הצער.