ירושלים 10:42
מה ציפית שהוא יענה?
סביר שברגעים אלו ממש שואלת אפורת השיער את שלמה את אותה השאלה עצמה. היא יכולה לדמיין את השיחה. כלומר, את הצד המטפל. מה שלמה יענה אין לה מושג. אחרי התשובה הלא צפויה שלו היא כבר לא יודעת שום דבר.
אבל מה את רוצה? אומר לה השדוף בטון שמפתיע אותה. את עצמך אומרת שמה שמחזיק אותך בבית הן הילדות. אז הנה, גם הוא אומר את זה. בדיוק כמוך. זוג משמים.
שום זוג משמים. קול מתמרד בתוכה. היא מנסה להשתיק אותו אבל הוא מתעקש. שלמה נשאר עם אישה בעייתית ומופרעת בגלל שהוא איש אחראי.
כלומר, זה מה שהוא אומר. פתאום היא מתעודדת. זה מה שהוא אומר, היא אומרת לשדוף. זה לא מחייב שזה מה שהוא חושב או מרגיש.
השדוף מכוון אותה להתמקד במה היא חושבת או מרגישה, והיא מאבדת סבלנות. קשה לה לשבת. היא רוצה ללכת.
אני רוצה ללכת, היא אומרת.
בבקשה. מבטו של האיש מופנה לכיוון ההפוך מן הדלת. היא עוקבת אחריו ומגלה בקצה החדר מכשיר הליכה. עד עכשו לא הבחינה בו. לידו אופני כושר. לידן מתקן משקולות.
לכי.
מה, על זה? אני התכוונתי –
אני הבנתי מה התכוונת אבל מציע לך לנסות את המכשיר. את תלכי ואנחנו נדבר.
זה… זה חוקי? היא שואלת ויודעת שהיא נשמעת טפשה. אוצר המילים זמין לה באופן חלקי בלבד. אמש, אחרי שניסתה להיזכר במשך יותר מדקה איך אומרים מזלג, קראה שעייפות מתמשכת פוגעת במוח, בזיכרון, בשיקול הדעת, בקבלת החלטות. במה לא.
זה חוקי, הוא מחייך. אם הייתי קצת יותר ספורטיבי הייתי פוגש אנשים תוך כדי הליכה, אבל אני לא. אז אני אשב פה ואת תלכי ונדבר. ננסה?
זה חוקי, הוא מחייך. אם הייתי קצת יותר ספורטיבי הייתי פוגש אנשים תוך כדי הליכה, אבל אני לא. אז אני אשב פה ואת תלכי ונדבר. ננסה?
העולם הזה מלא בנסיונות. מהדהד בה קולה של המחנכת רוזנבלום. ננסה.
היא עולה על המכשיר. הולכת לאטה. לא נעים לה להעלות קצב. גם אין לה כוח. היא מטיילת לשום מקום וחושבת על שלמה.
שלמה רצה בה מהרגע שנפגשו. היא היתה עצובה, מכונסת ופגועה, ושלמה רצה. גם כשספרה לו על רינה ועל ברונר והציעה לו לנוס על נפשו הוא המשיך לרצות. הרצון היציב שלו הדאיג אותה ושבה את לבה בו זמנית. התקשרה לרינה וספרה לה. רינה הקשיבה, שאלה כמה שאלות של דודות. איך הוא נראה, כמה הוא חכם, מה אמרו עליו בבירורים. התשובות שלה הניחו את דעתה והיא אמרה לה: שׂרינה, הוא נשמע בחור טוב. לכי על זה.
והיא הלכה על זה.
והוא באמת היה בחור טוב.
היא השתדלה להיות בחורה טובה בעצמה. השתדלה מאד. השבר של אמא שלה מהעזיבה של רינה הכריח אותה לשים בצד את כל משובותיה ולהיות בחורה טובה. לא היה לה מקום לבכות את האבדן, כי הדמעות של אמא שלה הציפו כל חלקה טובה.
בהתחלה ניסתה לנחם. הזכירה לאמא שלה שרינה שמחה שם. שהיה לה קשה פה. שדודה חיה שומרת עליה. שהיא הולכת לסמינר טוב. אולי לא בדיוק כמו פה, אבל מספיק טוב. אבל הקול שלה היה טבוע בגעגוע וגם את עצמה לא הצליחה לשכנע.
היתה יושבת בהפסקות על הגדר ועוקבת אחרי שולי וגילי. מבעד לדוק הדמעות שהתקבע אצלה בעיניים מאז ראש השנה, ראתה אותן מגששות את דרכן לתוך קשרים של כתה טית, מעמיקות אותם, מפרקות, מתגברות ומנסות שוב. רואה ומקנאה. קנאה בתמימות. בפשטות. באומץ לטבול ידיים בתוך הבוץ הזה הקרוי קשר. לא שיש לה בעיה להתחבר. היכולת הבסיסית שלה לא הלכה לשום מקום. רק הרצון הלך. עלה על מטוס והתאדה.
כל יום היו מדברות. רינה היתה צובעת את אירופה האפרורית בכל צבעי הניאון והיא היתה משיבה לה בשפה רפה, במילים קצרניות. הכל אותו דבר, בסדר, משעמם. שואלת מתי היא חוזרת.
כל יום היו מדברות. רינה היתה צובעת את אירופה האפרורית בכל צבעי הניאון והיא היתה משיבה לה בשפה רפה, במילים קצרניות. הכל אותו דבר, בסדר, משעמם. שואלת מתי היא חוזרת.
ורינה היתה אומרת שאין סיכוי. היא לא חוזרת לדיכאון ולרוזנבלום. אין לה כוח לדכדכת המתמשכת. דודה חיה נחמדה ויש מין חופש כזה ושקט מהסוג שחלמו עליו.
בשבילה החופש הזה אבוד. אסור לה, אמא לא תעמוד בזה. נאחזה בלימודים, במשימות, בהתנדבויות, פעמיים בשבוע עזר מציון ועוד פעמיים במחלקת ילדים. מחשקת את עצמה. מתחייבת. אם תזוז מילימטר, לא תישאר.
בקשה מרינה לא לספר לה. אני לא רוצה לרצות. תעזרי לי, תגידי תודה שאני לא מנגנת לך על המצפון. את יודעת שאמא מינתה אותי להחזיר אותך? אבל אני לא מסוגלת. אני מבינה אותך. אני רוצה גם.
ורינה לא אמרה לה, אז בואי גם את. שתיהן הבינו שזו לא אופציה. רינה לקחה לעצמה את החופש של שתיהן. נסעה לקראת ראש השנה כדי לעזור לדודה חיה שעמדה ללדת ולא שבה. השבועיים המתכוננים הפכו לחודשיים ואז לשנתיים ואז כבר כולם הבינו שזה לא הולך להשתנות. אמא נסעה לשם לשכנע אותה לחזור ולא הצליחה. אבא ניסה להרגיע את אמא ולא הצליח. אמא מינתה אותה לשכנע את רינה לחזור והיא לא הצליחה.
שרינה היתה לשרי ורינה. רינה הפכה אותן לשתיים.
ואת הפכת את עצמך לחצי.
מה? היא מרימה עיניים ומגלה את השדוף. מסתבר שההליכה המתונה הפכה לצעידה חפוזה ועצבנית. היא מורידה מהירות ונשענת על צג הנתונים. הלכת שני קילומטרים קדימה ועשור וחצי אחורה.
לא, היא אומרת. רינה הפכה אותנו לשתיים. אמא שלי הפכה אותי לאנדרטה חיה. והשידוך עם שלמה העלים כל זכר למי שהייתי.
למה הסכמת?
היא בוהה בו. לא מבינה.
למה הסכמת לוותר על השם שלך? הוא מבהיר. היית חייבת? הכריחו אותך?
מה פתאום הכריחו. גם אתה מאמין לאגדות מכריחי השידוכים? לא הסכמתי. רציתי. לא רציתי שום זכר לסימביוזה הזו. רציתי לפתוח דף חדש. להשאיר את הפרק הזה מאחורי. אתה יודע, כל הקלישאות האלה. וגם רציתי את שלמה, אז לא היה אכפת לי לשנות את השם בשביל השידוך אתו. כלומר, הוא רצה אותי ואני רציתי שימשיך לרצות.
נו?
מה נו? היא מחפשת על הקיר את התעודות שלו. היא רוצה לדעת מי נתן רישיון טיפול לאיש הלא מהנהן הזה. הקולאז’ על הקיר מספר לה שלא מעט מקומות חושבים שהוא יודע מה הוא עושה.
אני לא יודע. תגידי את.
אני משלמת לך כדי שתדע. היא לא מתאפקת.
לא. את משלמת לי כדי שאעזור לך לדעת בעצמך.
היא נאנחת.
פסיכולוגים.
12:35
מעניין אם רינה נוהגת. סביר שכן. היא לא יודעת. היא סקרנית. מזמן לא חשבה עליה ככה, באופן קונקרטי. מה היא עושה, איפה היא מסתובבת, את מי היא אוהבת. אתמול אופי אמרה לה שהגיע הזמן להרים טלפון.
מעבירה את מוט ההילוכים לרוורס וחונה בקלי קלות. ורה מחמיאה לה. אם תרצי פעם לעשות הסבה, בואי ללמד נהיגה. יש לך את זה. תהיי מורה נהדרת.
מורה, היא מצחקקת. הדבר האחרון שמתאים לי.
הן יוצאות שוב אל הכביש. היא מרוכזת. עוקבת אחר התמרורים. נותנת זכות קדימה. מצייתת. מקפידה. כובשת כבישים, אומרת לה ורה.
היא לא תתקשר לרינה. אולי פעם. כשתרגיש יותר יציבה. פחות עייפה. פחות חסרת עבודה. היא גם לא תלך לסדנת העייפים. אפילו את שיעורי הנהיגה שקלה להפסיק. אבל שלמה אמר שזה בסדר, הרב פרידלר אמר שזה בסדר, היא יכולה להמשיך.
ורה מנחה אותה לפנות שמאלה. היא מאותתת, מעיפה מבט למראה, ופונה. ורה מוחאת לה כפיים. כל הכבוד שרה, את נוהגת נהדר.
אני נוהגת לחומרא, היא אומרת. ורה בוהה בה.
לא משנה, היא אומרת. הומור של אברכיות.
אברכיות? ורה בוהה שוב והיא משתתקת. השאלה מהדהדת בה. משנה צבע, לובשת צורה.
את אברכית? מה אברכי בך? בעלך האברך שנשאר אתך רק בגלל שיש לכם ילדות משותפות? הספרים שלך? המוזיקה? החלומות? אם תעמדי למסדר אברכיות יעלו עליך תוך עשר שניות. הזיוף שלך מהבהב מכאן ועד בני ברק.
את אברכית? מה אברכי בך? בעלך האברך שנשאר אתך רק בגלל שיש לכם ילדות משותפות? הספרים שלך? המוזיקה? החלומות? אם תעמדי למסדר אברכיות יעלו עליך תוך עשר שניות.
תעצרי לי, היא אומרת.
מה? ורה לא מבינה.
תעצרי לי. אני רוצה לרדת.
דבר ראשון ההגה בידיים שלך, אם את רוצה לעצור תעצרי. ודבר שני את לא…
היא לא מחכה לשמוע את הדבר השני, מסובבת את ההגה בחדות אל השוליים. ורה מפיקה צרחה דקה. ממהרת ללחוץ על מערכת הבלימה הנוספת שעה שהרכב מיטלטל ועולה על המדרכה. שלושה אנשים תופסים מחסה מאחורי תחנת אוטובוס.
הצמיגים צורחים על האספלט והן נבלמות מילימטר לפני עמוד תאורה. ורה חיוורת כמו ענני הנוצה שמשייטים בשמים. היא אוספת את החפצים שלה ויוצאת החוצה. אנשים מתחילים להתגודד. היא הולכת משם. ורה קוראת אחריה. היא לא עונה.
להתרחק. לחזור הביתה. לילדות. לשלמה. היא תצטער. היא תתחרט. היא תסביר. היא תבקש ממנו לרצות. היא לא תזוז עד שיבטיח לה. היא תבטיח בעצמה. היא תחזור למרכוס. היא תעשה מה שהוא רוצה. רק שירצה. עוצרת מונית. קח אותי הביתה היא אומרת לנהג. הוא מבקש כתובת. כל אחד וה’הביתה’ שלו, הוא אומר לה.
יש לי רק הביתה אחד, היא אומרת.
יעלי זועקת אליה מחלון המטבח. אמא! מה יש לאכול? היא מדלגת כלפי מעלה. דחופה להטביע את הדופק שמפעם בה בסירים מבעבעים ובילדות תוססות. מגלה באיחור את אופי עם ברונר, עם ההורים שלו. היא עולה והם יורדים. שוקלת אם תספיק להסתובב ולהימלט ומבינה שלא. ההתנגשות בלתי נמנעת. מחייכת לכיוונה של אופי. אופי מסמנת לה: אנחנו צריכות לדבר.
מחטטת בתיקה בעצבנות. מחפשת מפתחות. יעלי מקדימה אותה ופותחת את דלת הדירה. התאומות מאחוריה. שולמית ונחמה’לה מתגודדות מעליהן. חיכינו לך, אבא אמר שתחזרי רק בארבע. איזה כיף שבאת.
איזה כיף שבנות! אומרת האישה שהחליטה פעם שהיא לא ראויה לבוא בצל קורתה. איזו קבלת פנים עושות לך הילדות. אופי סיפרה לי עליך, איזה עולם קטן.
עולם צפוף. צפוף מדי. נראה שהאישה נטולת משקעים. זה מרגיע אותה ומעצבן אותה בו זמנית. ברונר ואבא שלו מאטים קצב אבל ממשיכים לרדת ואופי מעבירה משקל מצד לצד. האישה שבגלגול אחר יכלה להיות הסבתא של הילדות שלה סוקרת את הצאצאיות במבט מתפעל.
רגע! היא מזדקפת פתאום. השם סידר לך תיקון קטן. צדק פואטי. בבקשה גברת ברונר, קבלי את הנערה שדחית מעליך. את מוזמנת לשטוף את עינייך בחבורה העליזה שממלאה את ימי ולילותי כבר מעל עשור. אני לא צריכה להגיד כלום, רק לעמוד פה ולתת לך להפנים את המסר.
אופי ממרפקת את חמותה והן פונות לרדת.
הרבה נחת, גברת רביץ.
גם לכם, היא מאחלת בחזרה.
סוגרת אחריה את הדלת. מסדירה דופק. מחייכת לעצמה. השם שלח לה סימן. עכשו היא מוכנה להסתער על חייה. דבר ראשון תדבר עם שלמה. אחר כך הילדות והמטבח. אחר כך תתקשר לורה להתנצל ולעדכן. אחר כך למרכוס. אחר כך תראה כבר.
היא מעיפה מבט מבעד לחלון המטבח. אופי מחבקת את חמותה לשלום. מי מחבק חמיות?
הם עוברים דירה, אומרת שולמית.
מי זה הם? ברונר? איזה שטויות. מה פתאום שיעברו? הם רק הגיעו.
הם עוברים! תמר ואסתי במקהלה. אבא אמר לנו!
אבא?
הלב שלה צונח. היא מחפשת את שלמה. הוא לא בבית.
היא מסמסת לו: זה נכון מה ששולמית אומרת? ברונר עוזבים? מה אתה יודע על זה?
הוא לא עונה לה. מתקשרת לאופי. רואה אותה מבעד לחלון מתבוננת בצג. מנופפת להורי בעלה ומתרחקת מעט. עונה לה.
הוא לא עונה לה. מתקשרת לאופי. רואה אותה מבעד לחלון מתבוננת בצג. מנופפת להורי בעלה ומתרחקת מעט. עונה לה.
מה זה צריך להיות?
מה?
אני שומעת שאתם עובדים דירה? תגידי לי שזה שטויות.
זה שטויות.
נו אופי!
הייתי בדרך להתקשר אליך, חיכיתי שהאורחים ילכו. יואל, כלומר בעלי, הוא סגור על זה. הוא אמר שבעלך אמר לו שקשה לך שאנחנו שכנים שלכם. אני התעקשתי שזה לא נכון. אם היה לך קשה כבר הייתי שומעת מזה. נכון?
אני לא מבינה כלום. שלמה ביקש מבעלך שתעברו דירה?! רק התהייה על האפשרות הזו נשמעת לה הזיה מוחלטת.
לא, אל תגזימי. הוא רק אמר בעדינות שקשה לך.
נו?
אופי נשמעת חסרת אונים. מסבירה לה שיואל תפס טרמפ על ההערה של שלמה. מתברר שגם עבורו קרבת המגורים לא נוחה. שאם היה יודע מראש ודאי שלא היה בא לגור בשכנות אליהם. שלא אמר מילה כי הכל היה נראה בסדר, כי ראה שאופי והיא מסתדרות. וגם כי אחד מכללי האצבע של הזוגיות שלהם אומר ‘ישתוק כגופו’.
אז תגידי לו שאת לא רוצה לעבור.
אני לא יכולה שרינה.
את לא יכולה. היא מעכלת את המילים של אופי כמו ילד שטועם מאכל בפעם הראשונה.
את יודעת שהייתי רוצה להישאר. נכון?
היא לא עונה. מסיימת את השיחה. בתנועות מכניות מוציאה כלים. אוספת חומרים. מכינה עיסה לקציצות בשר. מערבבת, מתבלת, קורצת וזורקת לסיר. אחר כך בוררת אורז. מבשלת על אש נמוכה. שומרת שיישאר לבן כמו שהילדות אוהבות. עורכת שולחן בכלים אמתיים. מקשיבה. עונה. מחייכת.
מתה.
אחר כך הולכת לתיק ומחפשת. מוצאת את הפרוספקט ונרשמת לסדנה של אמנדה וולפי. ארבעת אלפים שבע מאות וחמישים שקלים בתשלום אחד.
