שתי בירות – פרק י”ד

ירושלים 21:05

תשע וחמישה ושלמה עוד לא יצא אל הכולל. גם היא לא יצאה למרפסת. כל היום חיפשה את הדרך לספר לו על עניין העבודה ולא הצליחה. בסופו של דבר החליטה לדחות את הקץ עד אחרי השיחה עם מרכוס. צליל הודעה נכנסת בנייד שלה. המצח של שלמה מתקמט אבל היא לא ממהרת להרגיע אותו. העיניים שלו שואלות. מי מסמס לה חוץ ממנו? בטח הוא חושב שזו היא.

שלא תנסי להתחמק.

אני יודעת איפה את גרה. נקודתיים. סוגר סוגריים. 

(התכוונתי לחיוך. אני נגד אימוג’ים)

היא מתגברת על הדחף לאמלל אותו ואומרת: זאת אופי. היא סימסה לי התנצלות. חשוב לה שנדבר. גם לי לא יזיק להתנצל. הייתי בוטה אז כש… כשאז. 

חשבתי שאת לא רוצה לתקשר אתה. אז זהו? עבר לך? נימה לא מזוהה מתגנבת לקול של שלמה.

אני באמת לא רוצה אבל האישה שכנה שלנו. מה אני יכולה לעשות?

כשאת לא רוצה לדבר עם מישהו את יודעת לעשות את זה יופי. 

היא שותקת רגע ואז אומרת לו שאם יש משהו שבבקשה יגיד, והוא אומר לה שאין שום דבר. היא לא מאמינה לו. הוא ממשיך להתעקש שאין שום דבר. היא ממשיכה לא להאמין לו.

הוא מתארגן לצאת ורגע לפני שהוא סוגר מאחוריו את הדלת הוא מבקש ממנה לשים לב אם הברונר הזאת תעשה טוב לבית שלהם.

והולך.

היא רוצה להגיד ‘רגע’. לענות לו. לבקש הבהרות. לשאול האם הוא חשב שהשיחות עם אמא שלה ‘יעשו טוב לבית שלהם’. אבל הוא כבר הלך וזה כל כך מרגיז אותה. אומר והולך. נמלט סדרתי מזירות ויכוח. 

כבר כמה ימים הם ככה. לא ממש מדברים. כלומר, מדברים את כל מה שקשור לילדות. תיקח. תביאי. תחליף לה. תרדימי אותה. קבעתי תור לשיננית. צריך להוציא מהדואר את החבילה מנקסט. אבל את מה שהם צריכים לדבר הם שותקים. שלמה ניסה פעמיים להגיד משהו אבל היא לא מרגישה שהיא מסוגלת לנהל עכשו ריב. וזה יהיה ריב. אין אופציה אחרת. פעם שמעה מאיזו מנחה שהעבירה סדנת זוגיות במסווה של הנחיית הורים שהמפתח לזוגיות מאושרת הוא ‘היכולת לנהל עימותים’. היא לא ממש הבינה איך ‘היכולת לנתב רגשות שליליים לשיחה רגועה המשתפת ברגשות הדדיים’ תסייע לה לגמול את שולמית מהמוצץ אבל הקשיבה ואפילו החליטה ליישם. במשך שבוע שלם ניסתה לייצר עימות כדי לבדוק את הסיכוי שלהם לזוגיות מאושרת אבל שלמה נמנע מכל ויכוח באופן עקבי. הסכים עם כל מה שאמרה. קבל כל טענה שלה. חזר בו כשהתנגדה. עד שהתייאשה.

היום היא כבר יודעת שכוח המריבה קיים בו. חסרה בו רק ההבנה שלפעמים עדיף לריב מריבות מלשתוק אותן. אין לה כלים להסביר לו שהשיטה הזו אולי חוסכת עימותים אבל יוצרת כעסים. שככה לא מתקשרים. שאם אתה אומר משהו אתה נשאר כדי לספוג את התגובה.

הוא לא מבין שהוא דוחף אותה לפינה? בכלל לא היתה בטוחה שהיא רוצה להיענות להזמנה של אופי, ועכשו רק כדי להעניש אותו מתחשק לה לצאת למרפסת.

הוא לא מבין שהוא דוחף אותה לפינה? בכלל לא היתה בטוחה שהיא רוצה להיענות להזמנה של אופי, ועכשו רק כדי להעניש אותו מתחשק לה לצאת למרפסת. יודעת שהיא ילדותית ולא אכפת לה. אני אצא ואני אדבר אתה וששלמה ידאג. מגיע לו. 

היא משוגעת מעייפות ואין בה שום שיקול דעת. אמש כששלמה הזכיר לה שפעם דקלמו בדבקות משותפת שלא הולכים לישון בלי להתפייס, אמרה לו: אבל אני באמת לא הולכת לישון, אם לא שמת לב. 

והיא שילחה בו את המבט המאשים ובעצם התכוונה לומר: אתה לא רוצה להתפייס. אתה רוצה להצטדק. והוא החזיר לה את המבט המתנער ובעצם התכוון לומר: אני לא מבין מה את רוצה. לא עשיתי שום דבר רע. וככה זה נשאר עד עכשו.

הבית שקט. הקטנות ישנות. הגדולות קוראות בחדרים. הרגילה אותן להנמיך קצב פעילות לקראת שעת השינה. קריאה. צביעה. מוזיקה. היגיינת שינה במיטבה. רק אצלה הכל משובש והפוך.  מסמסת לאופי מצטערת אבל אני גמורה מעייפות. סוגרת את הנייד ונכנסת למיטה.

מתמסרת למספרים. אחת שתים שלוש ארבע. זה לא יעזור לך הפעם. חמש שש שבע שמונה. לא רק הפעם. זה לא יעבוד לך יותר. תשע עשר אחת עשרה שתים עשרה. פשוט תׅספרי. ואל תחשבי על כלום. שלוש עשרה ארבע עשרה חמש עשרה שש עשרה. אני צריכה לספר לשלמה על העבודה. שבע עשרה שמונה עשרה עזבת את העבודה. מה הדבר הבא שתעזבי? תשע עשרה עשרים. אני צריכה לזכור לחזור לסמדר. עשרים ואחת עשרים ושתים. אין לי כוח לשיחה עם מרכוס. עשרים ושלוש אני אכתוב לו מייל. עשרים וארבע. אסור לי לישון. עשרים וחמש. אסור לי לחלום. עשרים ושש. אסור לי לרצות. מה אני רוצה? תפסיקי לחשוב ותׅספרי. תפסיקי לחשוב. פשוט תפסיקי.

קמה בתנועה מהירה. מדליקה את האור ובוהה אל מרכז החדר. היתה סיבה שקמתי. למה קמתי? מה רציתי? רציתי שעון מעורר. בשביל מה? בשביל התשעים דקות. ככה לא תחלום. זה היה כתוב. מחטטת במגרת הדברים המיותרים שאף אחד לא צריך. שולפת שעון מעורר ישן ומכוונת לעשר וחצי.

10:30

מתקשה לפקוח עיניים. שולחת יד ימין אל השידה. מגששת אחר השעון. היד שלה נתקלת בו והוא נופל אל הרצפה. מרימה אותו. פוקחת עין אחת. מכוונת לאחת עשרה ונרדמת.

11:00

היא לא מבינה מה מעיר אותה. מכסה את הראש בשמיכה. השעון האגרסיבי ממלא את תפקידו נאמנה. היא מכה על קדקודו ומשתיקה אותו. מסובבת ראש שמאלה. שלמה עדין לא חזר. מכוונת לאחת עשרה וחצי ונרדמת.

11:30

מה זה? מה השעון הזה עושה פה? איש בצורה של שלמה עומד בתוך ענן לבן ואוחז בשעון. היא מנסה להגיע אליו. רוצה לקחת ממנו את גלגל ההצלה שלה. מתברר שלא חישבה נכון את המרחק. היד שלה נשארת באוויר והיא כמעט ומועדת אל הרצפה.

תביא לי את השעון, היא אומרת. 

תמשיכי לישון, אומר לה שלמה. אני אכוון לך שעון לשבע.

תכוון לשתים עשרה. הלסת שלה חצי נעולה והקול מעובה משינה.

מה שתים עשרה? את לא הולכת מחר? שלמה שואל והיא לא מבינה מאיפה הוא יודע שהיא לא הולכת מחר. אתה עוקב אחרי? אתה מדבר עם מרכוס? אל תדאג. אני אמצא עבודה אחרת. תביא לי את השעון שלי. אני רוצה את השעון שלי.

מה שתים עשרה? את לא הולכת מחר? שלמה שואל והיא לא מבינה מאיפה הוא יודע שהיא לא הולכת מחר.

את שיכורה מעייפות, שלמה אומר. ואת לא צריכה שום שעון. תקומי כשתקומי.

לא! אני כן! אוספת כוח ובתנועה מהירה תולשת את השעון מידיו של שלמה. 

ריקי מדדה אל תוך החדר. למדה לאחרונה לצאת מהמיטה. היא מכוונת את השעון לשתים עשרה, מתכרבלת עם ריקי ונרדמת.

אמסטרדם 01:46

הן שוב על הנדנדה באדם לוקאאוט. הנדנדה אדומה. אחר כך ירוקה. ואז כחולה. הן משחררות את הנעילה ונעמדות על המושבים. מסתכלות למטה בלי פחד. הנדנדה הופכת לספינת החלומות בסופרלנד. הן אוחזות ידיים וצורחות זו לזו כדי להתגבר על רעשי האנשים והרוח.

קוראים לזה ספינת פיראטים!

לא נכון! ספינת החלומות!

עוד שניה היא מתהפכת!

תזכרי לצרוח! הכי עוזר לצרוח!

מה נצרח?

הספינה מעלה קצב. מניפה אותן למעלה. זורקת אותן למטה. עוד רגע והיא מהפכת אותן על קרבן. 

בואי נצרח חלומות! כי זו ספינת החלומות!

מה שחלמנו בלילה?

לא! מה שאנחנו חולמות שיקרה!

והן זועקות פה אחד: לטייל-בכל-העולם! להיות-נהגות-אמבולנס! להתחתן-עם-תאומים-זהים! שהילדים-שלנו-יהיו-אחים!

האמסטל הפוך למרגלותיהן והספינה שוב צוברת תאוצה. טיולים!! הן עולות למעלה. אמבולנס! הן צונחות למטה. תאומים זהים! סיבוב של שלוש מאות שישים מעלות. ילדים אחים! השמים נמתחים עד קו הים.

ספינת החלומות ממשיכה להסתובב. סיבוב. ועוד סיבוב. ועוד אחד. היא רוצה להקיא. היא רוצה הביתה. הן זועקות לעזרה אבל איש לא שומע אותן. 

חושך יורד והן נשארות לבד על הספינה. אין אף אחד באמסטרדם. כולם הלכו. ספינת החלומות ממשיכה להסתובב. סיבוב. ועוד סיבוב. ועוד אחד. היא רוצה להקיא. היא רוצה הביתה. הן זועקות לעזרה אבל איש לא שומע אותן. 

לפחות אנחנו ביחד הן אומרות זו לזו.

ונרדמות.

ירושלים 07:00

מה זה הרעש הזה? מי הוציא את השעון מהמגרה של הדברים המיותרים שאף אחד לא צריך? בחילה מציפה אותה. למה היא מרגישה כאילו העבירה לילה על רכבת הרים?

שלמה מכבה את השעון ומניח לה קפה ליד המיטה. התאומות ויעלי מצטרפות אל ריקי להתכרבלות בוקר. הערפל מפנה את מקומו אט אט והמוח שלה מצטלל.

שבע בבוקר. יום שני. מישהו שיחק לי בשעון. ישנתי לילה. חלמתי. כואב לי בנקודת התאומות. התפטרתי מהעבודה. שלמה לא יודע. 

היא אומרת לשלמה שהיא לא מרגישה טוב. זה לא נקרא שקר. נשים תמיד קצת לא מרגישות טוב. שלמה שואל אותה מה עם העבודה. את לא צריכה להודיע למישהו? היא אומרת לו: עזבתי. וכשהוא לא מבין מה היא אומרת היא אומרת לו שוב: עזבתי שלמה. עזבתי. העבודה הזאת לא מתאימה לי יותר. 

הבית מתמלא בהמולה של בוקר. היא קולעת צמות לתאומות. שואלת את שלמה למה כיבה לה אמש את השעון. שלמה שואל אם זה מה שמעניין אותה עכשו והיא אומרת שכן. שהכי חשוב לישון. שלמה מסתכל עליה במבט שמסתכלים על חולי נפש. היא מכירה את המבט הזה. ככה הסתכלו שניהם על רוזנברג הזקן כשבאו לאשפז אותו. והיא אומרת לו: אני עייפה ואסור לי לחלום. אל תיגע לי יותר בשעון. שלמה ממשיך להסתכל עליה כאילו היא רוזנברג.

ריקי מתרפקת עליה ומסרבת לעזוב. רוצה להישאר היום עם אמא? היא שואלת. האוזניים של שלמה מזדקפות וזה מצחיק אותה. האוזניים שלך התרוממו. היא צוחקת. התאומות מצטרפות לצחוק ושלמה נאלץ לשתוק את כל שאלותיו. 

יעלי גם רוצה להישאר בבית. היא מסכימה. התאומות מבקשות גם. היא מסכימה. שלמה ייאלץ להמשיך לשתוק את שאלותיו לפחות עד הצהרים.

11:25

שמש חורפית מחממת את אנשי הפליימוביל. ריקי מגישה לה אותם בזה אחר זה והיא מסדרת אותם בשורה ישרה על אדן המרפסת. בראש שלה ספינת החלומות עולה ויורדת. 

מה קרה שאת בבית, שכנה? הקטנה שלך חולה? הקול מעליה גורם לה להרים מבט. המטפחת של אופי מבצבצת מאחורי הברזנט החצי מתוח. בעקבותיה מופיע הראש שלה. תדעי שאני תמיד מוכנה לקבל ילדים. רוצה להשאיר לי אותה וללכת? ריקי, רוצה לבוא לדודה אופי?

אופי שולחת יד כלפי מטה. ריקי מותחת את שלה כלפי מעלה. אופי מתאמצת לגלם את בתיה בת פרעה אבל הנס לא מתרחש. הן שולחות זו לזו חיוכים זוהרים ואופי אומרת: היא נראית בסדר גמור. את יכולה לשלוח אותה למעון.

היא לא חולה. סתם לקחנו לנו יום חופש. גם יעלי נשארה. והתאומות. 

טוב מאד, אופי אומרת, ולא תוהה לפשר החופשה המשפחתית. היא לא יודעת כמה זה חריג. אפילו בערבי החתונות של אחיות שלה לא השאירה את הילדות בבית.

טוב מאד, אופי אומרת, ולא תוהה לפשר החופשה המשפחתית. היא לא יודעת כמה זה חריג. אפילו בערבי החתונות של אחיות שלה לא השאירה את הילדות בבית.

גם על אתמול טוב מאד. אופי ממשיכה לצהול. שמחתי שסימסת לי שאת הולכת לישון. 

סליחה?

כן. אחרי שבוע לבן הגיע הזמן שתלכי לישון. ואני שמחה שנרדמת.

איך את יודעת שנרדמתי? תמיהה ממלאה אותה. האם זו שוטה הזוכה לנבואה?

דבר ראשון, אפשר לזהות אם בנאדם ישן בלילה. דבר שני, בלילה האחרון לא הזזת כסאות ולא גררת כורסאות ולא יצאת ונכנסת מהסלון למרפסת שבע פעמים בשעה. מסקנה: נרדמת.

באמת נרדמתי. וסליחה שהפרעתי לך לישון כל השבוע. לא ידעתי שגם אתם יכולים…כלומר, שאתם שומעים אותנו. 

שומעים שומעים. הבידוד פה לא משהו כנראה

אז אני מתנצלת. וגם על איך שהגבתי כשאמרת לי על… כשאמרתי לך על ה…

זה בסדר. בדרך כלל אני זו שהתגובות שלה לא מוצלחות, אז זה דווקא היה לי נחמד. ובקשר לשינה, לא הפרעת לי בכלל כי לא ישנתי גם בעצמי.

לא ישנת?

לא. הלילות אצלי לא משהו. זו אחת הסיבות שאני לא עובדת. הטיפולים מעייפים אותי והמתח לא נותן לי לישון. התוצאה: בקרים מאוחרים וסיכויים נמוכים לשרוד בעבודה נורמלית. 

היא מחפשת מילת נחמה כשהקול של אופי עולץ שוב: מצד שני, זה לא פוגע בסיכויים שלי למצוא עבודה לא נורמלית.

מה זאת אומרת? 

זאת אומרת שאני יכולה לחפש לי עבודה שמתאימה לציפורי לילה. מקומות שעובדים במשמרות. דברים שלא מתאימים לכולם. אם כבר נדודים אז שיהיה בכיף.

ואת מחפשת? היא מוצאת שהיא מתעניינת. משתדלת לאפק את סימני הסקרנות. 

אופי אומרת שכן. שהיא מחפשת עבודה עם אנשים. יצורים עם דופק. לא מחשבים ולא מסכים. אולי תעשה משמרות בבית החלמה. אולי הדרכה בדירות לנוער בסיכון. לא אכפת לה להתנדב עד שתרכוש את ההכשרה הנדרשת. חשבה גם על שירות הסעות לבתי חולים. אחרי שתעשה רישיון.

את יכולה להיות נהגת אמבולנס. המילים נמלטות ממנה. מפתיעות אותה ואת אופי במידה שווה.

וואו, שכנה. מאיפה זה הגיע?

אני… אני לא יודעת. פעם חשבנו… חשבתי להיות… לא משנה.

משנה. בטח משנה. גברת רביץ נהגת אמבולנס! אופי אומדת אותה במבט חדש. איזה רעיון מדליק! וברשותך, הייתי משדרגת לפרמדיקית. הקול של אופי נצבע בהתרגשות. אולי באמת? אולי נלך ביחד?

היא ממהרת להתנער. אומרת שזה לא קשור אליה. שזה סתם חלום ילדות מטופש. שזה לא באמת הגיוני. אופי אומרת שזה ממש לא סתם. שזה יכול להיות ממש נחמד. שמשמרת לילה אחת יכולה לרגש שבוע שלם. שחלומות צריך להגשים. שאין דבר העומד בפני החלום.

היא ממהרת להתנער. אומרת שזה לא קשור אליה. שזה סתם חלום ילדות מטופש. שזה לא באמת הגיוני.

הקול של רוזנבלום מהדהד בה: לא מספיק שמשפט נשמע חכם. אם אין לזה מקור אין לזה מקום. יש דבר העומד בפני הרצון! הציווי האלוקי! זה לא חז”ל ולא שום דבר. לכו ותבדקו. 

אז לא היה גוגל. כלומר, כנראה היה אבל היא עדין לא ידעה על קיומו. וכשהתוודעה ובדקה, התברר שרוזנבלום צדקה. יש משפט אחר: כל דברי העולם אינם תלויים אלא ברצון, אבל זה זוהר וזוהר זה חסידי.

מצד שני, לך יש עבודה אז המצב שלך שונה. הקול של אופי צונח אליה אל המרפסת.

אין לי, היא אומרת. 

אין לך?! יעלי, התאומות ואופי שואלות פה אחד.

מה? אין לי… מה? מאיפה… ממתי אתן פה? אני… סתם אני. אני עייפה. למי מתחשק פיצה?

היא נכנסת עם הילדות הצוהלות אל הסלון. נוטשת את אנשי הפליימוביל על האדן. מאשרת לתאומות להתקשר לשלמה ולבקש ממנו להביא אתו שני מגשים. הוא שואל אם ראש חודש היום או שיש אירוע אחר שהוא לא זוכר. תמר אומרת לו שזה לכבוד שאמא עייפה, ואסתי מוסיפה שכדאי לו גם לבקש דברים מאמא כי עכשו היא מרשה הכל.