התחלתי ללמוד לפסיכומטרי.
עכשו, אני כולי עדיין בשיא הדיכאון, ואין לי מקום לגור. אני יושבת במסעדות ובכל מיני מקומות ולומדת מהאתר של המדינה. עשיתי את זה בלי תרופות, בלי כלום. הגעתי לארץ בשביל זה. יומיים לפני המבחן, כי מבחינה כספית אין מצב שאני מממנת את זה בשום מקום אחר. שכר הלימוד בארה”ב הוא הזוי, בסביבות 100,000 דולר לשנה. בישראל זה נמוך בלי השוואה. ויש מלגות, וגם בלי מלגות, אפשר לשלם בתשלומים.
הקפיצה האמיתית שלי, שהיום אני דוברת, כותבת, חושבת באנגלית, קרתה בכלל מהאשפוז. הייתי מאושפזת שלושה חודשים, בלי טלפון. אי אפשר לעשות כלום, וכולם שם מדברים רק אנגלית. אין בסביבה אפילו איזה חרדי שיודע מילה בעברית.
את נמצאת במקום שיש בו חמש קבוצות תרפיה ביום, שאת חייבת להשתתף. מלא מילים גבוהות וחדשות, ואת צריכה לבטא את עצמך. חוץ מזה יש שתי פגישות בשבוע עם הפסיכולוגית. כל היום דיבורים. במהלך היום את עושה שיחות עם אנשים, שומעת הרצאות, והכל באנגלית. זה פשוט הקפיץ אותי בבוסט.
כתבתי המון לעצמי. בהתחלה כתבתי בעברית, אבל באיזשהו שלב עברתי לאנגלית. כי לוקח הרבה יותר זמן לכתוב בעברית כשאת שומעת משהו באנגלית, ואז צריכה לענות גם באנגלית. אם שואלים אותי שאלה, ואני כותבת אותה לעצמי בעברית, אני אחר כך צריכה לתרגם כדי לענות עליה. באיזשהו שלב זה פשוט לא היה יעיל. אז התחלתי לכתוב באנגלית, אבל במלא שגיאות כתיב.
ועם כל זה, בפסיכומטרי באנגלית קיבלתי הכי נמוך. בעברית קיבלתי כמעט את כל הנקודות. במתמטיקה קצת פחות. אחר כך עשיתי את מבחן הכניסה לאוניברסיטה. הקבלה שלי לאוניברסיטה הייתה מותנית במעבר של מבחן אמיר”ם. הגעתי לישראל ביום לפני שמחת תורה, והמבחן של אמיר”ם היה קצת אחרי שמחת תורה.
שאלתי את הרב אם אני צריכה לשמור יומיים חג או לא. כי באמריקה חגגתי יומיים. הוא אמר, בגלל שהקבלה שלך לאוניברסיטה מותנית במבחן, ואת לא בטוחה שתתקבלי, ואם לא תתקבלי את חוזרת מיד לחו”ל, אז את צריכה לשמור יומיים. הגעתי באמצע חול המועד, אז חג ראשון שמרתי יומיים.
ואז עשיתי את המבחן. לא היו לי אנשים לתרגל איתם. לא היו לי ספרים. אף אחד מהמשפחה שלי לא עשה את זה. לא היה לי עם מי לדבר. פשוט למדתי לבד. קיבלתי 644. עם ג’ט לג. בלי קונספט בכלל. בלי לסיים את הקורס, בלי לתרגל. מה שהצלחתי. זה הספיק כדי להתקבל. האמת, היה לי גם סטטוס של “ראויים לקידום” וכל הדברים האלה, אבל בסוף לא הייתי צריכה. כן חייבו אותי לעשות קורס מתמטיקה.
ואז עשיתי את המבחן. לא היו לי אנשים לתרגל איתם. לא היו לי ספרים. אף אחד מהמשפחה שלי לא עשה את זה. לא היה לי עם מי לדבר. פשוט למדתי לבד. קיבלתי 644. עם ג’ט לג. בלי קונספט בכלל. בלי לסיים את הקורס, בלי לתרגל. מה שהצלחתי. זה הספיק כדי להתקבל. האמת, היה לי גם סטטוס של “ראויים לקידום” וכל הדברים האלה, אבל בסוף לא הייתי צריכה. כן חייבו אותי לעשות קורס מתמטיקה.
זה שיכולתי בכלל להיכנס, זה בגלל שעבר איזה חוק שאומר שאם יש לך תעודת בגרות ומבחני חוץ, זה נחשב בגרות מלאה. אחרת הייתי צריכה מכינה וכל הסיפור. אבל החוק הזה עבר בדיוק בזמן. אז כאילו, אני הולכת על כל זה.
וגם מאוד עזר לי שהם אמרו, מבחינת ציונים, אוקיי, אנחנו עוקבים. מבחינת זה אנחנו צריכים לעקוב אחרייך. אבל מבחינת ציונים, אנחנו לא דורשים ציונים מהמגזר החרדי. אנחנו לא יכולים לדרוש. אבל בגלל שאת הולכת למסלול מדעי, את צריכה מעקב.
הם חייבו אותי במתמטיקה. בעיקרון צריך לבוא עם חמש יחידות, ואם לא, צריך להשלים. אז הייתי צריכה להשלים מתמטיקה ואנגלית. אבל סיימתי שנה עם תשעים ושלוש ממוצע.
זו היתה שנה איומה.
בשבועות האחרונים לפני שחזרתי לארץ בפעם הראשונה, היה לי מאד מאד קשה. עשיתי שבתות אצל פיירברג ושאלתי כל מיני שאלות קשות.
ובאותו זמן חברה שלי סיפרה לי שהיא הגישה תביעה נגד אבא שלה. היא היתה חברה ממש טובה שלי, והטלטול היה מטורף. כל החרדיות שהיא ניסתה לפנות אליהן לעזרה בגדו בה בצורה מזעזעת. אלה אנשים שאני מכירה.
והיא יצאה בשאלה. ולי כל הזמן יש את המקום הזה שאני מתה לצאת בשאלה. מתוך כעס. כל מה שבער בי. לא היו לי מילים לשים את זה. אבל לא היתה לי הצדקה, שום דבר שאני יכולה להגיד שמישהו יבוא אלי בטענות ואני אגיד לו.
ראיתי בה שיש לה את הדבר הזה, כאילו, “תקפצו לי”, זה עורר בי את השאלות. כאילו, האם זה שקשה לך פה? האם זה שדברים קורים לך פה? האם זה שחרדים מתנהגים ככה מצדיק את זה? כאילו מה, אז עכשו כלפי שמים מותר לי לעשות כל מיני דברים?
אז כבר הייתי רואה סרטים בשבת. האשה שעבדתי אצלה, הייתי שם כל לילה, גם לילות שבת, משמונה עד שמונה. אז בהתחלה הייתי שמה סדרות או כאלה. כשהיא היתה ישנה, הייתי שמה סדרה, וזה היה ממשיך לבד במהלך השבת, ככה שלא חיללתי שבת.
אחרי שחזרתי לארץ, גרתי במעונות הסטודנטים. הייתי נשארת בשבתות לבד, והיה לי ממש לא טוב נפשית.
ואז אקשיבה תיווכה לי משפחה שיכולתי להיות אצלם בשבתות. זו רמת ההשפעה שיש להם על החיים שלי. מכל הכיוונים. בזכותם נכנסו לתמונה אנשים טובים, שעזרו לי להחזיק מעמד. אז היה לי איפה להיות בשבתות. עדיין לא הייתי בקשר עם המשפחה שלי. פעם ב־ הלכתי להגיד שלום וכאלה, אבל לא מעבר.
אמא שלי, ממש כשנחתתי, התקשרתי אליה וסיפרתי לה שאני הולכת לגור במעונות.
היא אמרה לי: “אני מקווה שאת לא הולכת להזמין את האחים שלך לשם.”
אמרתי לה: “תגידי להם שלא יבואו.”
אז היא אמרה לי: “אני אומרת לך. את לא הולכת להזמין אותם.”
למה התקשרתי אליה אני לא יודעת. אבל באיזשהו מקום רגשי, האמירה שלה היתה אמירה גם שלהם. כאילו, הם לא רוצים לבוא. לא משנה שאני לא באמת הזמנתי אותם, אבל מבחינתי, באותו רגע ובאותו מקום, זה היה הנה, הם לא באים. כי היא אמרה לי שהיא לא תגיד להם שהם לא יכולים לבוא. היא אמרה לי לא להזמין אותם, והם לא מבקשים לבוא.
למה התקשרתי אליה אני לא יודעת. אבל באיזשהו מקום רגשי, האמירה שלה היתה אמירה גם שלהם. כאילו, הם לא רוצים לבוא. לא משנה שאני לא באמת הזמנתי אותם, אבל מבחינתי, באותו רגע ובאותו מקום, זה היה הנה, הם לא באים. כי היא אמרה לי שהיא לא תגיד להם שהם לא יכולים לבוא. היא אמרה לי לא להזמין אותם, והם לא מבקשים לבוא.
ולכן גם אני לא. פשוט גרתי בישראל ולא יצרתי קשר עם אף אחד מהמשפחה שלי. כשהיתה חתונה של אחי נכנסתי לפריים, אבל זהו. בפסח הייתי בישראל, ולא עשיתי אותו אצלם. בסעודת פורים הייתי אצל שטרן.
בגלל זה גם כל כך התנתקתי מהבית. כי לא היה מצב להיות באמצע. אם אתה שם, אתה תחת שליטה מוחלטת. ואם אתה מתנתק, אז צריך להתנתק לגמרי. ואני קמתי ועזבתי. לא באמת היתה לי ברירה.
ואז באמת היו לי זמנים שמאד רציתי. מבחינתי לא לשמור שבת היה משהו שאין מצב, חייבים. אבל לא הייתי מסוגלת. הרבה שבתות בסוף נשארתי לבד. היו ממש שבתות שהלכתי למשיבה שלי לפני שבת, הבאתי לה את כל המכשירים שלי, ואחרי שבת חזרתי לקחת אותם. היא היתה שם, בכל דרך שהייתי בוחרת, איך שהיא יכלה לעזור. לא היה לה שום מקום של כן תשמרי או אל תסתכלי על זה. פשוט אם את רוצה.
וכמה פעמים כשבאתי להביא את הדברים, היא נתנה לי אוכל לשבת.
התחלתי שנה ב’. סיימתי את שנה א’ בממוצע גבוה. אבל כבר הייתי במצב ממש לא טוב. אז הייתי רק עושה חלק מהמטלות ונכחתי רק במה שהיה חובת נוכחות.
ואז אני עוזבת את המעונות. יושבת לכתוב מכתבים אובדניים. לא מספרת על זה לאף אחד. מתחילה לארוז את כל החפצים שלי בארגזים.
3 תגובות
עוקבת עם נשימה עצורה. את כותבת ומדהים. ומעבר להכל- משהו בכתיבה שלך כל כך פשוט וזורם. אוהב בסוף בסוף, מאמין בטוב ובתקווה.
וואו.
סיפור קשה לקריאה ועם זאת חשוב מאד מאד.
ומהכרות אישית עם סיפורים קשים ועצובים לא פחות מהמציאות, אין פה שום גוזמה, אם כבר להפך:(
והיא יצאה בשאלה. ולי כל הזמן יש את המקום הזה שאני מתה לצאת בשאלה. מתוך כעס. כל מה שבער בי. לא היו לי מילים לשים את זה. אבל לא היתה לי הצדקה, שום דבר שאני יכולה להגיד שמישהו יבוא אלי בטענות ואני אגיד לו.
אמאא אני בוכה!!!זה פשוט כל כך אמיתי!זה פשוט אני