שתי בירות – פרק י’

הוא השתבלל אל הספה בסלון ואחר כך הילדות הגיעו. ובערב היא סיפרה לו בשתי מילים על אופי והוא אמר שהוא מבין אבל היא בטח מבינה שלעבור כרגע זו לא אופציה, והיא לא הבינה למה לא והם שוב רבו ומאז הם שותקים.
דרג את הכתבה

כביש ירושלים תל אביב 14:20.

שלמה מרוכז בכביש. היא מרוכזת בעצמה. תצאי קצת מעצמך, היא אומרת לעצמה, ויודעת שהיא לא מסוגלת. לילה לבן נוסף מאחוריה וכנראה שעוד כמה לפניה. לא מצליחה לישון. לא מצליחה לאכול. אין לה מושג על איזו אנרגיה היא מתפקדת. תמיד היתה לה עמידות לחסכים פיזיים. פעם חברה אמרה לה: יש לך כוחות אדמוריים. הביטוי היה זר לאוזניה והיא אימצה אותו בשמחה. היא אוהבת ביטויים זרים ומילים חדשות. כל מילה מהאזורים הלא מיושבים של המילון משמחת אותה. 

במושב האחורי התאומות וריקי. הגדולות נסעו עם יעלי באוטובוס. שלוש או ארבע פעמים בשנה הם יוצאים בהרכב מלא וזה לא מצדיק מעבר לרכב גדול. העיניים של שניהם נעוצות באספלט השחור. הכביש מתקפל מתחת לגלגלים. שתיקה עומדת בחלל הקטן. על קצה הלשון שלה חמישה משפטים שונים שישברו את הדממה אבל אף אחד מהם לא מותמר לקול. התחושה הזו שהיא רוצה לומר משהו ושותקת. 

זוכרת את עצמה יושבת בחדר ומחכה שאמא שלה תנחש אותה. הנה אמא באה ואומרת לה: למה את לא באה לאכול? והיא עונה: כי את לא מרשה לי מהסיר של היתומים. ואמא אומרת לה: רצית? למה לא בקשת? והיא עונה: כי את אף פעם לא מרשה. ואמא שלה מתנצלת ואומרת שלא ידעה שהיא רוצה ובטח בואי קחי לך כמה שאת רוצה והיא תסרב ואמא שלה תתחנן והיא תיעתר. וככה היתה מנהלת בראש שיחות שלמות שמעולם לא קרו.

זוכרת את עצמה יושבת בחדר ומחכה שאמא שלה תנחש אותה. הנה אמא באה ואומרת לה: למה את לא באה לאכול? והיא עונה: כי את לא מרשה לי מהסיר של היתומים. ואמא אומרת לה: רצית? למה לא בקשת? והיא עונה: כי את אף פעם לא מרשה.

וגם עכשו היא שותקת. 

בראש שלה היא מספרת לשלמה על הפחדים שלה. אני עייפה. אסור לי לישון כי החלומות זולגים אל היום. אופי חוררה את הסכר והאצבע שלי כואבת. עוד רגע אני קורסת והמים יציפו ואני אטבע. ושלמה שואל: מה את רוצה שאגיד? והיא עונה: שאורזים ועוברים. והוא אומר בלי להסס: אורזים. והיא מציעה: אולי מושב הפעם. בלי שכנים. בלי סיכונים. ושלמה מאשר: מושב. בית פרטי. מה שאת רוצה. והיא שואלת אותו אם גם הוא רוצה. חשוב לי שגם אתה תרצה. והוא אומר: ברור. הרצון שלך הוא הרצון שלי. 

פעם, לפני שגזרה על עצמה בריאות, התלוננה על הנטיה שלה להמשיך בדברים מעבר לנדרש. להמשיך ולאכול אחרי ששבעה. לשתות אחרי שרוותה. לקרוא אחרי שעייפה. אחר כך אני מרגישה לא טוב. כואב לי הראש. יש לי בחילה. ושלמה שאל: את זוכרת בשעת מעשה שאחר כך תרגישי לא טוב? והיא אמרה שכן. אז למה את עושה את זה לעצמך? לא היתה לה תשובה. וגם עכשו אין לה תשובה. המוח שלה נותן לה פקודה לדבר אבל הפה שלה שותק. למה את עושה את זה לעצמך? 

סמדר הסבירה לה פעם שאין דבר כזה. אדם לא פועל נגד עצמו. אם את עושה משהו, כנראה שאת זקוקה לו. תבדקי מה הרווחים שלך.

מה את מרוויחה עכשו מהשתיקה? 

ריקי פוקחת עיניים ביבבה, נאבקת ברצועות הכיסא. התאומות רוכנות אליה בתיאום אופייני. ריקי בועטת. תמר מבקשת: אבא שים מוזיקה. שלמה מצביע אל תא הכפפות. היא פותחת ומוציאה את מאה שירים ראשונים. התאומות שרות עם ריקי על הקיר טיפס לו עכביש קטן. המעגליות של השיר מזכירה לה את השיחה מאמש. 

באמת חשבת שאנחנו יכולים לקום וללכת?

כן.

אם הייתי מאחר בחמש דקות הבית כבר היה מכור.

אל תגזים.

בואי נשאל את אבירם אם אני מגזים. היית מילימטר מלחתום לו על הסכם תיווך.

אז תהיה מילימטר מלכעוס עלי.

אני לא כועס. אני מתפלא.

למה אתה מתפלא? כבר עברנו פעם אחת בגלל זה. אתה שהובלת את המהלך. למה שאחשוב שזה שונה?

למה שתחשבי שזה דומה? אנחנו כבר לא זוג עם תינוקות. הילדות כבר גדולות. יש בתי ספר. יש עולם. באמת חשבת שאנחנו יכולים לקום וללכת?

למה שתחשבי שזה דומה? אנחנו כבר לא זוג עם תינוקות. הילדות כבר גדולות. יש בתי ספר. יש עולם. באמת חשבת שאנחנו יכולים לקום וללכת?

וחוזר חלילה. כן. לא. למה. לא חשבתי. איך לא חשבת. מה אתה כועס. אני לא.

לפעמים מתחשק לה ששלמה יכעס קצת. קשה לה לצאת תמיד הלא בסדר. והיא לא בסדר, היא יודעת. בגללה החיים שלו מסובכים. בימי הנישואים שלהם היא מבקשת ממנו סליחה. כל שנה מחדש. אוחזת במתנה שהכינה לו ואומרת בדמעות: קודם תגיד שאתה סולח לי אחר כך נחגוג. והוא לא מבין. סליחה על מה? והיא אומרת: על זה שאני ככה. על זה שאתה תקוע אתי. והוא נחרד ואומר: איזה שטויות את מדברת. תראי איזה בית יפה יש לנו. תראי אילו ילדות מושלמות. אבל היא תמיד מרגישה שהוא היה יכול לשמוח יותר עם אישה אחרת. פעם אמרה לו את זה והוא לא ידע את נפשו ושאל: מה אני צריך להגיב עכשו? והיא אמרה: שגם אם היית רוצה לא היית מסוגל להתגרש ממני. והוא אמר: אבל לא הייתי רוצה. וגם אם הייתי רוצה לא הייתי מסוגל. והיא שאלה למה. והוא שאל מה לומר. והיא אמרה: כי אני לא אישה שאפשר לעזוב. והוא חזר ואמר: כי את לא אישה שאפשר לעזוב.

אבל היא לא האמינה לו. סמדר הזמינה אותה אז להתבונן ולבדוק למי או למה היא לא מאמינה בתוכה. לפני שהיא לא מאמינה לו. שימי לב, אמרה לה. את לא מאמינה ועדיין זה מה שבקשת ממנו לומר. האם את עצמך מאמינה שאי אפשר לעזוב אותך? טוב שעזבה את סמדר. סמדר שיגעה אותה עם ההתבוננויות. 

אתמול, אחרי שאבירם הלך, שלמה דרש ממנה תשובות, והיא בתשוקה של אדם רעב משכה את החוט שנפרם ביניהם והרחיבה את הקרע. 

שלמה כעס עליה. לעבור דירה זו החלטה משותפת, מה חשבת לעצמך? והיא במקום לספר על אופי ועל מה שקרה רק ששה אלי קרב. אחר כך תסביר לו. עכשו רבים. שלמה כועס. צריך לחגוג את זה. והיא הטיחה בו שלא אכפת לו. והוא לא הבין: מה לא אכפת לי? והיא האשימה אותו בעיוורון. זה שאתה לא יודע ממה לא אכפת לך מוכיח שבאמת לא אכפת לך. והוא התרגז ובקש ממנה להפסיק עם הכתבי חידה שלה. לא משנה מה קורה את מסובבת את זה אלי. אני לא. את כן. אני לא נשארת פה. אין בעיה תעברי, אני נשאר פה. אין בעיה, אעבור בלעדיך. בבקשה, שיהיה לך בהצלחה. תשמע את עצמך איך אתה מדבר. את הולכת למכור לנו את הבית ואני הלא בסדר? והיא ידעה שהוא צודק אבל המריבה היתה חשובה לה מהאמת, ובשלב כלשהו שלמה אמר: כשתרצי לדבר כמו בנאדם תגידי. והיא נעלבה: אתה אומר שאני לא בנאדם? והוא השתבלל אל הספה בסלון ואחר כך הילדות הגיעו. ובערב היא סיפרה לו בשתי מילים על אופי והוא אמר שהוא מבין אבל היא בטח מבינה שלעבור כרגע זו לא אופציה, והיא לא הבינה למה לא והם שוב רבו ומאז הם שותקים.

היא יודעת שהתגובות שלה לפעמים לא פרופורציונליות. היא חושבת שהיא מבינה למה. פעם עמדה במעבר חציה ושמעה אישה קובלת לבעלה על הנטיה של הציבור ללכת על הכביש, לחצות באדום. איך זה יכול להיות שאנשים שאמונים על שמירת הלכה ככה מזלזלים בחוק? והאיש ענה לה במתינות: היא הנותנת. יש לנו תרי”ג, אין לנו מקום לעוד מצוות. תראי כמה צמחונים וירוקים ופעילי כל מיני יש לך בחוץ? כשבנאדם לא רווי באיסורים הוא מסוגל לקחת על עצמו מעצמו. 

היא הרהרה אז בינה לבינה האם יש או אין משהו בדבריו, ותוך כדי הרהור עלה בדעתה שזהו הסבר אפשרי לפתיל הקצר שתוקף אותה מפעם לפעם. את מאפקת את עצמך עשרים וארבע שבע, ולכן המאגרים שלך מדולדלים.

ריקי והתאומות מזמינות את העננים להביא גשם לגנים, ובחסות המוזיקה היא שואלת את שלמה עד מתי הוא מתכוון לשתוק. שלמה אומר לה: לא עכשו. הילדות. היא אומרת לו שלשמוע אותם לא מדברים לא יותר טוב מלשמוע אותם רבים והוא לא מסכים אתה. את לא צודקת. לריב יותר גרוע מלשתוק.

לא נכון.

כן נכון.

הם משתתקים שוב. 

תתנצלי, היא אומרת לעצמה. על מה? היא שואלת את עצמה. על ההתנהגות שלך. ומה לגבי ההתנהגות שלו? עזבי אותו עכשו. תתנצלי.

תתנצלי, היא אומרת לעצמה. על מה? היא שואלת את עצמה. על ההתנהגות שלך. ומה לגבי ההתנהגות שלו? עזבי אותו עכשו. תתנצלי.

אני מתנצלת. היא אומרת בדיוק ברגע שהמוזיקה משתתקת.

על מה? שואלות התאומות במקהלה.

על שום דבר. שלמה מעביר לשיר הבא שממסך שוב את השתיקה שלהם.

יופי. אז עכשו הם בריב. ובדרך להורים שלה. התזמון המושלם להתקוטטות. פעם התווכחה עם שלמה על משהו ליד השולחן אצל ההורים שלה. היא לא זוכרת על מה זה היה, משהו שולי. אמא שלה קראה לה למטבח ולאור הנרות שאלה אותה בלחישה אם הכל בסדר, הציעה לממן להם ייעוץ זוגי אם צריך. והיא צחקה ואמרה: תירגעי אמא, הכל בסדר, אנשים מתווכחים. ואמא שלה אמרה: לי זה נשמע כמו מריבה. והיא חשבה שמזל שאמא שלה לא שמעה אותם רבים אף פעם. הם לא רבים הרבה, אבל כשהם כבר רבים הם עושים את זה מכל הלב. 

ההורים שלה מעולם לא התווכחו לידם. שנים חשבה שהם פשוט מסכימים על הכל, עד שהבינה שזו פילוסופיית חיים. לא ליד הילדים. היא לא חושבת ככה. ילדים לא צריכים לגדול בסביבה סטרילית. שלמה מסכים אתה בשינוי קל: מותר לראות הורים מתווכחים, בתנאי שרואים אותם גם חברים. הוא צודק. ההורים שלה גם סימני חברות לא הראו בקרבתם.

והם משתדלים לאזן. לא מחביאים את החברות ולא מפריזים בוויכוחים. וכשהם מרגישים שהטונים מתחילים לעלות, הם מסמסים. הריבים שלהם מתועדים ואף אחד מהם לא מוחק. פעם קראו ביחד מריבה ישנה ולא זיהו בה את עצמם. מה זה השטויות האלה? מה רצינו מהחיים של עצמנו?

היא מסמסת לו: די כבר.

הוא לא עונה. הוא נוהג.

היא מסמסת לו: אני לא יכולה ככה יותר. ואז: אי אפשר להגיע ככה להורים שלי. ואז: אני מתנצלת על אתמול. טעיתי. סליחה.

חלל הרכב מתמלא בצלילי הודעות נכנסות. ביפ. ביפ. ביפ. אחת. ועוד אחת. ועוד אחת. 

תמר אומרת: אבא. מישהו מחפש אותך.

ביפ. תסלח לי. אני באמת מצטערת.

ושלמה אומר: אני נוהג. בנהיגה לא נוגעים בטלפון.

ביפ. אני פשוט לא יודעת מה לעשות עכשו.

ותמר אומרת: אבל אבא, אולי זה דחוף? 

והיא אומרת: נכון, אבא, אולי זה דחוף?

ושלמה מחייך ומחפש מקום בטוח לעצור, ובזמן שהילדות שרות עשר אצבעות לי יש, הוא קורא ומסמס לה: זה בסדר. וגם אני מתנצל. והיא מן המושב ליד מסמסת לו: חייבים לעבור דירה. והוא: זו לא אופציה. והיא: אין ברירה. והוא: אנחנו עוד רגע רבים שוב. והיא: צודק. הפסקת אש עד מוצ”ש? והוא: דיל. 

ושלמה מחייך ומחפש מקום בטוח לעצור, ובזמן שהילדות שרות עשר אצבעות לי יש, הוא קורא ומסמס לה: זה בסדר. וגם אני מתנצל.

והוא מתניע שוב ויוצא אל הכביש. והילדות שרות עוגה עוגה עוגה במעגל נחוגה, והיא אומרת לשלמה: שכחנו את העוגה במקרר. אמא שלה לימדה אותה שתמיד מביאים משהו. עוגה. בקבוק יין. משהו. ואסתי ותמר ממקהלות: אפשר לקנות פרחים בדרך. והיא אומרת: רעיון מצוין, וממנה אותן לשים עין על שולי הכביש. 

שקט חוזר ומשתרר ברכב. מטוס ממריא מעליהם. הלב שלה נוחת. הילדות דוחקות בשלמה למצוא את רד אלינו אווירון. ביד מיומנת הוא מאתר את השיר. והיא רוצה ביחד אתן להתארח בביתו של הירח. שמחה להימלט מביתה. פחות שמחה ביעד אשר בקצה הדרך. השבת אורבת מעבר לשקיעה והשמים נצבעים אדום.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן