עין טובה

הסימן הראשון היה העגיל השני. איזו נערה מסמינר ‘בנות יעל’ ועוד בכיתה י’ 4, הכתה של הטובות, עם הקוקואים בצד וחולצה תחובה היטב, עושה לעצמה עגיל שני באוזן? 

זהו שהיא כבר לא הייתה נערה אלא לגמרי בחורה. הסמינר גם כבר לא הגדיר אותה, בטח לא הכיתה הכי טובה במחזור, כמו שרוזנר, המרכזת, אהבה לומר בכל הזדמנות. הקוקו טיפס ועלה לגבהים בלתי אפשריים, תכף יפלוש למצח.

היא טובי. לא נשומה’לה של סבתא ירושלים, לא כהנא של המחנכת, לא טובוש של רותי וחוי, שתי הצלעות השוות במשולש שווה השוקיים של החברות שלהן, לא טובה’לה של אמא, לא טובה בכלל, רק רעה רעה רעה. 

מאז הערב ההוא, כששבה עם העגיל, היא לא הפסיקה למלמל את זה לעצמה בלופים, כמו מנטרה. אני טובי. אחראית למעשי. לא עשיתי שום דבר רע. 

הסימנים הבאים הגיעו בשטף, ברורים יותר, זועקים לכל מי שרק היטה אזנו. אני טובי! ככה טוב לי!

אני טובי ששעת השיבה הלילית שלה נושקת לשעה שבה אברימי קם לנץ, אני טובי שפיתחה לעצמה שפה שופעת ביטויי רחוב, עד שאמא מכסה את האוזניים של גולדי בכל פעם שאני פותחת את הפה, שלא תושפע חס ושלום. אני טובי שזנחה את הגרדרובה, את החברות, את הסמינר, את הנערה המתוקה של כולם. אני טובי ומי שלא טוב לו איתי שיתמודד.

אני טובי שזנחה את הגרדרובה, את החברות, את הסמינר, את הנערה המתוקה של כולם. אני טובי ומי שלא טוב לו איתי שיתמודד.

והם לא התמודדו. אמא בכתה, אבא שתק, ולא ברור לה מי משניהם גרם לליבה לדמם יותר. דודה סימי נשלחה לנסות להשפיע בטובות, אברימי הגדול ניסה לאיים בחרמות, רותי וחוי נעלמו מחייה.

כמעט שנה היא התגלגלה ככה. תמיד חשבה שהמונח מתגלגל יש לו קונוטציה של ירידה, או דרדור, כמו גלגול החובות של אבא שרק הולך ומחמיר. דווקא כשעזבה את הסמינר, הרגישה שחרור מטורף, בלי המרכזת רוזנר על הראש, החיים נראו לה וורודים מאי פעם. למען האמת, היא לא בדיוק עזבה, רוזנר קראה לה לחדר, היא ציפתה למבול של גערות, אבל המרכזת דווקא הסבירה לה פנים באותה הפעם. אמרה שהיא מצטערת, באמת מכל הלב, ושחבל, באמת חבל. היא כמעט האמינה לה שהיא מצטערת, אבל ברגע הבא רוזנר  גם הבהירה באופן חד משמעי שאין אפשרות בצורה כזו להישאר בתוך המבנה פנימה, אז היא יצאה. 

ישבה בבית. 

מזמן, כשנרשמו לסמינרים, היתה לה חברה, שבי ברון. שבי לא התקבלה לסמינר, שלושה חודשים ישבה בבית, כולם דיברו על איך זה שנערה מבית טוב יושבת בבית, והן היו מצחקקות על זה שהדבר היחיד שהיא ל א עושה בבית זה יושבת. או ישנה או מהלכת סחור סחור, רק לא לשבת.

אבל טובי ישבה. ישבה וחיכתה, חיכתה שמשהו יקרה. שמישהו יעשה משהו. יבואו עסקנים, דודנים, אחיינים. האדמה תרעד, בטח תכף יבוא מישהו ויגיד שהיא צריכה להישאר בסמינר. לא שרצתה לחזור לשם. רצתה שירצו שתחזור. רצתה שיגידו לה שהיא מספיק טובה בשבילם, למרות שהם אלו שלא היו מספיק טובים בשבילה. אבל כלום לא קרה. הם השלימו בקלות עם העזיבה שלה וזה עצבן אותה.

הדבר היחיד שהרגיע אותה היה הקריאה. הייתה מחביאה לעצמה מגזינים שקנתה בקיוסק, נרשמה לספריה העירונית ולקחה מכל הבא ליד. בלעה רומנים מתורגמים וספרי שירה עכשוויים, קלאסיקות סבוכות וספרות זולה. זה טוב תקחי לך, ככה הספרנית הייתה אומרת. לא הבינה מדוע מגדירים ספר רק כטוב או לא. לה הייתה הנאה מוזרה לקטלג את הטובים לקבוצות: המוצלחים, המעניינים, המתוחכמים, המפתיעים, מעוררי המחשבה.

אחר כך הגיעה הצפייה. וההסתגרות. את שלב ההסתגרויות היא לא כל כך זוכרת. זה נע בין פרק, שינה, עוד שני פרקים, קצת אוכל, שינה, שוב פרקים, שינה. בין לבין הייתה מגיחה מהמאורה שלה, רואה את עיניה העייפות של אמא, את המבט המתחנן של אבא, מחבקת את גולדי ומתחפרת חזרה בעולמות רחוקים. 

גם אבא ואמא הסתגרו, ננעלו בחדרם ושוחחו ממושכות, התייעצו ושאלו וניסו והחליטו שאין מנוס. ככה היא לא יכולה להישאר יותר בבית. 

גם אבא ואמא הסתגרו, ננעלו בחדרם ושוחחו ממושכות, התייעצו ושאלו וניסו והחליטו שאין מנוס. ככה היא לא יכולה להישאר יותר בבית. 

טוביל’ה. אבא אמר לה. אנחנו רוצים שיהיה לך טוב. ולכולנו.

היא נשלחה לפנימייה בצפון שמטפלת ‘במקרים כאלו’. גם כן הגדרה מעצבנת, מה זה כאלו? היא לא מבית הרוס. פרט לדלת העקורה במרפסת הכביסה, הבית שלהם ברוך השם שלם. היא לא הגיעה למחוזות החומרים המסוכנים: התנסתה פעם אחת, בלילה אחד, עם חברה אחת, אחר כך התמוטטה ליומיים ויותר לא ניסתה. היא גם לא עברה איזו טראומה נוראית או סבלה מהפרעת אישיות. היא טובי והיא לא התאימה לשם.

מאז הספיקה לנדוד מהצפון לקרית גת דרך ירושלים וחזרה למרכז. פגשה בדרך בחורות שעזבו את הבית, שנשרו ממסגרות, נתלשו ממשפחות, נטשו את המצוות, ואף אחת מהן לא הייתה כמוה.

אני טובי, הגדירה את עצמה לעצמה תמיד. לא עשיתי שום דבר רע. בטוח יש עוד כאלו, רעות רעות רעות שלא עשו רע מימיהן. התחילה לאתר אותן. בעיקר בלילות. למה כולן יוצאות דווקא בלילה? כשהיתה בת שש עשרה חשבה שהאישיות האמיתית יוצאת לאור דווקא בלילה. בלילה את שמחה, את חיננית, את מצחיקה. לקח לה זמן להבין שהחושך מסתיר את כל השאר. חיפשה בכיכרות, בפינות הרחוב. היא אהבה לעשות לעצמה מחקרים כאלו, מה בין נערות הפינה לנערות הכיכר, וגם מסקנות היו לה לא מעט. החליטה למשל שאלו שבפינות מחפשות להתחבא מעצמן, אלו שבכיכר בורחות מעצמן. 

היא הגיעה לתובנות מעניינות, אין ספק. תמיד אמרו עליה שהיא נבונה, מוכשרת, רואים שהיא בת של כהנא. כמה מגוחך. בשלב הזה בקושי מזהים שהיא בת, בטח לא של כהנא.

אני טובי, בת שמונה עשרה. לא עשיתי שום דבר רע. היא כמעט זעקה את זה לשוטר שחשב שהיא מנסה לפרוץ לחנות. יש גבול למה שיכולים לחשוב עליה. נכון שהיה לילה והחנות היתה סגורה והיא נענעה את דלת הזכוכית בכזו עוצמה שהיא כמעט נעקרה. לקח לה זמן להבהיר לשוטר חמור הסבר שמולה שהיא חשבה שיש שם ילד והיא נבהלה שהוא נשכח ולבד. זו היתה בסך הכל בובת פרווה. כמו שהיא מרגישה עכשיו. בובה. לא אמיתית. מי את בכלל? אני טובי. בת שמונה עשרה. לא עשיתי שום דבר. לא רע. לא טוב. לא עושה משהו עם חיי.

זו היתה בסך הכל בובת פרווה. כמו שהיא מרגישה עכשיו. בובה. לא אמיתית. מי את בכלל? אני טובי. בת שמונה עשרה. לא עשיתי שום דבר. לא רע. לא טוב. לא עושה משהו עם חיי.

ההבנה הזו היממה אותה. היא התחילה לרוץ בלי לדעת לאן. המילים הדהדו לה בתוך הראש. לא עושה שום דבר. שום דבר. שום דבר. רצה כאילו חייה תלויים לה מנגד. חסרת נשימה נעצרה ברחוב לא מוכר וקרסה על  ספסל, שטופת זיעה ודמעות.  אנשים חולפים על פניה, חתול מיילל, שתי נשים מטופפות בעקביהן, והיא לא שומעת כלום. שום דבר. 

שום דבר. שמעה בתוך ראשה את נעמה. נזכרה בלילה ההוא שהיתה כל כך רעבה ונשארו לה רק שנים עשר שקלים. היא קנתה פלאפל, ובדיוק אז הופיעה נעמה וגם היא היתה רעבה. אז הן חלקו את המנה. נעמה אמרה לה בקולה הצפצפני נוטף הטחינה, שיש לה נשמה מזהב. היא לא סובלת זהב, גם לא כסף או מתכות מגרדות אחרות. נעמה התעקשה. זהב טהור. אל תבלבלי לי בשכל. 

שום דבר. היא הרהרה בשיחות שניהלה עם חגית, העובדת הסוציאלית, בפנימייה הן היו צוחקות וקוראות לה האובדת הסוציאלית. כולן אצלה היו אבודות. חגית נהגה לשאול אותה מה היא מחפשת כל כך והיא הייתה עונה שבדיוק הפוך, היא מצאה את  עצמה וכל האחרים מחפשים אותה. חגית תמיד אמרה שכיף לדבר איתה. מחייכת כשנזכרת איך חגית הייתה מספרת לכולם שטובי היא הכייף של השבוע, בניגוד לכל האחרות שלא טורחות להיכנס לשיחה או להישאר בה עד שתסתיים כמו שצריך. נזכרה לפתע במה שחגית אמרה בשיחה האחרונה שלהן, לפני שעזבה סופית את הפנימיה.

הן ישבו אז ברגליים משוכלות על האספלט, ברחבה שמאחורי חדר האוכל. היא לא יכלה לסבול את חדרי הכורסאות  והטישו. מעולם לא הזילה דמעה בקרבת הטישו ההוא. רק המחשבה על כל האחרות שמיבבות שם ייבשה אותה כל כך שרוב הזמן גיחכה על הכורסא ההיא. הן שוחחו שם בשמש של בין ערבים על טובי. על אחריות. על מעשים והשלכות. וחגית אמרה לה שתזכור תמיד. היא טובי. היא אחראית. היא מעשית. היא יודעת מה טוב לה. ולא היה לה מושג.

אני יודעת מה טוב לי? במוחה צף זיכרון של ליל שבת נדיר אחד, כשעוד הייתה בבית. היא נשארה עם כולם אחרי הסעודה ולא ירדה לכיכר. אברימי הגיע מהישיבה וניסה בכל כוחו להיות נחמד אליה, למרות שהתאפרה בשעה שלדעתו השמש כבר שקעה. לדעתו. היא בחיים לא חיללה שבת. בחיים. אמא הכינה את עוגת הפרורים עם השוקולד. היא רק חושבת על עוגת הפרורים והבטן מתחילה לקרקר לה. מתי הייתה הפעם האחרונה שאכלה עוגה עם ריח של בית? עוגת העכברים הם קראו לה. איכשהו תמיד קמו בבקר והיא איננה, העוגה. אבא אמר שכנראה עכברים ביקרו בלילה וחיסלו אותה וכולם היו צוחקים. הם באמת צחקו הרבה באותה השבת ודיברו. הזמזום של אבא קורא ‘שנים מקרא’ היה הרקע, הריח של הצ’ולנט השלים את האוירה, אמא על הכורסא רפרפה על המוסף השבועי, היא ואברימי דיברו במרפסת והגיעו לעמק השווה על משהו, היא לא זכרה על מה בכלל, אבל זכרה היטב שזה עשה לה טוב.

אברימי זיהה את זה מייד והתחיל להתפלסף איתה. טוב לך כשמסכימים איתך. אבל אם כולם היו מסכימים על הכל אז אף אחד לא היה צודק אף פעם

אברימי זיהה את זה מייד והתחיל להתפלסף איתה. טוב לך כשמסכימים איתך. אבל אם כולם היו מסכימים על הכל אז אף אחד לא היה צודק אף פעם. היא לא יכולה לסבול חפירות, אז בשלב הזה נטשה את השיחה לטובת יישור קו בעוגת הפרורים ומגזין שהחביאה לה בתיק. אברימי התמקם היטב על הספה ושלח לה משפט סיכום. כשתסכימי שלא יסכימו איתך מה רע ומה טוב, יהיה לך הרבה יותר טוב.  

הרבה יותר טוב. טוב. המילה התרוצצה לה בראש ואיתה המחשבות סביבה במשך כל השנים, מנתרות כמו חבורת ילדים ששוחררה אל החצר בתום שלושה שיעורים, עולים ויורדים, רצים וחוזרים. המרכזת רוזנר, אברימי, אמא, חגית, נעמה ושוב חגית, כולם התקוטטו בתוך ראשה וניסו להסביר לה משהו. משהו טוב. היא השתיקה את עצמה לרגע, הקשיבה להם.

את טובי. את אחראית. גם לטוב וגם לרע. הכל טוב.