שתי בירות – פרק ט”ז

מרחוק היא רואה את שלמה עם הילדות. היא רצה אחריהם אבל הם מתרחקים. היא חוזרת למדשאה ואין שם אף אחד. היא רוצה לחזור הביתה אבל לא יודעת את הדרך.

ירושלים 23:10

שלמה מוצא אותה על הספה, שקועה בספר. הוא מתיישב לשמאלה ולא מדבר. הנוכחות שלו מפריעה לה לקרוא והמוח שלה מפסיק לפענח את המילים. היא מסתכלת עליו. הוא משלב ידיים. פעם שמעה ממומחית לשפת גוף ששילוב ידיים זה בעצם חיבוק שאדם נותן לעצמו. שזה קורה כשאנחנו מרגישים אי נוחות או בדידות. 

אתה צריך חיבוק.

שלמה בוהה בה. האישונים שלו מצטמצמים והמצח שלו מתכווץ. פעם ניסה לטעון שחשוב לבטא אהבה במילים. היא טענה כנגדו שאנשים מרגישים זה את זה. אם אתה מרגיש אז טוב, ואם אתה לא מרגיש, מה זה יעזור שאגיד? הוא ניסה אז להסביר שידיעה לא תמיד מספיקה. שגם אם אתה יודע, נחמד לך לשמוע. והיא התעקשה: כשיש חיבור עמוק לא צריך להגיד שום דבר. אתה מזכיר לי את רחלי. פוסלת בחורים כי הם ‘לא מדברים על הרגשות שלהם’. בחור לקח אותה. החזיר אותה. זיהה שהיא מפהקת וקנה לה קפה. הבין שהיא לחוצה על הפן ורץ להשיג לה מטריה. מה עוד היא רוצה?

שלמה התעלם אז ממשל רחלי והבחורים ואמר לה: אבל אני ואת, אנחנו לא תאומים זהים. והיא אמרה לו: מה הקשר. ושניהם ידעו מה.

שלמה התעלם אז ממשל רחלי והבחורים ואמר לה: אבל אני ואת, אנחנו לא תאומים זהים. והיא אמרה לו: מה הקשר. ושניהם ידעו מה.

אני לא צריך חיבוק. אני צריך אישה נורמלית.

אתה אומר שאני לא?

אני אומר שאני מאד מאד דואג.

אל תדאג שלמה. הכל יהיה בסדר.

מה את קוראת?

היא ממהרת לומר שזה ספר הדרכה. מראה לו את הכריכה. משהו מקצועי כזה שמלמד אנשים איך להגשים את החלומות שלהם. אופי ספרה לה שיש לה ספר על חלומות אז היא בקשה להשאיל אותו. היא בכלל התכוונה לחלומות לילה והספר הזה מדבר על הגשמת חלומות מהסוג השני. אבל עכשו היא חושבת שאולי אין באמת הבדל כל כך גדול. אולי מה שחולמים בלילה קשור בעצם לחלומות שרוצים להגשים. 

ואיך הספר הזה יעזור לנו עכשו?

לנו?

כן לנו. והיו לבשר אחד. זוכרת את זה? 

אתה כועס עלי על משהו? 

מה יש לי לכעוס? רק עזבת את העבודה שלך בלי להתייעץ אתי. 

אפילו אתה מודה שזו העבודה שלי. גם אני לא אגיד שום דבר אם תחליט לעבור כולל.

זה לא אותו דבר.

היא אוספת את עצמה ואת הספר וקמה מהספה, אומרת לשלמה שהיא עייפה ועוזבת את הסלון. שלמה קורא אחריה, תוהה למה היא בורחת. היא מסבירה שהיא לא בורחת משום דבר. להיפך, היא סיימה לברוח. היא רק רוצה לישון.

טוב מאד, היא שומעת את שלמה דרך הקירות. אני מקווה שתצליחי לישון, אולי תקומי נורמלית.

גם היא מקווה. היא רק לא בטוחה שהנורמלית שלה היא הנורמלית שלו. 

מתארגנת לשינה. מניחה את הספר על השידה ומתבוננת בו. היא לא תמשיך לקרוא אותו. אחרי שני משפטים כבר ידעה שהוא לא בשבילה. אין לה כוח לסיפורים טרגיים שמתברר שהם הזדמנות. היא לא מאמינה לקלישאות האלו. החיים שלי נהרסו. גיליתי את האור. איזה נס שזה קרה. אופי אמרה לה שזה רב מכר עולמי. מה זה אומר על רבי מכר עולמיים? ‘חלומות צריך לצעוק.’ אמא שלה למדה אותה שלא יפה לצעוק, וגם מה היא בדיוק תצעק לעולם? אני רוצה לגור בחו”ל ולעבוד עם הומלסים? אני לא רוצה להיות אני? ומה עוזר לה שהספר ‘יעניק את האומץ ללכת בעקבות החלומות’ אם החלומות שלה גרועים? אסור לה ‘להניח בצד את כל המחסומים, הפחדים והדעות הקדומות’. כתוב חלומות שווא ידברו. מסתבר שמדובר על כל סוגי החלומות.

מה היא בדיוק תצעק לעולם? אני רוצה לגור בחו”ל ולעבוד עם הומלסים? אני לא רוצה להיות אני? ומה עוזר לה שהספר ‘יעניק את האומץ ללכת בעקבות החלומות’ אם החלומות שלה גרועים?

מושכת את הווילון בכוח כלפי מטה. מכבה את האור ומדליקה את המנורה הקטנה. הפחד המוכר מזדחל בה. שוב תראה אותה. אותן. את האין. שוב יסובב אותה האבדן ויתיש אותה המאבק. ואז תקום ותזכור ותרגיש את הקנאה ואת הגעגוע. אין לה כוח. אולי תוותר על השינה ודי. 

מתיישבת על המיטה ומתלבטת מה לעשות. שלמה מכין לעצמו קפה. היא מזהה את הקולות. אותו קפה מרדים. אותה מעיר. הוא יבוא ויירדם בתוך עשרים שניות והיא תקנא בו נורא ותיטרף מעייפות ותרצה לישון אבל גם לא תרצה ותלווה את השעון בסיבוביו. בקרוב היא תשתגע. שלמה בטח יגיד שזה כבר קרה.

תתיידדי עם הגרוע מכל. מאיפה המשפט הזה קפץ לה עכשו? את מדפדפת חמש דקות במדריך החלומות והמוח שלך עובר למצב ניו אייג’?

שלמה נכנס, מסתכל עליה ושואל ‘מה?’.

זה תמיד משעשע אותה. הדרך שלו לפתוח שיחה. פעם היתה שואלת: מה מה? עד שלמדה שזו הדרך שלו להגיד: אני רוצה לדבר אבל לא יודע מה לומר.

כלום. אני מתיידדת עם הגרוע מכל. 

ומה הגרוע מכל?

להירדם ולחלום ולקום ולזכור.

עכשו, כמיטב המסורת, שלמה ישתוק. זו ברירת המחדל שלו כשהוא מזהה מוקשים. 

ולמה זה הגרוע מכל? שלמה שואל.

אז הוא לא שותק. האם כל ברירות המחדל שלהם התאפסו? היא חושבת לרגע על השאלה שלו ועל הגרוע מכל. אולי זה באמת לא כל כך גרוע.

אתה צודק, היא אומרת לו. הוא לא מבין במה הוא צודק. רק מתבונן בה כשהיא מחטטת במגרה. שולפת מחברת ועט ומניחה על השידה שלה. היא תרשום את החלומות. תגיש אותם מחר לפותרי החלומות. יום שלישי. פעמיים כי טוב.

*

אמסטרדם 01:35

הן משוטטות בנחת על גדות הנהר. היא מרגישה התרוממות רוח. הן לבושות זהה. בפינת הרחוב שוכב הומלס. הוא קורא לעברן והן מתלבטות מה לעשות. שלוש פעמים כבר מצאו לו מקלט והוא בחר לחזור אל הרחוב. שלג מתחיל לרדת וזה מכריע את הכף. הן ניגשות אליו. הוא מסובב אליהן את פניו, והן נבהלות לגלות שזה שלמה. 

היא מחליטה לקחת את הילדות עד ששלמה יתאפס ויחזור הביתה. מסוכן להשאיר ילדות ברחוב. שלמה אומר שאין לה עבודה והיא לא תוכל לפרנס אותן בלעדיו. הוא מתכוון לבקש משמורת מלאה. היא מבקשת ממנו להפסיק לדבר שטויות והן לוקחות אותו למקלט.

*

הן יושבות על המדשאה שמאחורי מוזיאון ואן גוך. על השבילים מתרוצצים שני כלבלבים. אופניים חולפים מדי פעם. לא רחוק מהן חבורה של צעירים יושבים ומדברים אנגלית במבטא ערבי. היא מרגישה פחד ולא יודעת ממה. היא עייפה ורוצה לישון. הן נרדמות על הדשא ומתעוררות כשכבר חשוך. מרחוק היא רואה את שלמה עם הילדות. היא רצה אחריהם אבל הם מתרחקים. היא חוזרת למדשאה ואין שם אף אחד. היא רוצה לחזור הביתה אבל לא יודעת את הדרך. 

*

היא נמצאת בתוך חדר של בית מלון. היא לא מזהה אותו. היא מנסה לצאת ומגלה שהיא נעולה. הרגל שלה כואבת וקשה לה ללכת. אמא שלה ושלמה לקחו את הילדות והלכו. היא מתקשרת לשלמה אבל הוא לא עונה. היא ממשיכה להתקשר שוב ושוב ושוב. היא מסתכלת מהחלון ורואה את רחלי ומרכוס. היא מבקשת מהם לבוא לחלץ אותה אבל הם מסרבים כי היא כבר לא עובדת אתם. 

*

ירושלים 09:18

מתעוררת בבהלה לבית שקט. מה השעה? איפה שלמה? לחשושים מוזרים מקימים אותה מהמיטה ושולחים אותה אל המטבח. הילדות יצאו? שלמה אישר להן להישאר גם היום בבית? היא מתחילה לומר בוקר טוב ונשארת פעורת פה.

אבא שלה ואמא שלה יושבים במטבח שלה ושותים קפה. שלמה יושב לידם ומכרסם ביסקוויטים. 

שלושתם מביטים בה בעיניים של שיחה ואמא שלה מזמינה אותה לשבת. 

חסכי השינה גורמים לה להזיות? הם אף פעם לא באים. כנראה קרה משהו איום ונורא. מצד שני הם יושבים ושותים בנחת, אז אולי לא קרה כלום. מצד שלישי אם מישהו מת הוא ממילא לא יחזור לחיים, אז למה לא לשתות קפה?

אם היה קורה משהו רציני הייתם מעירים אותי, היא אומרת ונשארת לעמוד.

בשלב הזה לא היינו מעירים אותך בשום מקרה, אבא שלה אומר. הבנו שאת לא ישנה כמו שצריך.

הבנו? איך הבנתם?

אבא שלה מסתכל על שלמה. שלמה מסתכל על אמא שלה. אמא שלה מסתכלת עליו ואחר כך עליה.

אבא שלה מסתכל על שלמה. שלמה מסתכל על אמא שלה. אמא שלה מסתכלת עליו ואחר כך עליה ואז פוצחת:

תקשיבי דרלינג. לנו את הרי לא עונה. אנחנו צריכים לשמוע דרך שלמה שאת מתפטרת ועושה דברים משונים. אז אוקיי. השכנים הזכירו לך כל מיני דברים, אבל יש לך ריספונסיביליטי על בית! את מבינה דרלינג?

לא, היא אומרת. הקול שלה צובר תאוצה. אני לא מבינה. אני לא מבינה למה אישה בת שלושים פלוס לא יכולה לעזוב עבודה בלי שההורים שלה ינחתו לה במטבח. באתם להטיף לי? מה תעשו? תתנו לי יד כל אחד מצד אחד ותגררו אותי בחזרה למרכוס? תושיבו אותי על הכיסא ותכריחו אותי לעבוד? קדימה, למה אתם מחכים?

היא מושיטה ידיים קדימה, כמו עצור שמחכה שיאזקו אותו. שלמה מרים יד כמו ילד שמצביע בכיתה. היא מפנה אליו מבט מלא גחלים.

ואתה!

הוא מתכווץ במקומו. היא נעצרת ואוספת אוויר. מבטיהם מלווים אותה, גוחנת אל המקפיא. היא מחטטת בו ותולשת החוצה בכוח תבנית חד פעמית. קופסה של קוביות קרח מתהפכת והקוביות מתפזרות על פני כל המטבח. שלושה ראשים מתכופפים אל הרצפה.

אל תגעו! הקול שלה קצר וחד.

אבל זה ימס ויהיה לך פה רטוב, אבא שלה אומר בקול מתחנן.

אז יהיה רטוב. זה המטבח שלי. זה העסק שלי. פותחת את מגרת הסכו”ם בתנופה. שולפת סכין. טורקת את המגרה. חותכת פרוסות עבות וכעורות בתנועות אלימות ומניחה צלחת על השולחן בנקישה רמה. 

ואתה – היא חוזרת אל שלמה ששולח יד אל העוגה. הוא אוסף את ידו ומסדר את פאותיו.

אתה לא מספר לאנשים שום דבר שקשור אלי בלי אישור מפורש ממני!

לא דרלינג. את לא תאשימי את הבעל שלך שסיפר לנו. ואנחנו גם לא ‘אנשים’. אנחנו ההורים שלך. וזו אני בכלל ששאלתי אותו. אולי במקום להאשים תנסי לחשוב מה יעזור לך עכשו? גם אנחנו וגם שלמה רק רוצים לעזור לך. 

ככה לא עוזרים! הקול שלה מזנק. עשר שנים החזקתי את הבית הזה! אפשר לתת לי קצת קרדיט? אז עזבתי עבודה! יש פיצויים והכל בסדר. אתם תתמודדו. ושלמה, אם אתה כל כך לחוץ אתה יכול למצוא לך עבודה בעצמך.

שלמה משתנק בקול. הקפה שלו ניתז ומכתים את החולצה הלבנה. 

שאני מה?

מה ששמעת!

אתם מבינים על מה אני מדבר? שלמה מפנה את השאלה להורים שלה, וזה מרתיח אותה. 

מה הם בדיוק צריכים להבין? כמה פעמים שאלת אותי אם אני רוצה שתעבוד במשהו? אז אם אתה כל כך לחוץ – בבקשה! אבל אופס! מה מתברר? שבכלל לא התכוונת לזה. 

אמא שלה מערבבת כוס ריקה. אבא שלה נאבק עם הכפתור העליון בחולצה ונראה על סף עילפון. אבל היא כבר על הכביש המהיר. 

אתה אומר לי דברים כי נראה לך שיהיה לי נחמד לשמוע אבל אתה לא מתכוון לאף מילה! אתה יודע איך קוראים לזה בעברית? שקר! ככה קוראים לזה. אז אולי במקום לשלוח אותי כל הזמן לטיפולים תלך אתה ותקבל עזרה? ועל הדרך תספר שאתה מרכל על אשתך עם אמא שלה. ושאתה מפחד פחד מוות שהיא תפגוש את התאומה שלה. 

דרלינג…

לא קוראים לי דרלינג! אל תקראי לי ככה יותר! אני שרינה ומי שרוצה לדבר אתי יקרא לי בשם שלי.

לא קוראים לי דרלינג! אל תקראי לי ככה יותר! אני שרינה ומי שרוצה לדבר אתי יקרא לי בשם שלי. היא לא מזהה את הקול שלה באוקטבה הזו. הראש שלה מוצף בחום והיא מתקשה לשאוף אוויר. אמא שלה קמה ומנסה לחבק אותה. היא הודפת את החיבוק ונאחזת בשיש, גוררת כיסא לקצה הרחוק של המטבח ומתיישבת עליו. היא לא בטוחה אם זו מציאות או חלום. 

שלמה ואמא שלה פותחים פה בו זמנית והיא עוצרת את שניהם.

לא! אל תגידו כלום. אמא, אם קשה לך בגלל רינה את יכולה לקרוא לי רק שרי. ואתה, לאמא שלך בכלל קוראים חיה-שרה וגם ככה אנחנו בקושי נפגשים. אני מתגעגעת לשם שלי. ולרינה. ואם לא היה אכפת לי ממך ומהילדות, כבר מזמן הייתי שם אִתה. אז מה אתם רוצים ממני? מה אתה רוצה ממני? 

היא פונה לשלמה. הפנים שלו אפורות. היא קמה ודוחפת את הכסא אחורנית. הוא נופל ברעש על הרצפה. אף אחד לא מרים אותו.

אתה רוצה אותי שותקת! זה מה שאתה רוצה. טוב לך שאני פוחדת. נכון? אתה רוצה שאמשיך לחלום איך רינה עולה על גגות ורוצה למות כדי שלא ארצה לפגוש אותה. שלא אגלה שאני חולמת שטויות ושדווקא טוב לה בחיים. אולי יותר ממה שטוב לי. תגיד שזה מה שאתה חושב. 

היא מסתכלת על שלמה. הוא משפיל מבט.

אתה יודע מה עוד אני חושבת? אולי רק נדמה לי שאני חולמת על רינה. אולי זו בכלל אני שעומדת שם על גגות ונשכבת על מסילות. אתה מבין כמה אני על הקצה? ונמאס לי. נמאס לי לפחד. ונמאס לי לחלום. ונמאס לי ללדת בגלל חרדה או בגלל שאני מרגישה חייבת לכפר על משהו שלא עשיתי. ואתם יודעים מה? אני לא אלד שוב עד שזה יהיה בגללי. בגלל שאני ארצה. רצית שאני אנוח קצת, נכון? 

שלמה מלכסן מבטים נבוכים אל ההורים שלה. 

אז הנה אתה יכול לשמוח. אני אנוח. גם מלידות. וגם מעבודות משעממות. וגם מלרצות את כל העולם ואשתו.

היא עוצרת לשאוף אוויר. דממה נופלת על המטבח הקטן. 

העוגה מצוינת, אומר אבא שלה. אפשר עוד חתיכה?

שלמה פורץ בצחוק. היא בבכי.

אבא שלה קם והולך לסלון. אמא שלה ממלמלת משהו ונעלמת בחדר האמבטיה. שלמה שואל אם היא רוצה שהוא ילך. היא אומרת שלא. היא תלך והוא יישאר להסתדר עם האורחים שלו.

לובשת את המעיל הכחול ויוצאת אל הרחוב.

*

ירושלים 12:15

יושבת על ספסל בגן סאקר ועוקבת אחרי חיפושית כשהרופא מתקשר. הוא אומר שהבדיקות תקינות. הצילומים תקינים. הכל ברוך השם תקין. 

הוא שואל האם יש בחייה גורמי סטרס. היא צוחקת ואומרת: ברור שיש. למי אין? טוב שהבדיקות יצאו תקינות ותודה רבה. הוא עוצר אותה ומבקש את תשומת לבה. שימי לב גברת רביץ, את מתלוננת על כאבים מתמשכים. כדאי להבין מה מקור הכאב. 

אני לא מתלוננת, היא רוצה לומר. למה רופאים משתמשים במילה הזו? אמא שלה למדה אותה לא להתלונן. בכל מקרה של תלונה היתה מבקשת ממנה לחזור ולומר את הדברים בטון רגיל. את יכולה לבקש, לספר, לשתף, לא להתלונן. 

אני לא מתלוננת, היא רוצה לומר. למה רופאים משתמשים במילה הזו? אמא שלה למדה אותה לא להתלונן.

ממתינה מאמא שלה. שתתקשר לשלמה, היא לא מצליחה להתגבר על המחשבה. מצד אחד צריך לענות כי כיבוד הורים וכל זה. מצד שני, דווקא בגלל כיבוד הורים היא נמנעת מלענות. היא לא יודעת מה יצא ממנה עכשו.

האיתות מפסיק והיא מחזירה את תשומת הלב אל הרופא. הוא שואל האם היא מכירה מצבי כאב ללא סיבה ניכרת לעין. ברור, היא אומרת. למי אין?

הרופא שותק לרגע. להרבה אנשים אין. גברת רביץ. הוא שוב שותק. גם היא שותקת. עכשו הוא שואל אותה האם היא ישנה טוב. היא מתפעלת מיכולת האבחון שלו. אני לא ישנה טוב, דוקטור. איך ידעת?

הוא מספר לה על תסמונת הרגל העצבנית ואומר שיכול להיות שזה הסיפור. שאין דרך ממשית לאשר את האבחנה. אולי במעבדת שינה אבל הוא לא רואה בזה צורך. כדאי להימנע מאלכוהול אבל זו בטח אזהרה מיותרת במקרה שלה.

היא שותקת. קול תקתוק האצבעות שלו על המקלדת נשמע מעבר לקו. בחיים לא שמעה על התסמונת הזו. האם רגל עצבנית הופכת את בעליה לעצבני? אולי את קודם צריכה להיות עצבנית ואז את זוכה בתסמונת?

אני רושם לך ברזל, הוא אומר לה עכשו. אם הכאב ממשיך להציק אפשר להסתייע במסאז’. גם פעילות גופנית מתונה מומלצת. היא לא אוהבת מסאז’ים. מוזרה לה האינטימיות עם אישה זרה. מצד שני זה רק ברגל, אז אולי זה פחות נורא. היא שואלת אותו אם אין לו איזו תרופה להציע. היא מאמינה בתרופות. אם יש חומר שיכול לעזור – לוקחים. הפרופסור הנרדם הציע לה אז לקחת פרוזק או את אחת מבנות הדודות שלה. אמר שעדיף שתיקח משהו כמה חודשים במקום לחסל קופסאות של קלונקס. הסביר לה באטיות פרופסורית על פסיכיאטריה רכה ועל איכות חיים ועל למה לא צריך לפחד ושאפשר לנסות סוגים ומינונים עד שזה מדויק ועוזר. והיא לא עצרה אותו ולא אמרה לו שהוא מתפרץ לנפש פתוחה. שכל מה שיכול לעזור היא תיקח.

הפרופסור הנרדם הציע לה אז לקחת פרוזק או את אחת מבנות הדודות שלה. אמר שעדיף שתיקח משהו כמה חודשים במקום לחסל קופסאות של קלונקס.

התרופה לא עזרה לה, אבל הם לא ניסו סוגים ומינונים כי הוא נרדם והיא עזבה, וסמדר לא חשבה שהיא צריכה לקחת משהו.

גברת רביץ, את אתי? היא מתנערת ומתנצלת. כן, כן. אז מה אתה אומר, יש איזו תרופה שתעלים את הדבר הזה?

יש, אבל לא משהו שאת יכולה לקחת במצבך.

מצבי?

אה… סליחה גברת רביץ. אני ממש מתנצל. כנראה הנחתי בטעות שאת יודעת. אז הנה אני מבשר לך. מזל טוב. את בהריון.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן