שתי בירות – פרק י”ז

ירושלים 14:40

שלמה מכרכר סביבה. מביא לה שמיכה. מארגן לה את הכריות של הספה. מקרב את נעלי הבית למקרה שתרצה לקום. שואל בפעם החמישית האם נוח לה ואם חסר לה משהו.

זה משעשע אותה. שלמה מתרגם את ההתרגשות שלו מהבשורה לסדרת פעולות סיעודיות. היא מזכירה לו שהיא עדין מתפקדת. קוראת לו ‘גוש של ריגוש’.

לא חסר לי כלום, היא אומרת.

חסר, אבל לא משהו שאתה יכול לתת לי, היא חושבת.

את בטוחה? הוא משתוקק לעשות משהו בשבילה. 

בטוחה שלמה. בטוחה. תשמור את הכוחות שלך להמשך. 

הם נאנחים ביחד. ‘ההמשך’ אומר שלושה חודשים של אפס תפקוד שמחכים לה מעבר לפינה. 

היא מנסה לא לחשוב על זה. בינתיים היא מרגישה טוב. כלומר, פיזית. מעבר לזה היא עוד לא יודעת מה היא מרגישה.

ברגע הראשון אמרה לעצמה: שטויות, שטויות, זה לא יכול להיות. חצתה את גן סאקר דרך המדשאות, עברה את הכביש וחיפשה קיוסק. תוך כדי הליכה חשבה על העמודים שהיתה יכולה להוסיף לספר השטוזים של דתיה. פעם אישה חירבשה פגישה. פעם איש התחיל להרעיש. פעם חלום נכנס לתוך אלבום. פעם ילדה ילדה ילדה. 

רק אחרי שהתיישבה על ספסל ופתחה את השקית המרשרשת הבינה שזה כן יכול להיות. קנית לעצמך זירו ובמבה. מזל טוב גברת ביש גדא. את בהריון. 

רק אחרי שהתיישבה על ספסל ופתחה את השקית המרשרשת הבינה שזה כן יכול להיות. קנית לעצמך זירו ובמבה. מזל טוב גברת ביש גדא. את בהיריון. 

באופן מוזר, האדם הראשון שעלה על דעתה היה אופי. לא נעים ממנה. למה השם מחלק ילדים באופן לא שוויוני ולא הגיוני? אני לא רוצה, היא כן. איפה ההיגיון?

אחר כך סימסה לשלמה ושברה את מחסום המסרונים. שלמה חזר אליה אחרי שניה וחצי ושאל בקול בהול איך היא מרגישה, והיא אמרה: כמו אישה שבעלה עשה לה אמבוש. והוא ניסה לברר איך יוכל לרצות ולפצות על הבוקר הנוראי שארגן לה. והתחרט שהרשה להורים שלה לבוא. והצטער שאמר דברים שלא זכרה שאמר. והתנצל על עוגמת הנפש שגרם לה. והתחנן שתחזור הביתה. והבטיח שאין להורים שלה זכר. והיא שלא היה לה כוח להתעצבן רק אמרה שחבל שהם כבר הלכו, הילדות היו שמחות לפגוש אותם. והוא אמר לה בקול בוכים שלא בוכים על חלב שנשפך, ולא נורא, נזמין אותם שוב.

והיא כדרכה בעתות מצוקה נתפסה למילים ואמרה לו, למה שלמה, למה לא בוכים על חלב שנשפך. והוא אמר שזה משום שהוא כבר נשפך. והיא אמרה שזה בדיוק המקום לבכות. תחשוב שלמה, אם נשפך לך משהו שאפשר לאסוף, אתה לא בוכה, אתה אוסף. אבל דבר שאי אפשר להחזיר אחורה, עליו ראוי לבכות.

והוא שאל אותה אם היא מתכוונת למשהו מסוים.

והיא אמרה שלא. 

ואז אמרה שאולי כן. היא מרגישה שהחיים שלה מתנהגים כמו אפקט דומינו של כוסות חלב. הכל מתהפך ונשפך ואי אפשר להחזיר אחורה.

והוא אמר: שלנו.

והיא שאלה: מה?

והוא אמר: החיים שלנו הם כמו כוסות חלב.

והיא אמרה: כן. שלנו. 

אחר כך אמרה לו בטון רגיל באופן מתאמץ שבבקשה לא יספר להורים שלה. היא תעשה את זה בזמן ובאופן הנוח לה. והוא אמר שברור, מה השאלה. ושניהם העמידו פנים שאין שאלה. 

עכשו שלמה שואל איך היה אצל המטפלת החדשה, והיא אומרת שלא הלכה. נזהרת בלשונה שלא לספר על כפל התורים. מספרת שהתקשרה ובטלה וקבעה מחדש לשבוע הבא. הביקור המקסים גנב לה את הבוקר ואת האנרגיות. 

אני רוצה לבוא אתך.

אתה מה? 

אמרת שאני צריך טיפול גם. אולי את צודקת. אני רוצה לבוא אתך.

איך טיפול שלך קשור למטפלת שלי?

אולי כדאי שאני אלך אתך. את לא חושבת?

לא. אני לא.

למה לא? 

כי היא לא מטפלת זוגית וכי לא מערבים קריזה בקריזה.

אני חושב שכדאי.

אני חושבת שלא.

תחשבי על זה?

היא מתאפקת שלא לענות שלא ואומרת ‘בטח’. שלמה שאל את השאלה הלא נכונה. אין לה בעיה לחשוב על זה. יש לה בעיה לשקול את זה בחיוב ואת זה היא לא תעשה.

היא מתאפקת שלא לענות שלא ואומרת ‘בטח’. שלמה שאל את השאלה הלא נכונה. אין לה בעיה לחשוב על זה. יש לה בעיה לשקול את זה בחיוב ואת זה היא לא תעשה.

טוב מאד, כי אני בא.

מה אמרת? אולי היא לא שומעת טוב.

אמרתי שטוב שאת מסכימה כי אני בא.

לא הסכמתי. רק אמרתי שאחשוב. ואתה יודע מה אני חושבת? שזה טפשי ומיותר.

אולי ניתן למטפלת להחליט אם זה טפשי ומיותר?

המטפלת תיתן למטופלת להחליט והמטופלת החליטה שלא. 

שלמה הולך למטבח וחוזר עם צלחת פרלינים ושוקולדים. מחלץ מתוכה דרז’ה פקאן. תראי מה הבאתי לך. מתחשק לה להפגין ולנקום, אבל יותר מתחשק לה פקאן. היא אומרת יפה תודה ומתמסרת לתשורה. תוהה האם רץ לקנות אותה לפני או אחרי ששמע את הבשורה. האם זו מתנת פיוס או שוחד הריוני. מזהה את העליצות שלו מתחת לפעולות ולדיבורים. שלמה שמח שהיא בהריון. שלמה קיבל בדיוק את מה שרצה: אישה מחושקת וכבולה לבית. המצב משרת אותו יופי.

ואותך?

היא לא יודעת לענות לעצמה. כן ולא בדיבור אחד נשמעים בתוכה. 

אז רק פגישה אחת. עוד הדרז’ה על שפתיה ושלמה כבר תובע את מחירו.

מה תיתן לך פגישה אחת?

אני רוצה לדעת שאת במקום הנכון.

כמו שחשבתי. אני הבעיה ואתה לא רוצה טיפול.

את לא הבעיה?

הניסוח מכעיס אותה ושלמה לא מבין במה חטא. אני רק חזרתי אחריך. השתמשתי בניסוח שלך. והיא מנסה להסביר לו שבנאדם יכול לבקר את עצמו ולחבוט בעצמו ולכנות עצמו בשמות אבל לזולתו אסור. שהתירוץ ‘אבל את בעצמך אמרת שאת ככה’ לא תופס. אבל שלמה לא מבין. יש לו ראש ישר לטוב ולמוטב.

כלומר, היא חושבת שיש לו ראש ישר. לאחרונה משהו קורה לו. 

הוא בטח יגיד שמשהו קורה לה.

אולי בכל זאת יש משהו ב’והיו לבשר אחד’ ששלמה אוהב לצטט. אולי כל מה שקורה לי קורה לו, ולהיפך. 

אז מה למעשה? שלמה חותר לתשובה אחת והיא, הלומת הורים והריון ועייפה כל כך, אומרת לו: בסדר.

כן?

כן. פגישה אחת וזהו.

את בטוחה?

שלמה אל תתחיל!

טוב, טוב. סליחה. להביא לך משהו לשתות?

יש בירה?

שרי!

אלם אוחז בשניהם. דומיה עמוקה וארוכה. הברות מוכרות וזרות מתגלגלות על הלשון שלו. על עור התוף שלה. אם היה צרצר בבית רק צרצורו היה נשמע.

השקט שלפני המנהרה. 

*

אמסטרדם 15:43

עומדת על שרפרף במרכז כיכר דאם. הכיכר העגולה מסתובבת סביב צירה. מסתבר שהיא הציר ואין לה שום אפשרות לזוז. מסביבה מעגל של אנשים והיא חייבת לבחור את מי היא לוקחת אתה. יש מקום רק לאדם אחד. שלמה. רינה. אמא. מרכוס. המחנכת רוזנבלום. היא לא מצליחה להחליט.

*

ירושלים 16:10

דופקים בדלת. היא מבקשת מיעלי לפתוח. 

אם רוצים את אמא תגידי שאמא לא יכולה. ולא להגיד שאמא אמרה לך לומר את זה.

יעלי פותחת ואומרת לאופי שאמא אמרה לא להגיד שהיא אמרה להגיד שהיא לא יכולה.

אופי אומרת ליעלי למסור לאמא ד”ש ושהיא תבוא יותר מאוחר.

יעלי לא מבינה מה זה למסור. אופי מסבירה ודעתה של יעלי נחה.

היא מחכה ליעלה השלוחה שתרוץ אליה עם המידע אבל מתברר שטום וג’רי מעניינים יותר. שלמה התיר לה לצפות ביחד עם ריקי בתנאי שתפרוש עליה את חסותה. שאמא תוכל לנוח.

*

אמסטרדם 16:32

היא עולה במדרגות הנעות בפריימרק. מחפשת בגד שיתאים למידותיה. היא לא מוצאת שום דבר. הכל קטן עליה. הפריט היחיד שמתאים נמצא במחלקת הגברים, אבל שלמה לא מרשה כי זה ‘לא ילבש’. 

*

ירושלים 16:44

ריקי מושכת לה את השמיכה. היא מחבקת אותה אליה. ריקי מתאמצת למצוא זווית כרבול מושלמת, גונבת לה את רוב השמיכה, מתפתלת ימינה ושמאלה.

אמא.

מה מותק.

איקי גדולה.

נכון מותק. ריקי גדולה מאד.

אמא קטנה.

מה?

איקי גדולה. אמא קטנה.

למה אמא קטנה?

ככה.

מי אמר שאמא קטנה?

אבא.

*

אמסטרדם 17:07

יוצאת מפריימרק עם שתי חולצות חדשות. שתיהן קטנות למידותיה. שלמה מבקש ממנה אחת אבל היא לא מסכימה. היא צריכה את שתיהן לעצמה. רינה מבקשת ממנה חולצה והיא נותנת לה.

*

ירושלים 19:45

שלמה מוצא אותה ואת אופי רכונות על שולחן הסלון. ניירת פזורה סביבן. המחשב הנייד פתוח. הנטסטיק מהבהב עליו בירוק בהיר. הוא מהנהן לה לשלום מאופק כדרכם בנוכחות זרים. היא משלחת אליו מה העניינים עליץ שלא כדרכם בנוכחות זרים. הוא שואל אותה בעיניו לפשר האירוע והיא מזמינה אותו להצטרף ולראות בעצמו.

שלמה מתקרב בהיסוס. ההיסוס משנה גוון והופך לבהלה דחופה.

מה זה?

תראה איזה יופי שלמה. אופי הצדיקה הביאה לי את כל מה שצריך. היא כבר עברה תיאוריה ותוכל לעזור לי. ונתחיל שיעורים במקביל.

אבל, אבל את… איך את יכולה עכשיו כש… שלמה מהסס. 

ואם לא עכשו אין מתי. הן אומרות פה אחד וגועות בצחוק. זה צחוק העייפות שלה. הוא מזהה. את הצחוק של השכנה הוא לא מכיר וגם לא אכפת לו.

עכשו, אני מתכוון, עכשיו שאת… שלמה משתתק שוב.

הרב רביץ אין לכם מה לדאוג. אשתכם סיפרה לי. אני שמחה אתכם לגמרי. מזל טוב. אין אדם נוגע במוכן לחברות.

הרב רביץ אין לכם מה לדאוג. אשתכם סיפרה לי. אני שמחה אתכם לגמרי. מזל טוב. אין אדם נוגע במוכן לחברות.

לחברו, שלמה ממלמל. שתי הנשים מצחקקות.

אני יכולה, שלמה. אם אני מתחילה מחר ולוקחת שיעורים כפולים כל יום, אני יכולה לסיים לפני שאני נכנסת למנהרה.

שלמה משלח מבטים אל נעליה של אופי. 

הרב רביץ, אשתכם ספרה לי מה זה המנהרה. זה בסדר. תרגישו בנוח.

הרב רביץ לא מרגיש בנוח. אשתו של הרב רביץ מבחינה לראשונה כמה מוזר השילוב בין רב לרביץ ומודה להשם שבעלה אברך פשוט. השכנה אוספת את חפציה ונפרדת לשלום.

הילדות זועקות לאוכל והשיחה נדחית. כלומר, השיחה המילולית. את השיחה האילמת הם מנהלים בנקישת כלים, בניפוץ ביצים ובחבטת ירקות.

מה זה צריך להיות?

מה הבעיה?

את שוב עושה דברים בלי להגיד לי.

גם אתה עושה דברים בלי להגיד לי.

למה רשיון? למה עכשו?

כי אני רוצה. כי יש לי חודש עד המנהרה, אז מתחשק לי לנצל אותו.

אופי עושה רשיון ואת רצה אחריה כמו ילדה קטנה?

זה לא קשור לאופי. 

דואט המחשבות השוצפות צובר תאוצה. הילדות זונחות אט אט את עיסוקיהן ומאזינות בהשתאות לסימפוניית הנקישות הגועשת.

את צדקת, אומר עכשו שלמה. אנחנו צריכים לעבור דירה.

יש! עוברים דירה! התאומות מזנקות. שינויים לא מפחידים אותן. הן נשארות יחד.

שתי הגדולות מרימות קול מחאה. שתי הקטנות עוד לא גיבשו עמדה.

אף אחד לא עובר לשום מקום, היא אומרת, ושולחת אל שלמה את המבט המשתיק. קדימה ילדות, ליטול ידיים.

לא, לא, שלמה אומר. אני מתכוון לזה. אני מרים טלפון לאבירם ונמצא לנו בית במושב. רוצה בית חלקיה? לאן את רוצה? תגידי ונעבור.

באדיבות הכסאות המתנפצים אל הרצפה ובחסות זעקות האושר והזעם היא אומרת לשלמה: אל תתקשר לאבירם כי אנחנו לא נעבור. הרגע היה וחלף. אני כבר לא שם. 

אבל ברונר…

זה כבר מזמן לא ברונר. ולא ליד הילדות.

שלמה נכנע ומשתתק, אבל משהו במבט שלו ממלא אותה אי שקט.