שתי בירות – פרק י”ט

ואז הטלפון מזמזם ומרכוס מהבהב על הצג. כל היום התעלמה ממנו. שלמה שמח על הסחת הדעת. מבקש ממנה לענות. היא מסרבת. שלמה אומר שהיא חייבת והיא אומרת לו שהיא לא מסוגלת, שהוא מוזמן לענות בעצמו אם מתחשק לו.
דרג את הכתבה

שדה התעופה סכיפהול 20:00

היא עולה על המטוס. הדייל מסרב להכניס אותה. היא מראה לו אישור מהרב פרידלר שמותר לה לטוס לחו”ל. הוא מבקש אישור שמותר לה לחזור הביתה. אין לה אישור והיא נאלצת לרדת. המטוס ממריא בלעדיה והיא מחפשת ספסל לישון עליו.

*

ירושלים 20:30

שלמה נכנס עם שקיות מרשרשות ומבט תכליתי. מסמן לה לבוא אחריו לחדר. היא מתעצלת לקום מהספה. הוא קורא לה שוב. תמר ואסתי צועקות: אמא, אבא קורא לך. היא קמה וגוררת את עצמה לחדר. 

קניתי לך ספר.

שלמה לא מרבה לקנות לה דברים. פעם ניסה להפתיע  וקנה לה טבעת משובצת באבן טורקיז עצומת ממדים. הוא לא העלה בדעתו לבקש פתק החלפה או לשמור את הקבלה, והטבעת מעולם לא נענדה.

ספר.

שלמה יודע שהיא קוראת מדי פעם ספרות כללית. היא יודעת ששלמה יודע והוא יודע שהיא יודעת שהוא יודע, אבל הם לא מדברים על זה והשתיקה נוחה לשניהם. הוא לא יצליח להעביר את מורת רוחו והיא לא תצליח להסביר את התרוממות רוחה. פעם כשקראה את מקימי ניסתה לשתף אותו, והוא, לפני שהצליחה להשלים משפט, שאל מי כתב את הספר. היא אף פעם לא מסתכלת מי כותב את הספרים שהיא קוראת. וגם אם כן, היא לא זוכרת. פחות משנה לה מי כתב. יותר משנה לה מה נכתב. היא הסתכלה ואמרה לו. והוא שאל אותה מה היא יודעת על הכותבת והיא אמרה ששום דבר. חוץ מהכל. כי הספר הספציפי הזה הוא סוג של אוטוביוגרפיה. ושלמה אמר שלפני שהוא קורא ספר חשוב לו לדעת מאיזה מוח הוא יצא ומה עוד מסתובב באותו מוח. והיא לא ענתה ורק חשבה מה היה קורה אם שלמה היה יודע מה מסתובב אצלה במוח, ואיזה נס שהוא לא קורא אותה.

שלמה מודד אותה במבט שעה שהיא מקלפת לאִטה את העטיפה. שלמה בצומת ספרים. שלמה בגוב החילוניות. 

אולי כדאי לך לדבר עם מישהו. היא בוחנת את הכריכה. לורי גוטליב, מצחיק ופרובוקטיבי. שלמה ראה את המילה ‘פרובוקטיבי’ על הכריכה וקנה את הספר? 

איך בחרת?

שאלתי את המוכרת.

מה שאלת?

אמרתי לה שאני מחפש ספר שישמח את אשתי.

ומה אמרה?

שאלה אם אני יודע איזה סגנון את אוהבת. אמרתי שלא ואז היא אמרה שאחפש בשולחן של רבי המכר. שעתיים ביליתי שם ולא הצלחתי לבחור, אז היא הציעה את זה. הבטיחה שזה ספר טוב.

בילית?

אי נוחות מטפסת בתוכה. היא לא רוצה אותו משוטט בין מדפים, בוחן כריכות וקורא תקצירים.  לא מסוגלת לדמיין את זה. הוא לא מבין למה היא לא שמחה. חשבתי שקשה לך עם זה שאני לא בעניין של הספרים שלך. הוא אומר בקול מתחנן. ואת יודעת מה? היה לי מעניין.

היה לך מעניין. היא חוזרת אחריו. תחושה סמיכה של אבדן מטפסת לה במעלה הגרון.

כן. שלמה לא מבחין וממשיך במרץ. נתקלתי בספר של אחד הררי. בטח קראת. תקשיבי, קראתי את הספר. בשבילך. חשבתי שאחר כך נוכל לדבר עליו. דווקא מעניין הכויפר הזה, עילוי לא קטן. ומה שעוד יותר מעניין זה שהבנתי פתאום שהאמונה היא דבר הרבה פחות שברירי ממה שחשבתי. האמת היא שאפילו התחזקו לי כמה תובנות אמוניות דרכו. לא שאני מתכוון להמשיך לקרוא ספרים כאלה. בשביל קצת פילוסופיה וחשיבה חתרנית מספיק לי ליבוביץ. אבל הנה, קראתי ונשארתי בחיים. שום דבר לא נחרב, לא מסביבי ולא בתוכי. 

שלמה.

שלמה מרים אליה מבט.

החלטנו שאין ספרים בבית.

אבל חשבתי שאת לא שמחה עם ההחלטה הזו, חשבתי שאולי יעזור לך אם נשחרר אותה. כלומר, לא שצריך להציף פה את הבית בספרים. וכדאי גם לברור איזה. אבל אני תוהה אם החרדה שלי מוגזמת.

בחיים שלא תסתובב יותר במקומות כאלה.

אבל…

תבטיח לי!

אני באמת לא מבין. מה…

אז אתה לא מבין! תבטיח לי!

אין לה שום דרך להסביר שהשמרנות שלו היא שמאפשרת לה את הגלישות הקטנות שלה. הלחץ מכלה את האוויר שבתוכה.

תבטיח לי! דמעות מציפות אותה בבת אחת. 

בסדר, בסדר. הוא מבטיח במצח מכווץ ועיניים תוהות.

שניהם שותקים. 

היא אוספת את יפחותיה והוא מעביר אצבע על רקתו. מעלעל בספר החדש ללא תכלית.

ואז הטלפון מזמזם ומרכוס מהבהב על הצג. כל היום התעלמה ממנו. שלמה שמח על הסחת הדעת. מבקש ממנה לענות. היא מסרבת. שלמה אומר שהיא חייבת והיא אומרת לו שהיא לא מסוגלת, שהוא מוזמן לענות בעצמו אם מתחשק לו. שלמה עונה.

כן אדון מרכוס. זה בעלה. היא… לא יכולה לדבר כרגע. לא היא לא רוצה לחזור. גם אני לא יודע למה. מה? עידנא דריתחא? מה זה אומר? אני שומע. אני לא חושב. רגע אחד. אני אשאל אותה.

הוא שואל אם את רוצה עוד זמן כדי להירגע ולחזור. הוא אומר שהלקוחות מבקשים אותך. 

היא מניעה את הראש בשלילה נמרצת ומסמנת לשלמה לסגור את השיחה.

אדון מרכוס? היא… היא אומרת שלא. אני מצטער. מה? מה זאת אומרת? אני… אנחנו… מה לא חוקי?  וזה כן חוקי? טוב. אני לא יודע. אני אמסור לה. כן. כל טוב.

מה זה היה? מה הוא אמר?

הוא אומר שלפי החוזה את מחויבת להודיע על עזיבה לפחות חודשיים מראש. אז או שאת באה לעבוד את החודשיים האלה עד שהוא מוצא לך מחליפה או שזה מתקזז לך מהפיצויים.

שיתקזז.

זה הרבה כסף.

לא אכפת לי. 

אני חושב שאת צריכה ללכת.

אני לא הולכת.

אם הוא יעשה לנו בעיות עם הפיצויים אנחנו נהיה בבעיה.

הוא לא יעשה שום בעיות.

אולי כדאי שתדברי אתו.

אני מכירה אותו מספיק שנים. הוא לא יעשה דבר כזה.

גם הוא מכיר אותך מספיק שנים ולא חשב שתעשי דבר כזה.

היא לא רגילה ששלמה מתמיד בוויכוח. לפי החישוב שלה הוא כבר היה אמור לפרוש. אבל שלמה עונה לה. ואז עונה שוב. ואז שוב. זה מעייף אותה. 

היא לא רגילה ששלמה מתמיד בוויכוח. לפי החישוב שלה הוא כבר היה אמור לפרוש. אבל שלמה עונה לה. ואז עונה שוב. ואז שוב. זה מעייף אותה. 

אני עייפה. אני רוצה לישון.

אנחנו באמצע לדבר.

אני סיימתי לדבר. 

את מגרשת אותי?

אני הולכת לישון.

את רוצה שאשתוק. 

היא שותקת. ומכבה את מנורת הלילה. שלמה יוצא והיא סופרת.

*

אמסטרדם 11:34

הקופסה הירוקה מכבידה עליה. רינה מציעה לה עזרה והיא מסרבת. את תסחבי את הצרות שלך ואני את שלי. רינה אומרת שאין לה צרות. היא לא מאמינה לה. אם לא היו לך צרות לא היית רוצה למות. רינה צוחקת ואומרת לה: מי רוצה למות? אני מתה על החיים. 

*

ירושלים 10:30

הם יושבים בחדר ההמתנה על כורסאות מרופדים בירוק וינטג’. שלמה מתופף בעקביו על רצפת הפרקט תיפופים קצרים ועצבניים. בבוקר לבש את הסוודר הפוך. היא העירה לו והוא התנער: אל תגידי לי איך להתלבש. היא התנצלה שהיא מנסה לעזור לו והוא טען שהוא לא זקוק לעזרה. אחר כך ראה את הפתק ששמה על המקרר. ‘עשר וחצי אצל הדינמיט.’ הוא לא הבין את הבדיחה וכשהסבירה התכעס. ליצנות אחת דוחה אלף טיפולים. עכשו הוא קם וצועד הלוך וחזור. מקיר לקיר. שלוש פסיעות הלוך, שלוש חזור. שלוש הלוך שלוש חזור. היא עוקבת אחריו וחושבת שהגיע הזמן שיקנה נעליים חדשות. שלמה סרבן גדול בענייני קניות. פעם חוררה נעל מיושנת  רק כדי שיואיל להיפרד ממנה ולרכוש חדשות. מתבוננת סביבה ושוקלת איך תפתח את הפגישה. איך תסביר את הופעתו של שלמה. שלמה חשב שכדאי להודיע למטפלת, אבל לה לא היה נעים אז נמנעה.

הם נכנסים והיא מיד: בעלי פה. הוא החליט להצטרף. לא הספקתי להודיע. 

דוקטור נווה פחות אפורה מהתמונה באתר. אולי צבעה את השיער. מזמינה אותם לשבת. מחכה שיתמקמו ואומרת: זה בסדר מרים, הבנתי שהסכמתם ביניכם על הגעה משותפת.

אני כבר לא מרים. אני שרי. ואיך הבנת? מרגישה לא מנומסת אבל לא משתלטת. הראש שלה עייף. ביממה האחרונה נרדמה לסירוגין. שעה שינה. שלוש שעות ערות. חצי שעה שינה. חצי יום עייפות.

אז את שרי? נרשמת פה בשם מרים ובהודעה כתבתם שרי. אז נעים להכיר שרי.

איזו הודעה?

דוקטור נווה מודדת את שלמה במבטה. ההודעה ששלחתם לי. תזכיר לי? היא פונה לשלמה שאומר ‘שלמה’. 

כן, שלמה. אז אני מבינה שאתה שלחת לי את העדכון. 

היא פותחת מגרה ומוציאה את הנייד שלה. מדליקה אותו ומקריאה: שלום דוקטור נווה. ביום שלישי בעשר וחצי נגיע אליך ביחד כי אנחנו מבינים שהקושי המרכזי של שרי הוא זוגי. אולי חשוב גם לעדכן שבעבר היתה תקופה של דיכאון שלא טופל כמו שצריך. נשמח לאישור על קבלת ההודעה. בברכה הזוג רביץ.

הפנים שלה בוערות. של שלמה אפורות. העיניים שלה בורקות. של שלמה מושפלות.

אז אני מבינה ש… שרי? ששרי לא ידעה על ההודעה הזו. אז בואו נעשה פה רגע סדר ונראה איך ממשיכים. בסדר?

אז אני מבינה ש… שרי? ששרי לא ידעה על ההודעה הזו. אז בואו נעשה פה רגע סדר ונראה איך ממשיכים. בסדר?

לא. היא קמה והולכת לכיוון הדלת. לא ממשיכים.

היא משאירה שם את שלמה עם הסוודר ההפוך ואת הדוקטור עם השיער הצבוע והולכת.

11:45

עומדת במסדרון. שלוש דלתות כחולות במרחק מה זו מזו. כנראה יש פה כמה קליניקות. על אחת מהן כתוב ‘משה רותם, פסיכולוג קליני’. כסאות פלסטיק פשוטים צמודים לקיר, אבל היא לא מסוגלת לשבת, חדר המתנה אחד ביום הספיק לה. על הקירות תצלומים כעורים של חופים ושקיעות שעליהם משפטי השראה בפונט פשוט מדי וגדול מדי: ‘המסע על עצמך מתחיל בתוכך.’ ‘מי שמסוגל לחלום מסוגל לבצע.’ ‘הפוטנציאל שלך הוא אין סופי.’

לרגע אחד יש בה דחף לקחת טוש ולקשקש על המילה פוטנציאל. לכתוב במקומה ‘ייאוש’. הייאוש שלך הוא אינסופי ואת לא מסוגלת לא לחלום ולא לבצע. כותבי ההשראות הללו יושבים להם תחת איזה קוקוס ומנפקים תובנות לעולם. נראה אותם מתמודדים עם בעל שתלטן ופדחן. עם עבודה משעממת. עם תחושת חנק שאין לך דרך לשחרר כי את לא מבינה אותה. 

נכנעת לעייפות ומתיישבת על כסא הפלסטיק. לוקחת ליד עלון שמתברר שהוא פרוספקט. עייפים? מתקשים לישון? ציפורי לילה ישנות בסדנת ‘פשוט לישון’. עם מומחית השינה הבינלאומית אמנדה וולפי.

עוד אחת שחושבת שתושיע את העולם. כמה אנשים יכולים להיות טפשים. ונואשים. המסע אל עצמך מתחיל בארבעת אלפים שקלים למומחה-אליל התורן. היא חושבת על מרכוס ועל הפיצויים. מתחשק לה להרים טלפון ולהירשם רק כדי להעניש את שלמה. מדמיינת את הפאניקה שלו כשיקבל מהבנק הודעה על החיוב. 

הדלת נפתחת ואיש גבוה, קרח ושדוף מזמין אותה להיכנס. היא מתיישבת ומזכירה לעצמה לא ליפול לדפוסים הקבועים. בדרך כלל היא שותקת, מחכה לשאלות שיגיעו. משתדלת להרשים. להישמע חכמה. להיראות שפויה.

עכשו היא מוציאה מהתיק שלה את מחברת החלומות. מחפשת את רשימת המשפטים שהבטיחה לעצמה לפתוח בהם. שימי את כל הבעיות שלך על השולחן. אל תנסי לעורר התפעלות. באת לטיפול, לא לראיון עבודה. 

האיש משה יושב על הכיסא ושותק, מחכה לה. היא מדפדפת ומקריאה:

יש לי תאומה זהה ואני בנתק ממנה. אני לא בטוחה שאני צודקת בבחירה שלי.

אני בהריון. רציתי להיות אבל עכשו אני מרגישה שאני לא רוצה.

התפטרתי מהעבודה לפני כמה ימים ואני לא יודעת אם עשיתי נכון.

אני לא ישנה. אני רוצה לישון אבל מפחדת בגלל החלומות.

היא סוגרת את המחברת. מרימה עיניים ומוסיפה: ואני אשה איומה לבעל מושלם שמתברר שהוא לא.

לא מה? השדוף שואל אותה.

לא מושלם, היא עונה בחוסר סבלנות. אין לה כוח לפסיכולוגים קשי הבנה.

הבנתי, אומר השדוף. ואיך זה התברר?

היא מתחילה לספר ואז מפסיקה. היא לא יכולה לחשוף את הדאבל בוקינג הטיפולי. השדוף מקבל את השתיקה שלה בנינוחות. שואל אותה כמה שאלות היכרות. מסביר קצת על  התהליך הטיפולי ועל יעדים. הדיבור שלו דוהה כמו מכונת הרעש הלבן שיש בחדר ההמתנה של סמדר. היא במזרח ולבה במקום אחר.

הקול שלו חוצה את דרכו בחזרה אל התודעה שלה, אבל אין לה מושג על מה הוא מדבר. כנראה הפנים שלה מסגירות אותה, כי הוא משתתק ומחכה לה.

הקול שלו חוצה את דרכו בחזרה אל התודעה שלה, אבל אין לה מושג על מה הוא מדבר. כנראה הפנים שלה מסגירות אותה, כי הוא משתתק ומחכה לה.

מה אתה חושב על זה? היא מצביעה על הפרוספקט המקומט שמבצבץ מבין דפי המחברת. ראיתי את זה פה בחוץ.

השדוף אומר שאין לו מושג. שאנשים משאירים פה כל מיני דברים. שזה לא קשור אליו. היא מושיטה לו את הפרוספקט והוא, כדרכם של פסיכולוגים משתמש ב’כאן ובעכשו’. היא מכירה את הטקטיקות הטיפוליות כמו שהילדות שלה מכירות את הטקטיקות האמהיות שלה.

מה תפס אותך דווקא בפרסום הזה? מה לדעתך הסיבה שהוא צד את עינייך?

היא מצחקקת ואומרת : שום דבר. הוא היחיד שהיה שם על השולחן. הוא לא מצחקק בחזרה ומציע לה לבדוק שוב.

מה, עכשו?

למה לא?

היא קמה ובודקת. השדוף צודק. על השולחן בחדר ההמתנה מידעונים ופרוספקטים מונחים בערבוביה. הצעות שונות ומשונות למסעות שונים ומשונים.

אז אולי זה סימן. אם לקחתי דווקא אותו. 

עכשו הוא ישאל מה זה הסימן הזה. יזמין אותי לבדוק אם הוא מסמן לי משהו. יציע לי להקשיב לעצמי. 

הוא לא עושה שום דבר מזה, ושניהם שותקים, עד שהיא נכנעת ואומרת:

כתבתי את החלומות שלי. אני רוצה לפענח את החלומות שלי.

ולפענח את המציאות שלך? זה גם משהו שהיית רוצה לעשות?

השאלה שלו מבלבלת אותה. היא רגילה שפסיכולוגים מהנהנים ומקשיבים. 

היא מתגעגעת לסמדר. 

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

3 תגובות

  1. הדמות הראשית כאן מזעזעת. אני קוראת את הסיפור בשקיקה מחכה מפרק לפרק, אבל לא, הדמות לא מצליחה לגרום להזדהות רק לשנאה עמוקה, היא נוראית, אנוכית ואגואיסטית. וחבל שהיא לא גורמת לזהדהות.

  2. הסיפור מרתק בעיניי. לדעתי הדמות כתובה אותנטי מאוד.
    מרגישים שהיא נמצאת במצוקה גדולה.
    אני רק מקווה שהכותבת יודעת לאן היא לוקחת אותה ולא מבטאת דרכה כאב בלתי פתיר שלה.
    המצוקה נשמעת גדולה מידי וקצת קשה לקריאה אבל זה חלק מתהליך פנימי שיתברר בסוף אז זו רק מחמאה על היכולת להביא את הכאב בעוצמה הזו.

  3. הסיפור מרתק!
    הדמות מתוארת בצורה טובה, וכואבת כ”כ..
    ממש גורם לי להרגיש שאני חייבת לבא לעזור לה לקרוע את “המסך” הנורא הזה שעוטף אותה ואת חייה.
    מצפה בקוצר רוח לראות כיצד העלילה תתפתח

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן