שתי בירות – פרק כ”ה

אמנדה מזמינה אותן לאפשר לעוד משתתפות לשתף. הן לא שומעות אותה. ראובת אומרת: מה נסגר אתכן בנות, ודפנה האדמונית מתקנת אותה: נשים, ראובת. נשים.

כפר הנוקדים 13:15

חברות הקבוצה מנצלות את ההפסקה ומשוטטות מחוץ לאוהל. מסתובבות כמו סהרוריות. מרימות ידיים לשמים כחוני המעגל בשעתו. מישהו אמר שבנקודות מסוימות אפשר למצוא אותות סלולריים, רק צריך לחפש. המחזה משעשע אותה.

יש! מריעה בעלת השאל וקופאת בתנוחה בלתי אפשרית. יד מונפת באוויר. רגל בתנוחת קידה מעוותת. אם תזוז במילימטר היא עלולה לאבד קשר עם העולם החיצון. החברות נעמדות בתור. מחכות לנקודת הקליטה הנחשקת.

מחזירה את מבטה אל השולחן שבפתח האוהל. רינה שם עם אמנדה המנחה ועוד שתים מהנשים. מלקטות ירקות ומיני מאכל מעם הבופה המאולתר. 

רינה לא מבחינה בה, מה שנותן לה את החופש להעביר עליה סקירה הגונה.

פנים נעריות, נקיות מאיפור. משקפיים עגולים. רגע, מאיפה צצו? לא הבחינה בהם קודם. אם רינה מרכיבה משקפיים למה לי אין? המבט שלה מצומצם, הקמט האנכי שנולד כשהיו בתיכון העמיק נוכחות בין גבותיה העדינות, ועכשו אפשר להבחין בו גם ממרחק. חצי חיוך מרחף. סמייל לייק רינה, היתה אמא מצווה והיא היתה ממהרת למתוח את שולי השפתיים, להשוות סבר לסבר.

פנים נעריות, נקיות מאיפור. משקפיים עגולים. רגע, מאיפה צצו? לא הבחינה בהם קודם. אם רינה מרכיבה משקפיים למה לי אין?

סריג שמנת. צעיף משובץ בצהוב ופוקסיה. חצאית כחולה נושקת למגפונים חומים עשויים עור הפוך. שעות היו מסתובבות בין חנויות הנעליים שהיה לפתח תקוה להציע. ברדיוס שבין חובבי ציון לרחוב ההסתדרות היו תרות אחר הנעל המושלמת. לא זה. לא טוב. יש לך עור הפוך? היו משגעות את המוכרים עד שהיו גוערים בהן: קוראים לזה זמש. ואין. בפתח תקוה יש רגיל. הפוך תחפשו בתל אביב.

רינה מתכופפת אל השולחן בתנועה גמישה. אוספת שלושה גזרים וכמה עגבניות שרי, עורמת נבטים בתנועה בטוחה, מפזרת מעליהם שקדים ואגוזים. לוקחת צעד אחורה, מפנה מקום לנשים האחרות. 

כל כך מוכרת. וכל כך יפה.

קופי שלך. קולה של דפנה מקפיץ אותה בדיוק ברגע שרינה מרימה אליה את מבטה.

מה פתאום, היא מסיטה מבט. הלוואי.

אבל את נראית בדיוק ככה. אתן אחד לאחד. העתק הדבק. קופי פייסט. 

אמנדה מצילה אותה ומזרזת אותן. נשים יקרות! להתחיל להתכנס! עשר דקות ואנחנו מתחילות את הסשן הבא. 

ממהרת להתכנס. מעדיפה לתפוס את הפינה השמאלית ולהתמקם באופן הנוח לה. תוהה האם ה’להתכנס’ של אמנדה נובע מפער בשפה או משליטה בה. חושבת על המשמעות הרגשית של המילה ‘להתכנס’. לא מזיזה את העיניים מפתח האוהל. 

רינה נכנסת ופוסעת הישר לעברה. מתיישבת לידה בלי לשאול רשות. בלי ליצור קשר עין. כופה עליה קרבה ודופק מואץ. היא רוצה לקום, לעבור מקום, להתרחק. אבל נקודת התאומות מפעמת בה בחום. משלחת בה גלי אלפא. העפעפיים שלה צונחים.

תשלטי בעצמך, אומרת לה רינה. כבדי בבקשה את המקום והישארי נא ערה וסובלת כמו כולן.

הן מצחקקות. 

דמות דיוקנו של שלמה עולה מלפניה. היא משמידה את החיוך ומבטיחה לעצמה למצוא נקודת קליטה בהפסקה הבאה. לספר. להתייעץ. לארוז את עצמה וללכת. כמה נעים ככה מסוכן. 

רינה מנסה לומר לה משהו, אבל ראובת נוחתת לידן בקול רעש גדול. אפשר לשבת פה? 

בטח, היא אומרת מיד. ממהרת לפנות לה מקום בינה לבין רינה. ראובת מתיישבת בשמחה, לא מודעת לתפקידה כמחיצה אנושית. אתן התאומות, לא? גם לי יש תאום. ההורים שלי רצו תאומים בנים. התאכזבו. לתאום קוראים שמעון. ראובת ושמעון. לכי תביני שגעונות של הורים. יש לכן ילדים?

יש לנו שש בנות, אומרת רינה, מסתכלת על שרי. 

וואו. ראובת מקבלת את התשובה בטבעיות. שש בנות! ההורים שלי היו מתים!

היא חושבת על האישה בת העוד מעט חמישים שמתנהלת מתוך הראש של ההורים שלה. רוצה לשאול את רינה אם גם הן נשמעות ככה אינפנטיליות, ושותקת. 

אמנדה מבקשת מכל אחת לחשוב על שני זכרונות הקשורים בשינה, אחד חיובי ואחד שלילי. 

יש לי, אומרת ראובת הבת. אמנדה מסמנת לה לחכות, והקבוצה שוקעת במחשבות היסטוריות. החלל מתמלא בשקט סמיך.

אין לי, אומרת מוהנה. לא עולה לי שום דבר. כמה ראשים משגרים אליה הנהונים נמרצים.

גם לה זה תמיד קורה. כשמבקשים ממנה לשלוף משהו על עצמה המוח שלה מתרוקן. כאילו אין באמתחתו דבר. כאילו אין לה עבר. הופכת לריק אחד גדול.

אמנדה מנחה אותן לעצום עיניים ולתת עוד הזדמנות. זה יכול להיות כל דבר. היא אומרת. גם משהו ממש קטן. אין צורך בסיפורים דרמטיים. 

היא עוצמת עיניים והתמונות מתערבבות בה. וילון סגול. כריות ירוקות. סדינים ורודים. הצבעוניות שרינה כפתה על החדר המשותף שלהן. פוקחת אותן ומסתכלת על רינה. אמנדה שולחת אליה מבט רך אבל יציב, שמאלץ אותה לעצום שוב את עיניה. 

העריצה את אי הכבילות של רינה לנורמות עיצוביות מקובלות וחיקתה אותה. אחרי המעשים נמשכים הלבבות, אמרה לעצמה, ועטפה את המחברות כל אחת בצבע שונה. כמו רינה. פייק איט אנטיל יו מייק איט, שיננה שעה שרכשו עוד שמלה פסטלית עם חגורת נאון זרחנית. הנשמה של רינה צבעונית. שלה מונוכרומטית.

פייק איט אנטיל יו מייק איט, שיננה שעה שרכשו עוד שמלה פסטלית עם חגורת נאון זרחנית. הנשמה של רינה צבעונית. שלה מונוכרומטית.

שינה, זיכרון על שינה, מזכירה לעצמה. דוחקת החוצה את חדר ילדותן. מנסה לדלות משהו מהשנים האחרונות. מה תגיד? על מה תספר?

הפעמון העדין של לינדה מסמן להן לחזור למליאה. שתים מתוכן נרדמו במהלך התרגיל. אחת מהן ממלאה את החלל בנחירות קלות. אמנדה מסמנת להן לא להעיר אותן. הגוף שלנו יודעת מתי היא צריכה לישון. דפנה מתקנת אותה: יודע. אומרים יודע. אמנדה מודה לה באדיבות ומספרת להן שמהיום שבו החלה לדבר על גופה בלשון נקבה הוא התחיל להיענות לה. כלומר, היא. 

הגוף שלנו יודעת מה טוב לה. אני לא מכריחה אותה לקום ולא מכריחה אותה לישון, אבל אנחנו עוד נדבר על זה בהמשך. עכשו זכרונות. מי מתחילה? 

מבט מהיר ומחייך עובר בינה לבין רינה ארוג בזיכרון המשותף שצף בהן. היא יודעת על מה רינה חושבת. רינה יודעת על מה היא. על אמא שהיתה מצדיקה כל טעות לשונית ותופרת לה אג’נדה בתוך שתי שניות. מה הבעיה להגיד ‘אני לובשת מייקאפ’?! זה הכל כיסוי. בדיוק כמו בגדים.

היא משפילה את עיניה אל האדמה. מרגישה את מבטה של רינה על פניה, צורב את עורה, שוזף בה סימנים.

שֶׁרׅי מתנדבת לשתף. מספרת על אמא עם אספירציות של סופרת שהפכה אותה לשפנת ניסיון לכשרון הלא ממומש וריפדה את לילותיה בסיפורים לפני השינה. הדוב שאהב לאכול ילדות. האריה שהתחבא במקלחת. השועל שהתחפש לגננת. שֶׁרי צבעונית ומצחיקה. מקריינת את שמות הסיפורים כמו כרוז בעל קול מפתה.

צחוק קבוצתי ראשון מסמן תחילתו של גיבוש.

אמא שלי דגלה בשינה בחושך מוחלט ואני רציתי מנורת לילה. את המנורה הראשונה שלי רכשתי רק לאחר נישואי. 

לפני שנתיים פוטרתי מעבודה שמאד אהבתי ומאז אני לא ישנה.

פעם נרדמתי מתחת לספסל בגינה. אמא שלי מספרת שגם כשהרחוב התמלא בסירנות לא התעוררתי.

אחרי הלידה של הבן הגדול ישנתי שלושה ימים ברצף. כולם חשבו שאני בדיכאון, אף אחד לא האמין לי שאני פשוט עייפה.

מאז שאני זוכרת את עצמי קשה לנו להירדם. כלומר לי. קולה של רינה מדלג מעל ראובת, נספג בה כמו מלטונין במינון גבוה. מה קורה לה? למה הקול של רינה משרה עליה שינה? מנערת את ראשה ומתרכזת במילים של רינה. היא לא זוכרת שהיה להן קשה להירדם. 

תמיד הרגשנו, כלומר, הרגשתי שאני מפסידה משהו בזמן שאני ישנה, ממשיכה רינה. 

פוֹמוֹ. אומרת דפנה האדמונית. אמנדה ממצמצת לעברה והיא משתתקת.

פומו של שנות השמונים, רינה מגיבה לדפנה, מתעלמת מהמצמוץ של אמנדה.

החמימות הנעימה מפנה את מקומה לתעוקה לוחצת. אין לה מושג על מה רינה מדברת. 

החמימות הנעימה מפנה את מקומה לתעוקה לוחצת. אין לה מושג על מה רינה מדברת. 

אבל זה אף פעם לא הפריע לי כי תמיד היה לי עם מי לדבר. פעימה בנקודת התאומוּת. העיניים של רינה פונות קדימה, לא מנסות ללכוד אותה במבטן. 

עכשו אני רוצה לומר, היא מתפרצת. מנסה לווסת את עוצמת הקול, לעדן את הטון. הגבות המתקשתות למולה מספרות לה שהיא מצליחה באופן חלקי בלבד.

בבקשה, אומרת אמנדה. 

עוד לא סיימתי, אומרת רינה.

סיימת, היא עונה לה.

אמנדה מרימה יד שקופה אבל היא כבר שועטת קדימה. מספרת על ילדות נהדרת ולילות שלווים. על לחישות לאור ירח וצחקוקים מתחת לשמיכה. שאמא לא תשמע. שאבא לא יכעס. על לילות נעורים עמוסי חלומות. על ידיים אחוזות זו בזו ושינה עמוקה. מתוקה. אבודה.

זה לא היה ככה, אומרת רינה. 

זה כן. 

את בוחרת מה לזכור. 

את בעצמך.

אמנדה מזמינה אותן לאפשר לעוד משתתפות לשתף. הן לא שומעות אותה. ראובת אומרת: מה נסגר אתכן בנות, ודפנה האדמונית מתקנת אותה: נשים, ראובת. נשים.

השינה שלנו היתה גרועה ואיחרנו מלא, שׂרינה. היה לנו פתק קבוע מאבא, ‘מסיבה משפחתית’.

זוכרת את המסיבה. זה היה בגלל השאנטי של אמא. היא לא העירה אותנו.

את נורמלית? אמא היתה משתגעת מהאיחורים שלנו!

את ממציאה. הטון שלה נכבש בכוח תחת מבטה של אמנדה.

ראובת אומרת: לכי תשתלטי על נשים עם הפרעת שינה. בעלי אומר שאישה עייפה מסוכנת יותר מברדלס מורעב. 

אז איך את מסבירה את הכבשים? רינה שואלת.

הכבשים? היא לא מבינה.

שלימדתי אותך לספור. שנאת כבשים אז היינו סתם סופרות. זוכרת? אני הייתי סופרת ואת היית מקשיבה ונרדמת. אחר כך הייתי ממשיכה בעצמי עד שנרדמתי.

טוב בנות. חלאס. ראובת מצליפה בהן בשולי הצעיף שלה. זו מימינה וזו משמאלה. יש פה עוד בנות ועוד זכרונות.

טוב בנות. חלאס. ראובת מצליפה בהן בשולי הצעיף שלה. זו מימינה וזו משמאלה. יש פה עוד בנות ועוד זכרונות.

נשים, אומרת דפנה.

את-לימדת-אותי-לספור. היא חוזרת אחריה. מגלגלת את הגילוי על הלשון. חשדנית.

אמנדה קמה וניגשת אליהן, מתיישבת מולן על הקרקע החולית. ראובת לא מרגישה צורך לצמצם את נוכחותה. מתרווחת לאחור כמו צופה בהצגת תיאטרון משובחת, מרוצה מההתפתחויות. 

זיכרון הוא חוויה. זיכרון יכול לתעתע. זיכרון הוא משהו שנבנה שוב ושוב על ידינו. מקבל את הצורה שמיטיבה עם הנפש שלנו. לא תמיד הוא נאמן למציאות. וזה בסדר.

זה לא בסדר, היא אומרת, וקמה. זה מאד לא בסדר. 

נוטשת מאחוריה היסטוריה משוכתבת וזכרונות מעוותים. מתקשה לאתר את המקום שבו מסיטים את הווילון הסוגר על האוהל. בועטת לרוחב הבד. נמלטת החוצה. 

צליל מוכר מאותת קליטה באוויר. הודעה נכנסת משלמה.

מה קורה? 

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

תגובה אחת

  1. תענוג לקרוא.
    הפעם קצת הסתבכתי במעבר מגוף ראשון לגוף שלישי בתיאורים של/על שרי.
    תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן