שתי בירות – פרק כ”ד

מסוכן לי. את מסוכנת. אסור לי להיות פה. חמש דקות עם האשה הזאת והיא תלך אחריה כמו עכברוש אחרי החלילן מהמלין. וריקי גדולה. ועוד אין לה תינוק. ומה יגרום לה לחזור הביתה? איפה יש פה אוטובוסים? אני חייבת אוטובוס.
דרג את הכתבה

כפר הנוקדים. 09:30

מה את עושה פה? היא שואלת את רינה בפעם השלישית.

אמרתי לך. אמא שלחה אותי. הקול של רינה רועד מהתרגשות. 

לא מאמינה לך. הקול שלה רועד מכעס.

בואי נתקשר אליה. היא תגיד לך בעצמה. רינה מוציאה את הנייד שלה. מנסה לחייג. 

אין קליטה, אומרת לה האשה שהיא החצי השני שלה. האשה שהיא התאומה שלה. שהיתה פעם התאומה שלה. שהיא לא יודעת מה היא היום בשבילה.

מסוכן לי. את מסוכנת. אסור לי להיות פה. חמש דקות עם האשה הזאת והיא תלך אחריה כמו עכברוש אחרי החלילן מהמלין. וריקי גדולה. ועוד אין לה תינוק. ומה יגרום לה לחזור הביתה? איפה יש פה אוטובוסים? אני חייבת אוטובוס. 

סליחה. היא פונה לאחת הנשים שבקרבתן. את יודעת אולי איך יוצאים מפה? 

האשה מנידה ראשה לשלילה.

סליחה! היא צועקת לעבר המאבטח שבשער הצהוב. מבטים ננעצים בה. בהן. יש מפה אוטובוס לירושלים?

אין. 

היא עורמת את תיקיה. חותרת אל הכביש. היא תעצור טרמפ ותתרחק מפה. מועדת על סלע  ומאבדת שיווי משקל. עוד רגע והמצח שלה פוגש את האדמה. רינה אוחזת בה. מייצבת אותה. מושיבה אותה על המזוודה. היא מנערת את ידה של רינה מעליה.

תתרחקי ממני! היא שואגת.

רינה נסוגה לאחור. מתרחקת. מסירה את התרמיל שעל גבה ומתיישבת עליו.

אתה יכול להזמין לי מונית? היא שוב מרימה קולה אל המאבטח. 

אין פה קליטה גברת.

אז תזמין אמבולנס. זה פיקוח נפש. אני חייבת לצאת מפה. חייבת!

אז תזמין אמבולנס. זה פיקוח נפש. אני חייבת לצאת מפה. חייבת!

גברת, גם בשביל אמבולנס צריך קליטה. 

די נו, תוותרי. אומרת לה רינה בקול מותש. אנחנו תקועות פה אחת עם השניה וזהו. 

אני שונאת אותך! היא צועקת, אותך ואת אמא ואת כל מי שבישל את הדיסה הזו.

השם בישל אותה. ואת צריכה להירגע.

אני צריכה להתרחק ממך. זה מה שאני צריכה.

היא מתרוממת בתנועה מהירה ומכתפת את התיק. אם אין קליטה ואין אוטובוסים היא תלך ברגל עד ירושלים. חוצה את הרחבה. רינה בעקבותיה.

מאגפת את השער הצהוב. מתקרבת אל הכביש. בוחנת את השוליים הצרים. נרתעת לאחור מפני רכב חולף.

רינה מביטה בה בעיניים עייפות. לכי. למה לא. תתאבדי.

רעיון טוב. היא אומרת. בוחנת את הכביש בייאוש. נוטשת אותו. פוסעת חזרה לכיוון השער. כי שתינו פה ביחד לא יעבוד. 

היא תלך. ותלך. ותלך. כמו פורסט גאמפ היא תלך. לא תדבר מילה. לא תסכים לשמוע כלום. לא תאפשר לעצמה לקנא או לרצות. היא תלך ותלך ותתיש את רינה, עד שזו תתייאש ותעזוב אותה לחייה. 

10:00

שתינו יודעות שאת תישַברי ראשונה, אומרת לה רינה בקול נקי מהתנשפות. 

היא לא עונה. הנשימה שלה מסגירה את המאמץ. מעולם לא עסקה בפעילות אירובית ואת מעט הקלוריות שצברה פה ושם שרפה תוך כדי עיסוק בעבודות הבית. 

הולכת. לא יודעת לאן אבל זה לא משנה. הכל מסביב אותו חול ואבן. מקיפה את המתחם. המזוודה נהדפת מימין לשמאל, מקפצת על אבני החצץ. מתהפכת מדי פעם. רינה בצעד קליל, תיק הענק שעל גבה לא מעכב אותה, פוסעת ספק לצדה ספק מאחוריה. 

את זוכרת מי משתינו מיטיבת לכת ומי מיטיבת שֶבֶת. אבל אין בעיה. נלך, אם זה מה שטוב לך.

היא נעצרת.

זו היתה אחת מהבדיחות הפרטיות שלהן. רינה תזזיתית. קופצנית. ספורטיבית. שׂשׂה אלי כל מסלול אתגרי. והיא אטית. חולמנית. אוהבת ספר. חובבת ספות וספסלים. או כמו שרינה טבעה: מיטיבת שבת. את מיטיבת. אני לא מיטיבת. הנה מה טוב ומה נעים שבת.

היא לא תיפול לבור הנוסטלגי שרינה כורה לה באדמת המדבר.

מה שטוב לי?! מישהו פה חושב על מה שטוב לי? את חשבת עלי כשבאת לפה? 

גם עליך. 

וגם על מי עוד? 

מה? רינה ממצמצת. עיגולים שחורים מקיפים את עיניה. נזכרת ברינה של פעם. עומדת מול המראה בחדר המשותף שלהן. כועסת. מתלבטת איזה צבע להניח על עפעפיה. מחפשת לעצבן את רוזנבלום עם האחד ‘שיקפוץ בעיניים’. 

אמרת שחשבת ‘גם עלי’. על מי עוד חשבת כשבאת לפה?

על אמא. היא ספרה שאת נוסעת והתחננה שאצטרף אליך.

ממתי אכפת לך מאמא? או ממישהו. 

מתמיד. 

בטח. לכן ברחת לך לחופש שלך? אם היה לך אכפת מאמא לא היית גורמת לה כל כך הרבה צער! אם היה אכפת לך…  הקול שלה נצבע בארומה של בכי וגווע. היא לא תבכה עכשיו. שואפת אוויר קר. מצמידה לסתות. משתלטת על הגאות שמתרגשת בתוכה.

רינה לא עונה. זה לא מתאים לה. רינה תמיד עונה. גם במקרים הנדירים שאין לה מה לומר – היא עונה. היא לא מצליחה להתאפק וגונבת מבט. העיניים של רינה עייפות.

למה את פה? 

אמרתי לך. אמא בקשה.

שקרנית.

מה? רינה שוב ממצמצת. שתים עשרה מתוך עשר בסולם העייפות. 

לא מאמינה לך. שלמה לא היה נותן לזה לקרות.

שלמה לא יודע.

מה??? 

שלמה לא יודע שאני פה. אמא השביעה אותי שלא אגיד לו.

הראש שלה מתערבל. קצה חוט שהיא מנסה לאחוז. העייפות מרחיקה ממנה את המידע. היא משננת אותו: שלמה לא יודע – אמא השביעה את רינה שלא תגיד – 

שלמה מדבר אתך, היא קובעת בייאוש. ואמא שלה מסתירה משלמה. היא מתעודדת. אמא יותר שלה משלו. אבל אמא ורינה. הן ביחד. נגדה. או בעדה. זה לא משנה. הן ביחד. בלעדיה. 

שלמה מדבר אתך, היא קובעת בייאוש. ואמא שלה מסתירה משלמה. היא מתעודדת. אמא יותר שלה משלו. אבל אמא ורינה. הן ביחד. נגדה. או בעדה. זה לא משנה. הן ביחד. בלעדיה. 

אני לא בקשר עם שלמה, רינה מפהקת. הוא בקשר אתי. אם מייל פה ושם נחשב קשר.

מייל פה ושם. היא עומדת להקיא. 

עדכונים משפחתיים. ממש בקטנה. לידות וכאלה.

אז את יודעת שאני בהיריון.

יודעת. מזל טוב. 

בטח. מלא מזל.

איך את מרגישה?

אסירת תודה. 

נוטשת את התיקים ורצה אל גדר האבנים. נשענת עליה ומקיאה.

רינה ממהרת אליה. מגישה לה בקבוק מים. היא שותה. מנסה להירגע מטלטלת הגוף.

השתנית. היא אומרת לרינה.

רינה מעווה את פניה. לא השתניתי. רפלקס ההקאה שלה רגיש כשהיה. אם מישהו מקיא בסביבה היא בעקבותיו. 

עכשו היא זו שמגישה לרינה את הבקבוק. הן נשענות על הגדר. אוספות נשימה ואוויר.

אחר כך ממשיכות ללכת. הצעדים שלהן מסתנכרנים לאט לאט. הנוף מסביב דומם וסטטי. יפה כמו שומר מסך מפולטר. יופי נקי ומכאיב. רוח קרה ושמש שקרנית מאלצות אותה להתגונן. היא עוצרת ומחטטת בתיק. גם רינה. מושכת החוצה צעיף עבה. גם רינה. יוצרת ממנו משולש. מצליבה את הקצוות מאחורי העורף. מושכת אותן קדימה, מהדקת וקושרת. גם רינה.

עומדות זו מול זו. בפאת קארה חומה. בשיער גזור עד הכתפיים. מודעות לפער. לדמיון שלא דהה אפילו לא במעט. עטופות בשכבות של שנים, בקילומטרים של מרחק. וקושרות צעיף במתודה הישנה שהמציאו באחת מחופשות החנוכה. בסופרלנד. על ספינת פיראטים קפואה. 

ברוכות הבבואות, אומרת רינה.

כן. היא מתאפקת לא לחייך.

ממשיכות ללכת. בלי מטרה. נעים לה. החלל שלימינה שוב מלא. חמימות מתפתלת בתוכה. מפלסת בה נתיבים מושלגים שקפאו בזמן.

מימינן המבנים של הכפר, כולם חד קומתיים. חומת אבנים חוצצת בינן ובינם. חומה דומה, שקופה, חוצצת בין שתיהן. שלט קטן מכריז ‘חנית אברהם’. אותיות כחולות, מקושטות, על לוח עץ קטן. מוצמד לשני גזעים גדומים. הן חולפות על פניו. מלא כל האופק שממה ולמישהו היה חשוב לתחום חניה. חמישה רכבים צייתנים חונים בה, מאובקים. 

המבנים מתחלפים באוהלים. מהשביל שבו הן צועדות אפשר להבחין בשליש העליון שלהם, אבל מבטה של רינה הולך קדימה. אל סככת עץ נטושה הנטועה מול הנוף במרחק מה מולן. 

היא נעצרת. היא לא רוצה לרצות את מה שהיא רוצה עכשו.

אסור לה לרקוד לפי החליל של רינה. החליל שהרקיד את כל המשפחה. שמרקיד את הלוחות הטקטוניים של חייה. שמרקיד בה עכשו את הדופק ואת שריר הרגל שפועם בכאב.

אסור לה לרקוד לפי החליל של רינה. החליל שהרקיד את כל המשפחה. שמרקיד את הלוחות הטקטוניים של חייה. שמרקיד בה עכשו את הדופק ואת שריר הרגל שפועם בכאב.

לפני שהיא מספיקה לומר ‘אני הולכת לקבלה’ רינה אומרת: וגם עלי.

מה?

גם עלי. שאלת על מי עוד חשבתי כשבאתי לפה. חשבתי גם עלי. לא רק עליך ולא רק על אמא.

רק עליך. רק רק עליך. 

לא. שׂרינה. חשבתי עליך ועל אמא אבל גם עלי. נמאס לי שאת בורחת ממני. שאת מתעלמת מההודעות שלי. השנים עוברות. מחר יומולדת ואני רוצה שנדבר. הגיע הזמן.

אבל אני לא! בשבילי לא הגיע הזמן! לא רוצה לדבר! לא רוצה! ואל תקראי לי שרינה! המילים מתייללות מתוכה. הטון מאבד רסן.

רק אם תרצי. רק מה שתרצי. ואם לא תרצי אני אכבד את זה. 

מחיאות כפיים לך. 

אל תהיי צינית שרינה. ולא יקרה כלום אם תבכי. 

רינה מכירה אותה יותר טוב מכולם. בגיל שמונה אבחנה אותה. למה את אומרת ‘יופי, תודה רבה’ כשנופלת לך ביצה על הרצפה? מה יופי? למי תודה רבה? כמה שנים חלפו וההמשגה כבר עמדה על תלה: כשאת כועסת או עצובה או פגועה את צינית. 

רינה מזהה את המנגנונים שלה טוב ממנה. רינה יודעת שהיא תשתוק. תשמור מרחק. תנסה להסתפק במחצית מלבה הפועם בין הילדות לשלמה ולוותר על חציו האחר, הפועם בגוף אחר. רינה תראה אותה מתאמצת להיות קשה להשגה. תחכה בסבלנות עד שהיא תיכנע ותסכים לשמוע ולהשמיע ותסלח ותשכח ותחזור להיות בקשר. 

היא לא תתן לזה לקרות. החליל של רינה לא יקבע את התנועות שלה. אסור לה להישאר פה. היא צריכה לקחת את הדברים שלה ולחזור הביתה. איך יוצאים מהחור הזה בלי רכב?

אני לא צינית. היא אומרת ולא זוכרת מה היה הדבר הציני שאמרה.

את כן צינית. וגם כועסת.

ואת נשמעת כמו פסיכולוגית מעצבנת.

נשמע שיש לך ניסיון עם פסיכולוגיות מעצבנות.

כן! עכשו היא כבר צועקת. ההר מהדהד את הצעקה, מכפיל אותה, זורק אותה אליהן בחזרה.

כן! יש לי! הרבה ניסיון! בזכותך! בגללך! בגללך אין לילדות שלי אמא נורמלית! ולשלמה…

הקול שלה נשבר. היא מאחה אותו מיד.

…אין אשה שפויה, אני מתרוצצת בין קליניקות כדי לנסות להצליח לנשום. לנשום! את מבינה מה אני אומרת לך? את כל האוויר לקחת לי. השארת אותי למות לבד! היה לך אכפת? לא! 

אני לקחתי לך את האוויר? רינה צועקת בחזרה. חתול תוהה נס על נפשו מפני החצץ הנבעט. את טפשה! ילדה מפונקת וטפשה! עשר שנים ולא גדלת במילימטר! חיה בסרט שלך! את יודעת מה? בסדר. הקול של רינה מתעייף באחת. נוחת בשלוש אוקטבות. תתחבקי לך עם הסיפור שאת מספרת לעצמך. תחזיקי אותו חזק חזק, שלא יברח לך. שלא תצטרכי להתמודד עם האמת.

אני לקחתי לך את האוויר? רינה צועקת בחזרה. חתול תוהה נס על נפשו מפני החצץ הנבעט. את טפשה! ילדה מפונקת וטפשה! עשר שנים ולא גדלת במילימטר! חיה בסרט שלך!

מה אמת? איזו אמת? היא צורחת עכשו. ההרים צורחים בחזרה. 

אני הולכת לקבלה. 

אני הולכת לקבלה. את נשארת פה.

מה את אומרת! רינה צועקת בלי להפנות מבט. הקול שלה דחוס בבוז.

מה שאת אומרת! היא מצווחת אל גבה המתרחק של רינה. רינה נעצרת ומסתובבת אליה. 

כלומר… כלומר, מה שאת שומעת.

העיניים שלהן נפגשות. חום-דבש-בהיר. מבט עז. עייף. זהה.

מה את אומרת. רינה מגחכת הראשונה. הגיחוך שלה צובר גובה והופך לצחקוק. היא מנסה שלא להצטרף. מאפקת חיוך. מתאמצת לשווא לשלוט בשפתיים הנמתחות לצדדים. 

אחר כך צועדות בשתיקה לעבר אוסף האבנים והבדים המתקרא ‘כפר הנוקדים’. היא מזהה את החמימות חוזרת ופושטת בה וצוברת בשקדנות את מידת הכעס ההכרחית. שומרת בקפדנות על חצי מטר מרחק. זה לא עוזר. משהו מתפשט בה כמו אדים צורבים. מאיים להתלקח בתוכה ולכלות אותה. היא חייבת להיזהר. 

היא תמצא נקודה עם קליטה ותתקשר לשלמה. הוא יבוא לקחת אותה. מעיפה מבט על צג הטלפון. מוצאת אותו חף משיחות והודעות. 

אין קליטה. אומרת רינה. רצינו ניתוק, קיבלנו.

כן. היא אומרת וחושבת על הניתוק.

הן מטפסות מעל גדר אבנים נמוכה המסמנת את גבולות הטריטוריה. מאתרות שביל הנראה כי נסלל על ידי בן אנוש והולכות בו. נותנות לו להוביל אותן אל עומק הכפר. הוא מתגלה גדול מסך חלקיו.

12:00

קוראים לי ראובת שלום-ברגר. ראובת כמו ראובן אבל בבת. בת ארבעים ושבע וחצי. אני פה כי אני סובלת מאינסומניה ומכורה לכדורי שינה.

הקול של ראובת הבת דוהה והיא לא מצליחה להתרכז. מנסה לתכנן את ההצגה העצמית שלה אבל חוט המחשבה שלה נקטע שוב ושוב. מי אני ומה מביא אותי לפה. אני אשה חלשה. הטפשות שלי הביאה אותי לפה. סופרת ראשים במעגל. מחשבת את תורה לאחור. 

יושבות בתוך אחד האוהלים. עשרים וחמש משתתפות. מעגל צבעוני ועייף. מבטים בוהים. סימפוניה של פיהוקים. מי מושיב נשים עייפות על מזרנים? 

המנחה בהירה ודקיקה, עור הפנים שלה כמעט שקוף. נראה שהיא חיה על מיצים ואוויר. קמטים עדינים מסגירים שחצתה את אמצע החיים. ערנית להפליא כיאה למנחת שינה אגדית. 

כגודל הציפיות כך גודל האכזבות אומרת ראובת. 

במייל המקדים התבקשו להכין משפט שיבטא ‘אמונה ביחס לשינה’ ולהביא אותו איתן, רשום על פתק. כל הלילה התחבטה. התלבטה בין החיים מעייפים לחלומות שווא ידברו. בסופו של דבר כתבה ‘בסוף הכל גנטיקה’. מתעלמת מהרלוונטיות החלקית. 

מי מזדהה? עולצת אמנדה במבטא מתגלגל. כמה מהמשתתפות קמות בעצלתיים. אחת, מסתפקת בהרמת יד, מעדיפה להישאר מכורבלת במה שהוא ספק שמיכה ספק שאל.

ואתן הבנתן את העניין עם הציפיות? ראובת הבת דואגת לבאר עבורן את כפל הלשון המבריק והן עוברות לבאה בתור.

הַקדם נוּם, הַשכם קוּם. אפרת מרעננה.

שינה קלה שווה חיים קשים. מוהנה מטירה.

אם אתם אוהבים מישהו תנו לו לישון. פנטנש ממודיעין.

אשה אף פעם לא ישנה, היא נחה. דפנה האדמונית.

מעיפה מבט אל מסך הטלפון. אפס קליטה סלולרית. אפס הודעות משלמה. איך היא מספרת לו שרינה כאן?

קוראים לי רינה ואני פה משתי סיבות. 

הטלפון נשמט מידה. היא רוכנת קדימה. מוצאת זווית שתאפשר לה קשר עין אלכסוני. אגבי.

אחת: בשביל לנסות לחדש קשר עם מישהי שמאד יקרה לי. 

פעימה עזה. חמה. בנקודת התאומוּת. ואז גל שוטף של זעם. מעבירה מבט מוטרד על פני הנוכחות. הקשבה רגועה. אף אחת לא מבינה מה שהיא מבינה. 

ושתים: אני סובלת שנים מחלומות מסויטים שלא מאפשרים לי לישון כמו בן אדם. 

מה?!

עשרים ומשהו זוגות עיניים מביטות בה. מתברר שה’מה’ נאמר בקול. חלקן מזהות את הדמיון. סימני שאלה מרצדים בחדר. אמנדה מחזירה את תשומת הלב של הקבוצה אל רינה. מבקשת ממנה להקריא את המשפט שהכינה.

בסוף הכל גנטיקה

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

2 תגובות

  1. משהו עובר עלי כשאני קורא על המסכנה ההיא… לא יודע להסביר… אני לא רגיל לקרוא על דילמות נשיות, משום מה נגע בי.

  2. בהחלט.אני חושב שיש משהו אלו-הי בספור הזה
    אין לי מושג מה
    אבל יש פה משהו שלא הצלחתח לפרש עדיין
    בקשה מהסופרת : אם היא כתבה את הסיפור עם רציונל אני ישמח להסבר של מה שנמצא בעומק הסיפור
    אם זה כמו שירי שלמה ארצי אני לא אצפה להסבר רק אמשיך ליהנות ולהעריך את הסיפור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן