שתי בירות – פרק י”ג

רחלי נואמת במרץ. עוד רגע יגיעו אליה ואין לה מה לומר. המשימות שלה מוזנחות ושום דבר לא זז. היא לא יודעת אם העייפות מביאה אותה לידי שעמום או להפך. למעשה אין לה מה לחדש.

ירושלים 11:52

סמדר מתנצלת ואומרת שהשעה שלהן כבר נתפסה. שכרגע היומן שלה מלא. שאמורה להתפנות משבצת בעוד חודשיים-שלושה.

זה רחוק מדי, היא אומרת לסמדר. אני צריכה עכשו.

סמדר אומרת שהיא מבינה אבל זה המצב.

ההבנה לא שווה שום דבר אם את לא מצליחה למצוא לי זמן, היא רוצה לומר ולא אומרת.

תרצי אולי שאמליץ לך על מישהי אחרת?

אני לא בטוחה.

רצון לא חייב להיות בטוח.

כל כך סמדרי מצדה. היא כמעט מתגעגעת.

אז אולי כן, היא אומרת. אבל מישהי שמבינה בחלומות.

בחלומות. אומרת סמדר.

כן.

תני לי לבדוק בשבילך. תתקשרי אלי מחר באותה השעה. בסדר?

בסדר. בכל חמישים דקות יש לסמדר הפסקה של עשר דקות. היא זוכרת את זה. 

היא מנתקת ומתחרטת על האופן שבו התנסחה. רחלי קוראת לזה חכמת חדר מדרגות. תמיד מגיעה רגע אחרי שהסתיימה הפגישה-השיחה-הריאיון ואת אומרת לעצמך: למה אמרתי את זה. למה לא אמרתי את זה. אפשר גם לקרוא לזה חכמת מעליות. תלוי מאיפה את יוצאת, הסבירה לה רחלי בסבלנות. 

מעליות או מדרגות, היתה צריכה לבקש מסמדר מישהי שמבינה בשכחה, לא בחלומות. היא רוצה לקום בבוקר ולא לזכור את מה שהמוח שלה מייצר בלילה.

מעליות או מדרגות, היתה צריכה לבקש מסמדר מישהי שמבינה בשכחה, לא בחלומות. היא רוצה לקום בבוקר ולא לזכור את מה שהמוח שלה מייצר בלילה. שנים שהיא לא חולמת. כלומר, לא זוכרת שהיא חולמת. ועכשו היא זוכרת ונטרפת ונמנעת משינה ומשתגעת מעייפות, ועוד יום אחד כזה היא תמות.

כותבת בגוגל ‘איך שוכחים חלומות’ אבל כל התוצאות מסבירות לה איך זוכרים אותם. תכתבו את החלום מיד כשאתם מתעוררים. תספרו למישהו שמוכן לשמוע. תכוונו שעון מעורר לשלב החלימה לפי כפולות של תשעים דקות מרגע ההירדמות. תחליטו חזק חזק שאתם רוצים לזכור. 

רגע. כפולות של תשעים דקות. 

שלמה אמר לה פעם שהיתה יכולה להיות בלשית מעולה. זה היה אחרי שחזרה מאמסטרדם. לפני שהחליטה לקבור את הכל בארון מאחורי הסריגים, מתחת לצעיפים. לקחה את מעט המידע שהשיגה מהבחורה ההיא בבית חב”ד וחפרה וחקרה והשלימה את הפערים. איפה היא גרה. במה היא עובדת. מה התחביבים שלה. וכששלמה התפעל הסבירה שאין פה שום כישורי בלשות יוצאי דופן. סתם הבנה בסיסית במנועי חיפוש ובמילות מפתח. ולא אמרה מילה על הסיאמיות ועל נקודת התאומוּת המפעמת בה כמו סיסמוגרף.

לא מתחשק לה עכשיו להיזכר בשלמה ובאמירות שלו, אז היא מסיטה את המחשבה ומגגלת שוב וקוראת על שינה פרדוקסלית. על מחזורי שינה. על הורמון החושך. מרפרפת על מאמר שמפרט על מניעה בררנית של שנת החלום ומגבשת לעצמה אסטרטגיית התערבות: שעון מעורר בכל חצי שעה ימנע ממנה לחלום. על ההשפעות וההשלכות היא לא קוראת. מיותר. 

צליל של הודעה נכנסת.

היא בקשה משלמה שלא יסמס לה יותר. עד להודעה חדשה. שלמה חייך כשאמרה לו את זה ושאל אם את ההודעה החדשה היא תסמס לו.

היא בקשה משלמה שלא יסמס לה יותר. עד להודעה חדשה. שלמה חייך כשאמרה לו את זה ושאל אם את ההודעה החדשה היא תסמס לו. היא לא חייכה בחזרה ורק אמרה: ברצינות שלמה. אל תסמס לי. אם יש משהו דחוף, תתקשר.

אז למה הוא מתעלם מהבקשה שלה ומסמס? היא מתלבטת אם לפתוח את ההודעה ולא מצליחה שלא. 

סליחה על חוסר הרגישות שלי

באמת שלא התכוונתי

לא ידעתי שהעניין כל כך רגיש אצלך

האם תסכימי לדבר אתי?

אופי

אופי? משהו בתוכה מתקשח. חוץ משלמה אף אחד לא מסמס לה. היא בוהה במסך הקטן ומהססת האם לענות. ומה. הרגל מציקה לה והיא עייפה מדי. כשעייפים לא מקבלים החלטות. מחשיכה את המסך ומנסה להתרכז בעבודה. 

צליל נוסף של הודעה נכנסת.

האם שתיקה כהודאה?

כלומר את מסכימה לדבר אתי?

במצבי אסור לי לצבור קפידות

אז סלחת לי. נכון?

היא לא מצליחה שלא לחייך. האנרגיה המוזרה של אופי. מתלבטת עוד רגע ואז כותבת: אני לא מקפידה על שום דבר, אבל חייבת לשמור מרחק כדי להגן על עצמי.

עשרים שניות חולפות והודעה נוספת נכנסת.

אין בעיה

נשמור מרחק

לדבר דרך המרפסות זה מספיק רחוק, נכון?

תצאי הערב בתשע.

רחלי נכנסת ומזכירה לה שמרכוס רוצה את כולם בחדר ישיבות בשתים עשרה וחצי. היא דוחפת את הטלפון לתיק. תחצה את הגשר כשתגיע אליו. או שלא. היא לא חייבת להחליט עכשו.

12:45

סבב העדכונים עובר לה מעל הראש והמוח שלה לא קולט שום דבר. רינת המזכירה של מרכוס מניחה על השולחן מיני תופינים. חנוכה מתקרב. רינת מגישה קערה עצומה של ספינג’ים, יוצקת מעליהם דבש ונעלמת. אם לא רינת לא היתה יודעת שהמטבח האשכנזי אינו פסגת הקולינריה.

מושיטה יד ולוקחת טבעת לוהטת. מתעלמת מהשפל התזונתי. מקווה לשאוב קצת כוח ואנרגיה.

זה לא עוזר.

העפעפיים שלה צונחים. רחלי בועטת בה מתחת לשולחן והיא מתיישרת בבעתה. פוקחת עיניים גדולות. הכי גדולות שהיא יכולה. 

העפעפיים שלה צונחים. רחלי בועטת בה מתחת לשולחן והיא מתיישרת בבעתה. פוקחת עיניים גדולות. הכי גדולות שהיא יכולה. 

היא נזכרת במילכה, הילדה עם העיניים הכחולות והגדולות שגרה ברחוב לידן. היתה תקופה שקנאה בה וניסתה להגדיל את העיניים שלה. פערה אותן לרווחה, הכי לרווחה שהצליחה, עד שהותשה והפסיקה. למה אנשים פוערים עיניים כשהם עייפים? אולי כדי שכשיצנחו העפעפיים יהיה להם מרחק גדול יותר לעבור? כשהראש שלה מתחיל לייצר מחשבות שטותיות היא יודעת שהיא חייבת לישון. למה אין פה חדר מנוחה? כבר מזמן חשבה שעולם העבודה החדש מחייב לתת לעובדים מקום לנמנם בו. 

רחלי נואמת במרץ. עוד רגע יגיעו אליה ואין לה מה לומר. המשימות שלה מוזנחות ושום דבר לא זז. היא לא יודעת אם העייפות מביאה אותה לידי שעמום או להפך. למעשה אין לה מה לחדש. 

גברת רביץ? מרכוס פונה אליה וכולם מחכים.

פעם הסבירה לו את הרגישות התרבותית עם שמות פרטיים. שרטטה עבורו בנימה נינוחה וקורקטית את גבולות הגזרה: שם משפחה יהיה לי יותר נוח. בלי מחמאות על בגדים או כל דבר חיצוני. ואל תיקח אישית אם אני תופסת מרחק מהאופן ספייס ומעדיפה לאכול בחדר שלי. מרכוס כיבד את הגבולות שלה. לרחלי הוא קורא רחלי. זה לא שאין לי את הרגישות הזו. נאמה לה אז רחלי בלהט. אבל אם שמות פרטיים זה הסטנדרט במשרד, בהפוך על הפוך זה יותר צנוע. אני לא רוצה לבלוט. ומילא את עם הרביץ שלך. אצלי זה קנפפלמאכר. לפחות בינתיים. עד שאני אמצא את הכהן או הלוי שלי, בעזרת השם.

כן, היא אומרת ומשתתקת. ואז מתאמצת להרכיב משפט שאין לה מושג איך הוא נשמע לאוזני הנוכחים. משהו שמשלב את המילים תהליכים, תכנון לעומת ביצוע, אופציות וברירות מחדל. היא מקווה שהיא נשמעת קוהרנטית, מסיימת ב’אוכל לעדכן על התקדמות משמעותית יותר בעוד שבוע’ ומשתתקת.

משפילה מבט ונמנעת מקשר עין. מוותרת על מבטי התהייה של מרכוס, על פנטומימת הדאגה של רחלי. משרבטת במחברת שלה לבבות. הלבבות הולכים ונערמים. החלל הולך ומצטמצם. הופכת דף ומשרטטת באטיות לב גדול. לראשונה שמה לב שהצורה מורכבת משני סימני שאלה המשיקים זה לזה. היא מוסיפה נקודה מתחת לנקודת המפגש, מדגישה את הגילוי. 

פעם אהבה גדולה חתכה את חיי לשניים היא רושמת בתחתית הדף. והחלק הראשון ממשיך לפרפר במקום אחר היא חושבת ומאריכה את צדו השמאלי של הלב. כנחש קטוע. הקו מתנחשל על הדף. מתפתל. עולה למעלה, יורד למטה. הלב כבר איבד צורה והיד שלה מעלה קצב. מושכת אחריה את העט. משתבללת. מתערבלת. נעצרת כשמרכוס אומר ‘תם הטקס’. נעמדת כשמשה אומר: ‘הקהל רשאי לעמוד על רגליו’. מזייפת חיוך והולכת לחדר שלה. 

גוררת עוד שעה באפס עניין ובמעש מועט. רחלי מנסה לעודד אותה עם נתוני האבטלה במשק. אין כמו צרות של אחרים כדי להתעודד, רחלי אומרת. אם לא רחלי כבר מזמן היתה עוזבת. אם היה לה לאן. את העבודה הזו מצאה מיד עם המעבר שלהם לירושלים ומאז היא כאן. יציב. קרוב לבית. שכר טוב. אין סיבה להתלונן. אבל התלונות נערמות בה בלי סיבה. משעמם. רוטיני. חסר מעוף. המוח שלה בסכנת מוות. בטח כשמעבר לים החצי השני שלה מממשת את החלום שלהן. בלעדיה. 

אסור לה לחשוב. זה לא עושה לה טוב. היא מבקשת להתמסר למספרים. למנוע מחוטי המחשבה לטוות את עצמם. אבל הקול של רחלי לא מאפשר לה. 

עבודה לא חייבת להיות מעניינת. אומרת רחלי. היא חייבת להיות עבודה. את לימדת  אותי שבעל לא חייב להיות מעניין, הוא חייב להיות בעל, נכון? אז זה אותו דבר. 

עבודה לא חייבת להיות מעניינת. אומרת רחלי. היא חייבת להיות עבודה. את לימדת  אותי שבעל לא חייב להיות מעניין, הוא חייב להיות בעל, נכון? אז זה אותו דבר

זו לא היא שאמרה את זה לרחלי. היא דווקא חושבת שבעל כן צריך להיות מעניין. לפחות בעיני אשתו. אבל אין לה כוח לדבר אז היא לא טורחת לתקן אותה. 

אני הולכת, היא אומרת לרחלי.

את לא נורמלית. אמצע היום עכשו.

יש לי קניות לעשות. 

מה תגידי למרכוס?

כלום. הוא לא צריך לדעת.

ומה עם הפרזנטציה?

הפרזנ… איזה? מתי?

בשלוש. לסאנרייז מערכות. אל תגידי לי ששכחת.

היא לא תגיד כלום. היא מרגישה שהיא נחנקת. מחפשת אוויר ומגלה שהחלון פתוח לרווחה. אוספת חפצים. בקבוק מים. היומן הסגול. הארנק הירוק. משאירה מאחוריה את רחלי הלומה ויוצאת.

14:51

כשמרכוס מתקשר, היא ליד מדף המנדלות. מתלבטת בין ‘כל צבעי השקט חלומות שלווים’ לבין ‘כל צבעי השקט אלף לילה ולילה’. הוא שואל אותה איפה היא. הקול שלו לחוץ. האנשים כבר פה ומחכים לך.

אני לא אוכל להגיע. סליחה מרכוס, הייתי חייבת לצאת.

ולמה לא הודעת?

אתה צודק. אני מתנצלת. הייתי צריכה להודיע.

היא שומעת שקט. זה השלב שבו מרכוס בורר טקטיקה מתאימה לסיטואציה. היא מכירה אותו יותר טוב ממנו. עכשו הוא יגיד לה ‘תראי’ ואז יכחכח וקצת ישתוק ויגיד עוד משפט סתמי לפני שיאמר את מה שהוא רוצה לומר.

תראי, אומר מרכוס. אני מבין שיש מצבים לא צפויים.

הוא משתתק והיא לא עוזרת לו.

את יודעת שאת העובדת הכי טובה שלנו.

היא ממשיכה לשתוק. מחכה לאבל שיגיע.

אבל אי אפשר לנטוש ככה בלי סיבה. אני בטוח שיש לך סיבה. יש לך סיבה? אני אשמח לשמוע את הסיבה.

המילה סיבה מסובבת אותה מכל צדדיה כשהיא אומרת: לא. אין לי סיבה.

דממה מעבר לקו. 

תראי, הוא אומר. נשמעת קצת לא בסדר היום בישיבה. אולי את לא מרגישה טוב? אז פשוט תגידי שאת לא מרגישה טוב ואנחנו כבר נסתדר. רק להגיד, את יודעת.

אני מרגישה טוב, היא אומרת למרכוס. שד נכנס בה והיא לא מצליחה להשתלט עליו. אני קצת עייפה אבל מרגישה טוב. 

את לא עייפה. את שיכורה מעייפות ואת מתנהגת עכשו כמו שיכורה. עדיף שתתנצלי. שתסגרי. שתשתקי. 

שתי דקות לשתיים ומרכוס חייב לסגור. הוא אומר לה שאם כך זה ממש לא בסדר. שכל עובדת אחרת היתה מוצאת את עצמה בחוץ על התנהגות כזו. שהוא מצפה לשיחת הבהרה. 

מרכוס, היא אומרת ושומעת את ההקלה מעבר לקו. לא אכפת לו מה תגיד. רק שתניח את דעתו.

בקשר לפיטורים, היא אומרת.

אמרתי את זה לגבי כל אחת אחרת. מרכוס מדבר מהר. אני רק מבקש שנבין ביחד איך דברים כאלה לא נשנים.

אמרתי את זה לגבי כל אחת אחרת. מרכוס מדבר מהר. אני רק מבקש שנבין ביחד איך דברים כאלה לא נשנים.

הם לא יישנו, היא אומרת. אני רציתי לשאול אם תהיה מוכן לפטר אותי.

אני שמח לשמוע ש… אני מוכן מה? אַתְּ מה? אני לא בטוח שהבנתי מה את אומרת.

אני שואלת אם תהיה…

אני שמעתי מה אמרת. אני רק לא בטוח שהבנתי.

אני רוצה לעזוב מרכוס. ואני שואלת אם תהיה מוכן לפטר אותי כדי שאוכל לקבל פיצויים וכל זה.

שתיקה ארוכה. מרכוס מחפש את עשתונותיו.

תראי, הוא אומר. אני עדין לא בטוח שאני מבין מה את אומרת. זו מין בדיחה כזו? דרך משונה להעביר לי איזה מסר? אולי פשוט נקבע שיחה ונראה מה…

לא מרכוס, אני אומרת שאני…

תכנסי אלי מחר ונדבר. בסדר? מחכים לי פה.

היא מהנהנת.

ותישני על זה לילה. בלי החלטות פזיזות גברת רביץ. אוקיי?

היא לא מהנהנת.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן