שתי בירות – פרק י”א

פתח תקוה. ערב שבת, 16:09.

איך אנשים משאירים דירות בכזה מצב? למה אני צריכה לראות את כפכפיו של בעל הבית? היא שואלת את שלמה. היא לא מבינה למה הסבל שלה משעשע אותו. כשהיא משאירה דירה לשבת היא מעלימה כל סממן אישי. מגבות. מברשות שיניים. נעליים. הכל. יודעת שהנעים שלך יכול להיות מאד לא נעים לאנשים זרים. פעם התווכחה עם רחלי על העניין הזה. רחלי אמרה: לפי הסטנדרטים שלך אף אחד לא ישאיר דירה לאף אחד. היא אמרה: עדיף להשאיר פעם בשנה ולא לתת דירה מוזנחת. רחלי אמרה: מוזנחת זה יחסי. היא אמרה: מוזנחת זה שאת מריחה את האנשים שגרים בדירה. 

עכשיו היא מסתובבת בדירה שמישהו הסכים שתתארח בה, שומרת על מרחק בטוח מהקירות, מהריהוט. היא לא תוכל לישון כאן. אין על מה לדבר. מצד שני, גם ככה היא לא ישנה. יוצאת למרפסת לבדוק. אולי שם תוכל למצוא איזו פינה להעביר בה את הלילה. המצב גרוע. ערמות של כביסה. לא ברור אם נקיה או לא. חלקי משחקים מעורבבים. עגלות ובובות זרוקות. מטאטאים ישנים וארגז קישוטי סוכה מנצנצים.

שלמה מארגן את הדברים. הילדות מתמקמות בחדרים. רק היא לא מוצאת מנוח לכף רגלה. 

אפשר ללכת לסבתא? התאומות תולות בה עיניים. שלוש דקות הליכה וגם היא יכולה להיות שם. מושכת זמן. מנסה לשווא להרחיק את ריקי מכל מה שריח הבית דבק בו. נכנעת ואומרת: נלך.

*

על הספה הכחולה היא נושמת עמוק את הריח המוכר. אמא שלה אומרת לה: דרלינג, את נראית נורא. היא אומרת: תודה אימוש, גם אני אוהבת אותך. אמא שלה לא מבינה את התגובה אז היא מוסיפה: אני עייפה אמא. אני לא מצליחה להחזיק את העיניים. אמא שלה מציעה שתלך לישון עד שיחזרו מבית הכנסת. היא נכנסת לחדר של שולי וגילי. מחליפה מבטים עם המיטה. מזהה את ריח המצעים האופייני וחוזרת לסלון.

אני מעדיפה להיות כאן עם הילדות. 

את לא סומכת עלי? לכי לישון ותהיי רגועה.

סומכת ומעדיפה להיות פה. היא מנסה לשמור על טון רגיל ואין לה מושג אם היא מצליחה. מרכוס העיר לה פעם שלפעמים היא נשמעת מפקדת. אז התוודעה לעובדה שיש פער בין איך שהיא חווה את עצמה לאופן שבו שומעים אותה. אני? מפקדת? לא היה לה שמץ על מה הוא מדבר. בחוויה שלה היא ממוקדת מטרה ועניינית. מרכוס האמין לה ורק המליץ לה להיות קצת יותר מודעת ולנסות לעדן את התגובות שלה.

ליל שבת הוא גורם מקדם סיכון. כבר שנים שסיגלה לעצמה רוטינה של עיסוקים שלא יאפשרו לה להרגיש. טיולים רעשניים עם חבורת הילדות. משחקי קופסא משותפים. חיתוך נמרץ של סלטים והשקעה מופרזת בקיפולי מפיות. 

ליל שבת הוא גורם מקדם סיכון. כבר שנים שסיגלה לעצמה רוטינה של עיסוקים שלא יאפשרו לה להרגיש. טיולים רעשניים עם חבורת הילדות. משחקי קופסא משותפים. חיתוך נמרץ של סלטים והשקעה מופרזת בקיפולי מפיות. 

השולחן אצל ההורים שלה ערוך כבר מיום חמישי. הקטנות עמוק בתוך ארון המשחקים הלא מוכר של סבתא. הגדולות שקועות בקלסיקות שאמא שלה נוהגת לרכוש בכל פעם ש’שלוש במאה’ מתרגש על החנות שבמרכז המסחרי הקרוב. מרי פופינס, הלורד הקטן, הנסיך הקטן. השמרנות המופלגת שאפיינה את מדפי הספרים בילדותה פינתה את מקומה לספרות מגוונת יותר. אמא שלה גילתה את עולם הספרים רק אחרי שהבית התרוקן. או שמא חיכתה שיתרוקן?

אמא שלה תולה בה את המבט השואל, אז היא מקדימה ושואלת: מה קורה? 

ברוך השם, הכל פרפקט. איך הדירה?

איומה, היא אומרת, ושתיהן פורצות בצחוק. היא כל כך עייפה, שהצחוק שלה נמשך הרבה אחרי שהצחוק של אמא שלה גווע. היא צוחקת את ברונר ואת אופי ואת נקודת התאומות הדואבת ואת הדירה שהם לא יכולים לעבור. ואמא שלה מביטה בה בחיוך ואומרת: עד כדי כך? ובזמן שהיא מהנהנת ואומרת: כן, עד כדי כך, הצחוק הופך לבכי.

מה קרה? אמא שלה נרעשת. 

אמא שלה אף פעם לא ידעה להתמודד עם דמעות, והיא שמפעם לפעם היתה מבקרת במחוזות הבכי, היתה נדחקת לפינה מול התביעה להסביר: מה קרה? למה את בוכה? ולא משנה איזו סיבה סיפקה, אמא שלה היתה אומרת: זה לא סיבה לבכות. לא היתה בה אז התבונה להסביר שלא כל בכי חייב סיבה או שבכי יכול להיות סתם הצפה לא מוסברת. לימדה את עצמה שליטה עצמית והורידה את מופעי הבכי למינימום ההכרחי. 

אחיה ואחיותיה ידעו לנצל טוב ממנה את הסבילות הנמוכה של אמם, והיא היתה עונה אמן על כל גחמותיהם. קחו, תלכו, תקנו, רק אל תבכו.

כלום אמא. כלום. סתם עייפות. את לא מכירה את זה שמרוב צחוק בוכים?

לא. אני לא מכירה את זה. 

אז תכירי. משתלטת על הדמעות. שולחת יד אל סטנד העיתונים. שולפת אחד וטומנת בו את פניה. מעמידה פני קוראת. 

איזה ביטוי יפה זה ‘מעמידה פנים’, היא חושבת. את צריכה לארגן את הפנים שלך כמו שמעמדים טקסט. התעמקות במילים עוזרת לה להירגע כמו שריכוז בנקודה בחלל מסייע בשמירה על שיווי משקל. 

כצפוי, אמא שלה מסתפקת בשקט שמשתרר ולא מוסיפה לחקור. עוברת לעדכוני משפחה ולפטפוטי הילדות. היא מתלבטת בינה לבינה: האם הייתי רוצה שתשאל? מגיעה למסקנה שהיתה רוצה שתשאל ולא היתה רוצה לענות.

*

אנשים חוזרים בבית ההורים למצב הגולמי שלהם.

הפעם הראשונה שהבינה את זה היה דווקא כשהיו אצל ההורים של שלמה. הם לא הולכים לשם הרבה. ההורים שלו מבוגרים. האירוח קשה להם. ילדים קשים להם. שלמה, הצעיר מבין אחיו, נוסע מדי פעם לבקר אותם. לפעמים היא מצטרפת, הילדות לעתים רחוקות. את רוב המטלות שסובבות סביבם ממלאים אחיו ואחיותיו. הוא נקרא אל הדגל רק כשמסיבה כלשהי אחד מהם לא פנוי למשימה שעל הפרק. 

לפני עשור ומשהו, כשהיו זוג צעיר והוריו עוד אירחו, נסעו לשם לשבת. 

היא זוכרת את התדהמה שאחזה בה כשראתה איך שלמה פושט צורה ולובש צורה לא מוכרת. בהתחלה אפילו לא ידעה לשים בדיוק את האצבע. כל ההתנהגות שלו היתה שונה.

היא זוכרת את התדהמה שאחזה בה כשראתה איך שלמה פושט צורה ולובש צורה לא מוכרת. בהתחלה אפילו לא ידעה לשים בדיוק את האצבע. כל ההתנהגות שלו היתה שונה. הטון, הקצב, אפילו התנוחה שבה התרווח על הכיסא היתה לה זרה. בהשתאות גדולה חזתה בו מתעצל לקום להביא כוס מהמטבח. מחסל תבנית שלמה של עוגת שיש. נרדם בבגדיו על הספה. מי זה האיש הזה? חשבה אז. 

עד ששלמה עדכן אותה שגם היא מתנהגת מוזר בבית הוריה. ברגע הראשון ניסתה להדוף. אני? מה פתאום? אחר כך הסכימה אתו שיש בזה משהו. אצל ההורים שלה הרגשנות שלה עולה. ההקפדה על סדרים וזמנים יורדת. משתחרר בה איזה רסן פנימי בלי שהיא בוחרת בזה.

ומאז נהגה לומר, אנשים חוזרים בבית ההורים למצב הגולמי שלהם. לא משנה מה עשית וכמה למדת ולאן התקדמת. את חוזרת למשבצת שהגדירה אותך בילדות. למצב הלא מפותח שלך. 

עכשיו אבא שלה מחלק את היין. מבקש ‘להעביר לאמא’. היא ושלמה קוראים זה לזה בשמות הפרטיים. היא תוהה מה זה אומר. האם זה רק עניין של שמרנות? האם בדור הקודם הזהות ההורית תפסה את כל מרחב הקיום ולא נשאר מקום לשום דבר אחר? 

בדרך לנטילת ידיים היא מסתחררת ומאבדת שיווי משקל. מחפשת משהו להיתפס בו. שולחת יד אל הקיר. מתברר שהוא אמא שלה שעוברת עם מגש הדגים. המגש מתהפך בקול רעש גדול אל הרצפה. 

האנחות של אמא שלה נבלעות ב’לא קרה שום דבר’ של אבא שלה. שלמה מרחיק את הקטנות ומתגייס לשקם את המסדרון שנצבע באדום. והיא פורצת בבכי. שוב.

עכשיו הסצנה כבר מרובת משתתפים. שלמה נבוך ולא יודע מה לעשות עם אשתו המייבבת. אמא שלה ממהרת לומר שדגים על הרצפה הם לא סיבה לבכי, ואבא שלה אומר לילדות בואו ניטול ידיים ונאכל, אמא שלכן בטח רעבה ועייפה. 

עייפה, אומרת שולמית. אמא לא ישנה כבר שבוע. 

בגלל השכנים החדשים, אומרת יעלי. מאז שהם הגיעו אמא לא נרדמת.

ובגלל זה היא רוצה שנעבור דירה, התאומות פה אחד.

איזה שכנים? מי עובר דירה? שואלת אמא שלה.

ליטול ידיים. עכשו. אומר אבא שלה.

כולם נוטלים ושקט משתרר. ממקומה על הספה היא מסמנת לשלמה שיעשה משהו. שלמה משיב לה בתנועה לא ברורה והלחץ מטפס בה כמו לטאה מבוהלת על קיר מחוספס. אבא שלה בוצע את החלות ושטף הדיבורים מצטבר בקצב חלוקת החלות. 

קורה שבוכים, אומר אבא שלה ומשלח פרוסה אל קצה השולחן. ‘תעבירו לאמא.’

איזה שכנים? שואלת שוב אמא שלה.

אני לא מוסמך לענות על שום דבר, אומר שלמה, והיא צריכה להתאפק שלא להגיב תוך כדי לעיסה. ברור שאתה לא מוסמך לענות. אתה מוסמך להציל אותי מהסיטואציה לפני שהיא יוצאת משליטה. להסיח את דעתם עם איזה פירוש מבריק לפרשת השבוע. לסגור את הדיון ולהגיד: עד כאן.

היא רואה את שולמית ונחמה’לה מחליפות מבטים. את התאומות ממרפקות זו את זו. את המבט הדאוג של אבא שלה ואת השאלה הבאה על קצה הלשון של אמא שלה. היא ממהרת לומר: הכל בסדר. גם אמהות יכולות לבכות לפעמים. נדבר אחר כך.

ואמא שלה רק מוסיפה: ואם את באמת לא ישנה מאיזושהי סיבה, יש לי כדור בשבילך.

ושלמה אומר: אין מצב.

ויעלי אומרת: אבא לא מרשה לאמא כדורים. 

ואבא שלה אומר: גם יין אדום עוזר לשינה, ומוזג לה כוס אחת.

ואמא שלה אומרת: נכון, יש בזה מלטונין. 

שלמה שואל אם זה לא ממכר, והיא לא מספיק קרובה אליו כדי לבעוט בו. אבא שלה אומר: לא למי ששותה רק מדי פעם. שלמה שותק והיא שואלת את עצמה מה עוד היא לא יודעת שהילדות יודעות.

שלמה שואל אם זה לא ממכר, והיא לא מספיק קרובה אליו כדי לבעוט בו. אבא שלה אומר: לא למי ששותה רק מדי פעם. שלמה שותק והיא שואלת את עצמה מה עוד היא לא יודעת שהילדות יודעות.

כשהיו צעירים שמה לב שהיא מזהה קפיצות התפתחות אצל הילדות דווקא כשהם לא בבית. אולי ההסתכלות עליהן דרך עיניים מתפעלות שלא ראו אותן תקופה? אולי כשמתארחים יש זמן לראות את מה שעסקי הבית לא מאפשרים? כך או אחרת היא מוצאת את עצמה מתפללת לקבל בחזרה את הילדות הלא יודעות שום דבר שאתן יצאה מירושלים. יודעת שתפילתה תפילת שווא.

אמא שלה מוזגת מרק ומכריזה שיש מלא אוכל גם בלי הדגים. היא מוזגת לעצמה עוד כוס יין אדום. ‘פרשת תולדות’, אבא שלה מכריז ומבקש לשמוע מכל אחת מהילדות מה חידשו בכיתה. 

אזור בטוח.

היא מתכננת לנשום כמה דקות בשקט ומתבדה מיד.

ויתרוצצו הבנים בקרבה, תמר פוצחת. המורה אמרה שזה בגלל שהיו לה תאומים וכל אחד…

אמא, יעלי קוטעת את תמר. תמר ואסתי גם התרוצצו לך בבטן?

אם תקשיבי עד הסוף תביני שלא, אומרת אסתי וממשיכה את הפירוש: כל אחד מהם נמשך למשהו אחר. יעקב לתורה ועשו לעבודה זרה. 

אה, אומרת יעלי. ואתן אותו דבר. 

נכון. תמר ואסתי ביחד. המורה ספרה לכל הכיתה פירוש אחד במיוחד בשבילנו.

השם תן לי כוח. השם אין לי כוח. 

המורה אמרה על תכונות של תאומים שמצינו בחז”ל, שאם תאום אחד חושש בראשו, אז גם התאום השני מרגיש ככה.

מה זה מצינו? שואלת יעלי.

מצינו זה מצאנו, עונה שולמית. וזה אומר שככה כתוב בחז”ל. 

מה זה חושש בראשו? שואלת נחמה’לה. מוחה תאב שינה כבר יותר מחמישים שעות. לבה פועם בקצב לא סדיר כבר שבוע ימים. והכל חושש אצלה.

שאם לתמר כואב הראש אז גם לאסתי כואב הראש, אומרת שולמית. נקודת התאומוּת שלה כואבת. האם גם לה כואב עכשו מעבר לים? אמא שלה מסתכלת עליה. הכאב מחמיר.

*

מוזגת לעצמה עוד כוס יין אדום וממלמלת.

כל אישה צריכה חדר משלה

וכדור שינה אחד לפחות

שתוכל לישון לילה רצוף

שלמה קם מיד. אם היא מדקלמת שורה שהביטוי ‘כל אישה צריכה’ מופיע בה, היא שיכורה. אפילו הוא יודע את זה. היא מתעבת שירי הוראות והנחיות. לא מספיק מחויבויות וייסורי מצפון יש לי שאני צריכה עוד מעמסה על הראש? מה זו האינפלציה הזאת בשירי כל אישה צריכה? כל אישה צריכה. כל אישה חייבת. לעשות. לגלות. להיות. אישה לא צריכה ולא חייבת כלום. שכל אישה תעשה או לא תעשה מה שטוב לה. די כבר עם השירים האלה. 

מה זה האינפלציה הזאת בשירי כל אישה צריכה? כל אישה צריכה. כל אישה חייבת. לעשות. לגלות. להיות. אישה לא צריכה ולא חייבת כלום.

שלמה מוריד את הבקבוק מהשולחן ומנסה לקחת גם את הכוס. היא אוחזת בה ולא עוזבת. הוא לא מתעקש. היא יודעת שזה רק בגלל שההורים שלה בשטח. המוח שלה מתחיל להתערפל. אמא שלה מובילה אותה אל חדר נעוריה. היא רוצה להתנגד אבל לא מסוגלת. זה רק עד שנסיים לאכול, אמא שלה אומרת, ועוזרת לה להתכסות. מסוכן פה, היא מנסה לומר ולא בטוחה שהיא מצליחה. 

אסור לי לישון. אסור לי. היא ממלמלת.

ונרדמת.