שתי בירות – פרק י”ב
אמסטרדם 20:10
היא עומדת על גדות התעלה. הספינה מתקרבת והיא רוצה לעלות. פתאום הן שתיים. מה את עושה פה? היא שואלת. לכי מפה. עכשו את באה? אחרי שארגנתי לעצמי את החיים שלי? תיעלמי ואל תחזרי.
את קראת לי לבוא, אומרת לה התאומה.
שטויות. היא דוחפת אותה, מנסה להרחיק אותה מקו המים. שטויות. לא קראתי לך. אני לא רוצה אותך ולא צריכה אותך. תחזרי לחופש הטפשי שלך ואל תבואי לבלגן לי את החיים.
את קראת לי לבוא, אומרת שוב התאומה. את בכית וייללת והתחננת, אז עזבתי את החיים שלי ובאתי.
אין לך חיים, היא צורחת עכשו. אין לך שום חיים. ולא בעל ולא ילדים ולא משפחה. אין לך כלום.
אין לך חיים, היא צורחת עכשו. אין לך שום חיים. ולא בעל ולא ילדים ולא משפחה. אין לך כלום.
היא רצה אל תוך הספינה. מתניעה אותה ומתנפלת על ההגה. הספינה נחבטת בקירות התעלה והחלונות מתנפצים. היא חייבת לברוח מפה. התאומה נעמדת לידה והן נאבקות על ההגה. הכוח שלה אוזל. היא לא מבינה איך זה יכול להיות. בואי נעשה הורדת ידיים, היא מציעה. נבדוק מי יותר חזקה. הן מרפות מההגה ואוחזות ידיים.
התאומה אומרת: אם אני מנצחת אנחנו נוסעות לאנטוורפן. דודה בלה תשמח. היא מאד מצטערת שאת לא בקשר אתה.
היא קוראת לשלמה שיעזור לה וביחד הם מביסים אותה. היא ממשיכה להחזיק לה את היד. שלא תברח.
גשם מתחיל לרדת. הן יורדות לקומה התחתונה ומוצאות בה מחסה. התאומה הסוררת מנסה לחורר את קרקעית הספינה ולהטביע אותה. היא צועקת לשלמה שיעזור לה, אבל הוא הלך לכולל ערב ולא יכול לשמוע אותה משם. היא יודעת שזה אבוד לה. היא החלשה מבין שתיהן. אם הספינה תגיע לבלגיה היא לעולם לא תחזור, והילדות שלה יהיו יתומות. היא מתקשרת לאופי ושואלת אותה אם היא מוכנה לעזור. אופי אומרת לה: תסעי לבלגיה עם התאומה שלך ואני אגדל את הילדות שלך במקומך. היא שואלת את אופי מה לגבי התינוקת שאמורה להיוולד, ואופי מבטיחה לאמץ גם אותה.
היא מסכימה.
20:25
הרכב דוהר על הכביש והיא לא מוצאת את הברקסים. היא חייבת להאט, אחרת תקבל דו”ח. בהולנד מקפידים מאד על חוקי התנועה. היא חייבת למהר לפני שיעצרו אותה. הכבישים מרושתים במצלמות וכל קילומטר חריגה מזכה בקנס.
הרכב דוהר על הכביש והיא לא מוצאת את הברקסים. היא חייבת להאט, אחרת תקבל דו”ח. בהולנד מקפידים מאד על חוקי התנועה. היא חייבת למהר לפני שיעצרו אותה. הכבישים מרושתים במצלמות וכל קילומטר חריגה מזכה בקנס.
תעצרי בצד.
אני לא עוצרת בשום צד. את באה אתי הביתה.
תעצרי בצד.
אסור לי לעצור. מי שעוצר לא חוזר.
תעצרי בצד או שתהיה כאן תאונה.
את התאונה שלי.
את מתכוונת שאני התאומה שלך.
אני מתכוונת שאני חייבת ללדת עוד שש ילדות ואין לי כוח, אז את באה אתי ויולדת בעצמך.
התאומה שלה מושכת את ההגה ימינה והרכב כמעט מתהפך. היא מכניסה אותה לבגאז’ וטורקת. יש כביש שמקיף את אירופה ומגיע לפתח תקוה, היא רק צריכה להמשיך ולנהוג.
משטרה עוצרת אותן. אין לה רשיון ומתברר ששתיהן שיכורות. היא מסבירה לשוטר שהן אוהבות לנסות ביחד דברים. שהן קנו בטעות פחית בירה במקום מיץ תפוחים וגילו שזה טעים ושאי אפשר להפסיק לשתות משהו טעים. שהיא הולכת ללמוד נהיגה עם אופי. שהיא תשלח את הרשיון ברגע שיהיה לה. השוטר רוצה לאזוק אותן זו לזו והיא מתחילה להשתולל. אם תתחבר אליה לא תוכל לעזוב אותה לעולם. השוטר נותן לה סטירה והיא מחזירה לו. פתאום מתברר שהשוטר הוא אמא שלהן.
היא הולכת לתא המטען להוציא את התאומה. התאומה ישנה. היא שומעת את שלמה מלחשש עם השוטרת. היא מטה אוזן ושומעת אותו מסביר בשקט שחייבים למצוא דרך לעזור לה, כי אלכוהול זה דבר ממכר.
פתח תקוה 20:30
יין זה לא פתרון, שלמה אומר.
אולי חופש יעזור לה? אמא שלה עונה.
אני לא רואה איך חופש רלוונטי פה. מהרגע שברונר הגיעו היא לא מצליחה לישון.
ותסביר לי שוב בבקשה, מה הבעיה עם קצת כימיה?
אני חושב שזה מסוכן לה. בתחילת השבוע היא ישנה יומיים ברצף. לא הלכה לעבודה. זה… זה לא מתאים לה.
שלמה מנסה לשמור על כבודה, אבל זה לא מפחית כהוא זה את הזעם שמבעבע בתוכה. לקח לה כמה דקות להבין שהיא לא חולמת את הלחישות. כמו נציב מלח נעמדה בקצה המסדרון וצותתה לשיחה.
שלמה מנסה לשמור על כבודה, אבל זה לא מפחית כהוא זה את הזעם שמבעבע בתוכה. לקח לה כמה דקות להבין שהיא לא חולמת את הלחישות. כמו נציב מלח נעמדה בקצה המסדרון וצותתה לשיחה.
רחלי אמרה לה פעם: אם אתה עומד מאחורי דלת סגורה ומקשיב, אל תתפלא אם אתה נפגע. ציתות לשיחות של אחרים זה תמיד צרות. היא לא מבינה את הנטיה של נשים לדבר על עצמן בלשון זכר. היא התאפקה אז לא להעיר לה: ‘אם את עומדת’, רחלי. תגידי ‘אם את’, רק עודדה אותה: טוב מאד ששמעת. תורידי אותו ותעברי הלאה. את לא רוצה בחור שחושב עליך ככה. ורחלי אמרה לה: הוא אמר לי לנתק, הוא אמר שיחזור אלי. למה הייתי צריכה להתחכם ולהישאר על הקו? והיא לא הבינה את רחלי: יש לך מזל שאת יודעת את האמת. ורחלי אמרה: למי אכפת מהאמת? מה שאני לא יודעת לא פוגע בי.
אז עכשו היא מקשיבה ויודעת ונפגעת. מה אני ילדה בת שש, שבעלי ואמא שלי צריכים לטכס עלי עצה? רק הכמיהה לדעת על מה הם מדברים מונעת ממנה לזנק אל מרכז הסלון ולעצור את הדואט המשונה הזה. היא מזהה את הפסיעות הקטנות של ריקי, את קצב הקפיצות האופייניות על הספה.
אולי זו הזדמנות. הקול של אמא שלה מהסס. אתה יודע מה אני חושבת על הנתק הזה. שלמה נחרץ: אין מצב. לחדש קשר זה לתקוע את המסמר האחרון בסיכוי שלנו לחיים שפויים. חודשים לקח לי לשקם אותה מהנסיעה ההיא.
המוח שלה צולל אל מתחת למים. הקולות מיטשטשים והיא מחפשת אוויר. אף פעם לא שמה לב כמה דליל החמצן במסדרון הזה. ‘חודשים לקח לו לשקם אותה’?, ‘המסמר האחרון’? את החיים שלה היא נותנת לבית הזה וזה מה שהוא אומר עליה? אין סיכוי ששלמה ואמא שלה מנהלים שיחה כזו. היא צובטת את עצמה בכוח ומתאפקת לא לזעוק מכאב. עומדת יחפה, רועדת מקור ומכעס.
…כמו שהיה עם הסימוסים. אני רק צריך להבין מה בדיוק חסר לה ולמה היא מתגעגעת. המוח שלה מצטלל וקולו של שלמה שב ונשמע לאוזניה הכרויות אל הקיר.
אני לא חושבת שזה יחזיק עוד הרבה זמן, אמא שלה אומרת. תאומים זה קשר מיוחד.
ממתי אמא שלה בכלל חושבת? מה לא יחזיק? על אילו סימוסים שלמה מדבר? ולמה נשמע שהם מורגלים בשיחות מהזן הזה?
אני יודע מה זה קשר של תאומים, גם לנו יש. שלמה עונה בקוצר רוח, כמעט בכעס. מה קורה פה?
עכשו שלושתם שותקים. הם בסלון המואר. היא במסדרון החשוך.
טוב. הטוב המסכם של אמא שלה. אני אחשוב על משהו. אני אתייעץ עם אבא. נדבר.
תודה. ואם אפשר…
אתה לא צריך להגיד לי את זה בכל פעם מחדש. זה ברור.
סליחה. אני פשוט חושב ש…
אתה חושב שמה? פסיעה אחת והיא נשטפת באור הסלוני הבוהק. ממצמצת אל מול הבהלה של שלמה. מול הרוגע של אמא שלה.
ישנת טוב דרלינג? אמא שלה במרכז הספה. שלמה על הכורסה. ריקי יושבת ביניהם, מערסלת דובון.
אל תעבירו לי נושא עכשו. תענה לי.
זה בדיוק הנושא. אנחנו דואגים לשינה שלך. אמא שלה בשלווה. תמיד בשלווה. לא משנה מה קורה מסביב, ‘זו לא סיבה להתעצבן.’
זה בדיוק הנושא. אנחנו דואגים לשינה שלך. אמא שלה בשלווה. תמיד בשלווה. לא משנה מה קורה מסביב, ‘זו לא סיבה להתעצבן.’
אנחנו? היא מתאמצת לשלוט בטון שלה. אומדת את הסלון בעיניים אדומות. ריקי פה. היא לא יכולה להגיד כל מה שמתחשק לה.
כן. אנחנו. שלמה אוזר אומץ תחת חסותה של אמא שלה. אנחנו דואגים לך ו…
אתם לא דואגים לי. אתם מרכלים עלי.
זה לתועלת. הצידוקים ההלכתיים שלו.
זה לא. כל הקיום שלה זועק חמס אבל הכעס נוטל ממנה את היכולת להתנסח.
אמא שלה קמה, לוקחת את ריקי ואומרת: הילדות למטה. אני אקח אותן לדירה.
את רואה? אומר לה שלמה. היא דואגת לנו. היא דואגת לך.
אתה מוכן להפסיק להעריץ אותה? היא אמא שלי. לא שלך. וזה ממש לא לעניין מה שהיה פה עכשו.
איחוד הכוחות שלהם מטריד אותה. היא אמא שלי. היא אמורה לעמוד לצדי. היא יודעת שהיא חושבת שטויות. היא לא יודעת להגן עליך ואת לא יודעת להרגיש מוגנת לידה.
איחוד הכוחות שלהם מטריד אותה. היא אמא שלי. היא אמורה לעמוד לצדי. היא יודעת שהיא חושבת שטויות. היא לא יודעת להגן עליך ואת לא יודעת להרגיש מוגנת לידה.
ושלמה. הוא הבעל שלי. הוא אמור לרכל אתי על העולם. לא להפך. בכי רביעי ממשמש. היא מרגישה עזובה לנפשה.
מתיישבת בקצה הספה ושותקת.
גם שלמה שותק.
ואז אומר: אני מצטער, אבל היא רצתה לדעת מה עובר עליך. מה יכולתי לעשות?
והיא אומרת: יכולת לא לענות.
והוא: לא יכולתי, כיבוד הורים. שוב הצידוקים.
היא לא אמא שלך.
נכון, אבל אני חייב בכבודה.
לא היה נשמע שאתה סובל.
את אומרת שנהניתי?
כן. ולא רק שנהנית אלא שגם יזמת.
אני יזמתי? מאיפה את מביאה את זה?
הלב שלה צולל.
שלמה אף פעם לא משקר באופן ישיר. הדרך שלו להימלט משקרים היא לשים סימן שאלה. מי אמר? את בטוחה? נראה לך? והשאלה המועדפת: ‘מאיפה את מביאה את זה?’ היא זוכרת את הפעם הראשונה שזיהתה שהוא משקר. זה היה ביום ההולדת הראשון שלה אחרי שנישאו. היא ישבה על המרפסת אבלה ומתגעגעת ובהתה בשמים. שלמה חזר מהכולל באנרגיות רגילות. לא הבין מה קרה. לקח לה שתי דקות להבין שהוא לא זוכר. לא את התאריך ולא את הקושי הכרוך בו. וכשהזכירה לו אמר לה בבהלה: נראה לך ששכחתי? איך את מעלה על דעתך דבר כזה? והיא שתקה ולא אמרה ‘כן, נראה לי ששכחת’. זייפה עליצות כשהזמין אותה לצאת ביחד ולבחור ‘את המגפיים הכי יקרים שנמצא’, ותייקה לעצמה: סימני שאלה שווים שקר.
אז מה? כמה זמן אתם כבר מנהלים שיחות מאחורי גבי?
‘מנהלים שיחות.’ שלמה מחקה אותה, מגחיך את הנימה. זאת אמא שלך. את לא מוכנה לדבר אתה על… על הכל, אז אני משתף אותה מדי פעם. היא דואגת לך. אפשר להבין אותה.
‘מנהלים שיחות.’ שלמה מחקה אותה, מגחיך את הנימה. זאת אמא שלך. את לא מוכנה לדבר אתה על… על הכל, אז אני משתף אותה מדי פעם. היא דואגת לך. אפשר להבין אותה.
היא לא מוותרת: תענה לי. כמה זמן אתם מדברים ככה.
הוא מחזיר אליה שאלה: כמה זמן עמדת פה והקשבת?
והיא: זה לא הנושא.
והוא: מי מחליט מה הנושא?
שלמה, לא כדאי שנריב עכשו.
אז אל תריבי.
אז תענה לי.
עניתי, אמא שלך רצתה שנדבר.
ואתה לא רצית?
מה יש לי לרצות לדבר עם אמא שלך?
שוב שאלה. כלומר: שלמה רוצה לדבר עם אמא שלה. שלמה יוזם שיחות. כמה זמן זה כבר מתרחש? מאז שברונר הגיעו? מאז שחזרה מאמסטרדם? מאז שנישאו? היא מתקשה לנשום. המבט שלה נעצר על מגש היינות. ניגשת לשולחן ומוזגת כוס. שלמה מתחיל לומר משהו. המבט שהיא משלחת בו עוצר אותו והוא נסוג. היא שותה בדממה ומוזגת כוס נוספת.
אולי נלך? הילדות מחכות לנו.
אז זאת הסיבה שהחלטת להתיר לנו לסמס?
לא נעים מאמא שלך. בואי נלך.
חשבת שאתה יכול להיות תחליף?
לא. חשבתי שאולי זה…
איך לא הבנתי את זה עד היום? זה לא היה קשור לילדות. ולא למשימות. ולא לשום דבר ממה שאמרת. חשבת שאם אתכתב אתך לא אשים לב שאני לא מתכתבת אתה.
אני לא התכוונתי ל…
אתה כן.
שתיקה נופלת ביניהם. משהו עומד לה מול העיניים והיא לא יודעת מה. הבהובים באדום וירוק. קצה חוט חמקמק של תובנה שלא מתגבשת עד תומה. משהו קורה פה. היא אומרת לעצמה. מה אני מחמיצה?
שתיקה נופלת ביניהם. משהו עומד לה מול העיניים והיא לא יודעת מה. הבהובים באדום וירוק. קצה חוט חמקמק של תובנה שלא מתגבשת עד תומה. משהו קורה פה. היא אומרת לעצמה. מה אני מחמיצה?
אני רוצה להבין רגע. היא אומרת.
אני הולך. שלמה קם בבת אחת. אוסף כובע, חליפה, עניבה.
שניה, אני רוצה להבין משהו.
ואני רוצה ללכת. שלמה מתקדם לכיוון הדלת. היא לא זזה. את יכולה להישאר פה מצדי.
אולי באמת אשאר פה. היא אומרת. ואולי אמא שלי צודקת. אולי אני צריכה לפגוש אותה.
שלמה עוצר. מסתובב. חוזר על עקבותיו ומתיישב.
אין מצב, הוא אומר.