שתי בירות – פרק י”ח

אמסטרדם 18:30

נוהגת על סכר אפסלאודייק. המכונית דוהרת על מאה שמונים. מרגישה צימאון גדול. מצד אחד של הסכר המים מתוקים ומהצד השני מלוחים. היא חייבת למצוא את הצד המתוק. היא רוצה לעצור אבל לא מוצאת את דוושת הברקס.

*

ירושלים 18:45

מתעוררת בתחושת צמא. מוצאת את עצמה על הספה, מכוסה למחצה בשמיכה של ריקי. הראש שלה מונח על ערמה של כביסה. שומעת את התאומות משוחחות ומאזינה.

נראה לך שבאמת נעבור דירה? זו אסתי.

לא חושבת, תמר עונה.

למה לא? אסתי.

כי אבא לא רוצה. תמר.

לא. זו אמא שלא רוצה.

כבר התבלבלתי. לא משנה. אם אחד מהם לא רוצה לא נעבור.

מסכנים. זה קשה שחייבים להחליט תמיד ביחד. הם לא יכולים להחליט על עצמם.

הם כן יכולים.

הם לא.

בואי נשאל את נחמה’לה. נחמה’לה! בואי רגע!

עד שנחמה’לה מגיעה היא מספיקה להתלבט ולהחליט להמשיך להעמיד פנים שהיא ישנה. נשמע מה חושבות הילדות אחר כך נחשוב מה לעשות. היא שמה לב שהיא חושבת בלשון רבים. הטלפון מזמזם. מרכוס. היא לא עונה.

נחמה’לה מגיחה מכוך המחברות שלה ומתבקשת לנקוט עמדה.

אני חושבת שיש דברים שהם יכולים להחליט לבד. אמא לא מעדכנת את אבא על כל חולצה שהיא קונה, ואבא לא צריך אישור מאמא אם הוא מחליט ללכת לשמוע איזה שיעור בבית כנסת. 

אני חושבת שיש דברים שהם יכולים להחליט לבד. אמא לא מעדכנת את אבא על כל חולצה שהיא קונה, ואבא לא צריך אישור מאמא אם הוא מחליט ללכת לשמוע איזה שיעור בבית כנסת.

ולעבור דירה? מקשה תמר.

זה לא דבר שמחליטים לבד, פוסקת נחמה’לה.

אמרתי לך! צוהלת תמר.

מה אמרת לה? שולמית חוזרת מחברה ונופלת ישר לחיקו של הפרלמנט.

אמרתי לה שאבא לא יכול להחליט לעבור דירה אם אמא לא מסכימה.

בטח שהוא יכול! יורה שולמית. הבעל הוא המחליט.

אבל נחמה’לה אמרה שלא! תמר ואסתי פה אחד.

נכון, אמרתי שלא, כי זה דבר שאבות ואימהות מחליטים ביחד.

זה לא נכון מה שאת אומרת, חורצת שולמית. לכבוד הבת מצוה מלמדים אותנו מלא דברים שקשורים לאימהות והמורה אמרה שאנחנו עוד מעט כבר כמעט נשים ואישה היא עזר כנגדו.

ממקומה על הספה היא מתאפקת לא להגיב. כל פינה בה זועקת התקוממות. ילדות בכיתה ו’! מה עזר כנגדו? תנו להן לחיות! אם היתה מהסוג המתקשר היתה מרימה טלפון למורה. אבל היא לא. מעדיפה להימנע ולחסוך מהילדות שלה את מחירי המעורבות שחוותה בילדותה. זוכרת את עצמה מחפשת מקום להיעלם בו בכל פעם שאחת המורות היתה אומרת לה: הו, שרה. איזו אמא נחמדה יש לך. אף פעם לא עודכנה מראש על השיחה. תמיד בדיעבד. היתה רצה הביתה ומבררת מה היה. התשובות נעו בין ‘ראיתי שאת כועסת על הציון במבחן אז רציתי לשמוע את הצד של המורה’ ועד ‘ראיתי את המסלול של הטיול שלכן והיה לי רעיון למקום נהדר שנמצא ממש על הדרך’.

אף פעם לא הצליחה להבהיר לאמא שלה ‘מה לא בסדר’. אף פעם לא הבינה איך לרינה לא אכפת. אף פעם לא הצליחה לגרום לאמא שלה לחדול ממנהגה.

מחזירה את תשומת הלב אל השיחה שהספיקה להתפצל לשניים. שולמית ונחמה’לה מתנצחות על מעמד האישה בראי היהדות והמחנכת של כיתה ו’. שולמית נאחזת בבכורה ונעזרת בציטוטים מכל הבא ליד ואילו נחמה’לה מחזירה בטיעונים אסוציאטיביים בסגנון: זה לא יכול להיות, לא נולדתי רק בשביל לעזור למישהו. בטח לא הבנת מה המורה שלך אמרה.

התאומות לעומתן מוטרדות פחות מסוגיית העזר ודנות אם לעבור דירה זה רעיון טוב או רע. הן מסכימות עקרונית שזו יכולה להיות הרפתקה לא רעה אבל לא בטוחות שזה זמן מספיק טוב. עדיף לסיים כיתה ג’ ולעבור בחופש הגדול.

התאומות לעומתן מוטרדות פחות מסוגיית העזר ודנות אם לעבור דירה זה רעיון טוב או רע.

קמה לאטה. גוררת את עצמה אל המטבח. שותה שתי כוסות מי ברז ומרתיחה מים לקפה. הילדות צובאות עליה עם כל סיפורי אחר הצהרים. קושרת שרוך. מאיירת שער למחברת. קולעת מחדש צמה. הכל כנראה בסדר, היא חושבת. 

ואז היא נזכרת.

ככה זה בימים האחרונים. מתעוררת ונזכרת. בוקר טוב. אין לך עבודה. את בהריון. את עושה רשיון. נרדמת ושוכחת. מתעוררת ונזכרת. השינה שלה הפכה לחטופה. חצי שעה פה. כמה דקות שם. רושמת חלומות בחריצות לקראת הפגישות עם פותרי החלומות.

רגע.

חלמתי.

מה זה היה?

משהו עם מים. היתה תחושה של לחץ. משהו השתבש שם. מה זה היה? חבל שלא רשמתי מיד. 

מניחה חביתות על הצלחות והולכת לחדר. פותחת את מחברת החלומות ורושמת: חלום בלחץ גבוה. הייתי מוקפת מים. לא זוכרת יותר מזה. 

הטלפון מזמזם. שוב מרכוס. היא שוב מתעלמת. מדפדפת אחורה וקוראת את עצמה.

אני נמצאת בתחנה אירופאית ומחכה לרכבת. אני רואה את רינה ישנה על הפסים. אני מנסה לגרור  אותה משם ולא מצליחה. אני לא בטוחה אם זו היא או אני. אני מנסה לבקש מאנשים שעל הרכבת לעכב אותה עד שרינה תתעורר אבל הם לא מבינים אותי.

כואב לי הראש ואני ניגשת לארון התרופות. אני מגלה שבקבוק כדורי השינה ריק. אני מבינה שרינה בלעה את כולם ומזמינה אמבולנס. שלמה לא מוכן שאלווה אותה לבית החולים. אני נשארת מודאגת ולא יודעת אם הצליחו להציל אותה או לא.

אני רואה את רינה טובעת בים. אני חותרת אליה בכל הכוח. הים סוער ואני בולעת מים. יש להם טעם של חומצה פולית אני שומעת אותה צועקת אלי. אני אוספת כוחות אחרונים ומתקרבת אליה. אני שומעת אותה צועקת ‘אל תבואי להציל אותי’. היא נעלמת ואני טובעת.

מתבוננת בכתב היד שלה. תמיד החמיאו לה עליו. ‘כמו מכונת כתיבה’. לרינה לעומתה, היה כתב מרושל. זוכרת את עצמה בכיתה ב’ מנסה ללמד את אחותה הסרבנית עיצוב אותיות ונכשלת. לרינה לא היה אכפת אם מבינים מה היא כותבת. העיקר שאני מבינה. ושאת.

והיא אכן הבינה. את הכתב המרושל. את הדיבור הלא לגמרי מהוקצע. את שברי המילים שרינה היתה מפיקה מתוך צחוק או בכי. ואת השתיקות הארוכות שאליהן היתה שוקעת מפעם לפעם. המצוקה שלה לא נבעה מקושי בהבנת הנקרא אלא מהפער ביניהן.

כדי לשמור על התאומוּת אימצה היא עצמה כתב יד מרושל. עמלה לעקם את הט’ ולקצר את הנ’ סופית. תרגלה יציאה מהשורות והקפידה לא לשמור על רווחים בין המילים. כשאמא שלה גלתה איך שדירדרה את כתב היד שלה, אמרה לה: שרינה, רק אל תשכחי לזכור את השרי שבתוך השרינה.

אלף פעמים תהתה על זה. רצתה לשאול את אמא שלה. אם הבינה את הבעייתיות, למה עודדה אותן להפוך ליחידה אחת? למה דאגה תמיד להשוות ביניהן כל דבר? שרינה נוסעות לסבתא. שרינה נרשמות לחוג ריקוד. שרינה מסתפרות לקארה. למה?

אלף פעמים תהתה על זה. רצתה לשאול את אמא שלה. אם הבינה את הבעייתיות, למה עודדה אותן להפוך ליחידה אחת?

פעם שלמה אמר לה שלא משנה מה, אנחנו תמיד נאשים את ההורים. דברו? נשאל למה לא שתקו. שתקו? נתלונן איך זה שלא דברו. התנגדו? לא נתנו לנו חופש. תמכו? איך לא ראו שזה לא טוב לנו. היא חושבת עכשיו שיש בזה. הרי היא עצמה עבדה לשמר את התאומוּת ביניהן. באש ובמים תמיד פעמיים. שרינה אחת מול כל העולם. תאומות יכסיומו. כל שלב והסיסמה שלו. רשימת הסלוגנים שלהן יכלה למלא את כל המחברת. 

ועכשיו? ירדו במצולות. תהומות הייאוש. הסכר נפרץ ונהר הזכרונות מציף אותה.

סכר!

ממהרת לפתוח את המחברת ורושמת: הייתי על הסכר. לא הצלחתי לעצור. הייתי צמאה.

19:35

שלמה מופיע בדיוק בזמן. בשבע וחצי הוא מסיים. בשבע שלושים וחמש הוא בבית. היא כבר מוכנה ליד הדלת. הוא לא אומר מילה. גם היא לא. החלפת משמרות קונקרטית. היא ממהרת לצאת. המורה תאסוף אותה בשבע וארבעים מקצה הרחוב. זה לא שהיא מסתירה. סתם נוח לה ככה. בינתיים.

היום היא תתרגל נהיגה בשעת חשיכה. היא לחוצה ונרגשת בו זמנית. כל כך הרבה זמן שלא התרגשה ממשהו. כלומר, התרגשות מהסוג הזה. מהסוג של משהו שקורה.

שלמה לא מבין ממה היא מתרגשת. בכלל לא מבין מה יצא לה מזה. היא אומרת לו שלא הכל תועלתני. מה יצא לך מזה זו שאלה של אנשים שעושים אחד ועוד אחד, ולה נמאס להיות האנשים האלה. מתחשק לה לעשות משהו בלי שהיא יודעת מה יצא לה מזה. אולי לא יצא לה מזה כלום. סתם להתנסות במשהו חדש. חוויה.

חוויה יקרה, שלמה אמר.

מותר לי. היא אמרה. שנים לא לקחתי חופש. לא יצאתי ללמוד שום דבר. אני לא הולכת לחדר כושר ולא לבריכה ולא להצגות ולא לשום בילויים. אפילו לקוסמטיקאית אני לא הולכת. ויש פיצויים ואני יכולה להרשות את זה לעצמי.

ושלמה אמר שאדרבה, שתלך להצגות ולחדר כושר. אבל כזה שנזהר עם נשים במצבה. אפילו לחופש הוא מוכן לצאת אתה אם היא רוצה. אבל למה רשיון?

והיא שאלה למה לא.

והוא התקשה להסביר. הזכיר זהירות ועייפות ולא מקובל והיא שאלה ממתי לא מקובל מעסיק אותם והוא אמר שאולי באמת כדאי שיעסיק קצת יותר כי הילדות גדלות ועוד מעט סמינר ומה יהיה, והיא אמרה שיש בסמינרים בירושלים מספיק ילדות לאימהות נוהגות והיא לא תהיה לא הראשונה ולא האחרונה.

והיא שאלה ממתי לא מקובל מעסיק אותם והוא אמר שאולי באמת כדאי שיעסיק קצת יותר כי הילדות גדלות ועוד מעט סמינר ומה יהיה.

ושלמה שתק ולא הצליח להסביר את הדאגה המצטברת שלו, והיא שתקה ולא הצליחה להעביר את המצוקה המצטברת שלה, ואחרי עוד פעמיים שמצאו את עצמם מתווכחים לאוזני הילדות עברו לשתיקה. גם פורמט המסרונים לא הצליח לגשר על השתיקה. כשהוא כתב ‘מה קורה’ היא ענתה ‘כלום’ וכשהיא שאלה ‘מה יהיה’ הוא ענה ‘תגידי את’. 

*

אמסטרדם 23:55

שוב נוסעת על הסכר. הפעם מצליחה לעצור. דוגֶמת את המים מצד אחד. מלוחים. צד שני. טעם של בירה. חוזרת לרכב ומגלה שהוא איננו. שכחה אותו מונע והוא נסע משם בלעדיה. היא רודפת אחריו. יש שם מישהו בפנים והיא לא מצליחה להיזכר מי. אולי זו רינה. אולי שלמה. אולי אחת הילדות. הרכב צולל לתוך המים והמורה שלה אומרת שהיא לא תוכל להמשיך ללמוד נהיגה.

*

ירושלים 24:10

פוקחת עיניים. שלמה יושב על כיסא. יופי שקמת. חיכיתי שתקומי. תקשיבי. שאלתי את הרב פרידלר והוא אמר שאם זה מאד חשוב לך אז זה בסדר שתלמדי נהיגה. 

המילים מתחברות לאט והיא מפענחת את המציאות שלב אחרי שלב. הם בסלון. היא נרדמה. שלמה חזר. הוא מאשר לה ללמוד נהיגה. 

נזכרת בשיחת הילדות מהצהריים. מספרת לשלמה. מצטטת את נחמה’לה. ‘לא נולדתי רק בשביל לעזור למישהו’. הוא צוחק. יופי של מודל הן מקבלות פה בבית.

זה לא מצחיק.

אותי זה מצחיק.

חבל מאד שזה מצחיק אותך. ולמה בכלל שאלת את הרב פרידלר? אמרת שאתה רוצה לבקש ברכה על עניין העבודה אז אמרתי בסדר. אבל על הנהיגה? מה יש לשאול? ותפסיק כבר לדבר עלי עם אנשים בלי לעדכן אותי! 

הרב פרידלר זה לא ‘אנשים’! ואם את לא מבינה מה יש לשאול אז באמת איבדת קשר עם המציאות! ואני לא מבין על מה בדיוק את כועסת, הרי אמרתי לך שהוא אמר שזה בסדר.

הרב פרידלר זה לא ‘אנשים’! ואם את לא מבינה מה יש לשאול אז באמת איבדת קשר עם המציאות! 

אני לא כועסת. אני מתעצבנת!

וההבדל?

כלום. לא משנה.

בסדר.

מה בסדר? מה בדיוק נשמע לך בסדר?

אמרת שלא משנה. קבלתי.

אתה לא אמור לקבל! ברור שזה משנה!

אז מה אני צריך להגיד?

די שלמה. נמאס לי מה’מה אני צריך להגיד’ הזה. 

אבל את המצאת את זה.

אז זה לא עובד לי יותר!

טוב… אז, מה זה היה? על מה אני צריך להגיב עכשו?

כלום. לא משנה.

שלמה מסתכל עליה במבט מותש. היא מסתכלת עליו בעיניים עייפות. אף אחד מהם לא יודע כבר מה משנה ומה לא משנה. אף אחד מהם גם לא יודע מה עוד עלול להשתנות.