שתי בירות – פרק כ”ו

אמא שלה היתה אומרת: לא נורא שרינה, את מדברת בעיניים. אבל היא רצתה לדבר בפה, כמו רינה. נסתה לחקות אותה. כלומר, זה לא שהיתה לה בעיה לדבר. העניין הוא שליד הפנומנליות של רינה היכולת שלה דהתה.
דרג את הכתבה

כפר הנוקדים 14:30

שלמה מדווח בפירוט על הילדות. מה אכלו. מה עושות. מה לובשות. מספר שאמא שלה התקשרה כבר פעמיים להציע עזרה. הוא דחה אותה כמובן, הוא מסתדר מעולה. מאחל לה שתצליח להפיק תועלת מהסדנה. שואל האם ההיא מהפורום הגיעה. מבקש לוודא שהיא בחברה נאותה. היא אומרת שלא. ההיא לא הגיעה אבל שלא ידאג. הקבוצה נחמדה והכל ממש בסדר גמור. 

אובר ההתעניינות מסגיר את המאמץ שלו לשים בצד את משקעי הוויכוחים. מה אמרה המנחה? איזה תרגיל נתנה? ומה ענית? היא מתיישבת על האדמה ועונה לו בסבלנות של מדבר על כל שאלותיו. מספרת על הנסיעה הארוכה. מפרטת על סבב ההיכרות. על תרגיל הזכרונות. 

יש לי! הוא אומר. הקול שלו טעון באנרגיה שמזכירה לה את ראובת. הוא מספר לה על פעם אחת שנרדם באוטובוס, היה בן חמש או שש, אף אחד לא שם לב והוא התעורר בתחנה הסופית כדי לגלות שננטש בחשיכה. היא לא מכירה את הסיפור ותוהה האם המרחק הוא המאפשר לו לספר ולה להקשיב. והוא שותק קצת ואז אומר שאולי שם נולדה חרדת הנטישה שלו.

הוא שותק קצת ואז אומר שאולי שם נולדה חרדת הנטישה שלו. היא תוהה האם חרדה לנטוש מישהו גם נחשבת חרדת נטישה או שרק לצד הננטש מותר לחרוד.

היא תוהה האם חרדה לנטוש מישהו גם נחשבת חרדת נטישה, או שרק לצד הננטש מותר לחרוד, אבל לא אומרת על זה כלום. הוא מבקש ממנה להמשיך ולשתף בחוויות הסדנה והיא מבטיחה להשתדל למצוא נקודת קליטה מדי פעם. 

ולא אומרת אף מילה על רינה.

*

היום עובר עליהן בצבירת ידע על מנגנוני שינה וערות ובתרגילי גיבוש והיכרות. ביד בטוחה, בלי מצגות ושקפים מעוצבים ועם יכולת רטורית מרשימה ושפת גוף שנדמה כי עוצבה על ידי כוריאוגרף, מוליכה אותן אמנדה בין משעולי ההפרעה שקבצה את כולן לקצה העולם.

לכל אורך אחר הצהרים היא חסרת מנוחה. נמנעת מקשר עין עם רינה. לא מצליחה להימנע מקשר לב. עוקבת. מתייקת כל פיסת מידע. כל הערה של רינה נספגת בתוכה. נלמדת במוחה. 

אמנדה מחלקת להן רשימה של סוגי הפרעות. אינסומניה. היפרסומניה. נרקולפסיה. כולן נשמעות כמו מחלות והקריקטורות שמלוות אותן רק מדגישות את הצורך לרכך את החוויה. הן מתבקשות לסמן את המוכרות להן. היא משתוקקת להציץ בטופס של רינה. רינה חוסכת ממנה את הסקרנות ומשתפת בנינוחות את הקבוצה. תמיד היתה כזו, בטוחה בעצמה ובעמדותיה וחסרת עכבות. בזמן שהיא מתחבטת איך תבטא את עצמה באופן המדויק ביותר, רינה פשוט מדברת. 

אמא שלה היתה אומרת: לא נורא שרינה, את מדברת בעיניים. אבל היא רצתה לדבר בפה, כמו רינה. נסתה לחקות אותה. לפעמים הצליחה, בדרך כלל לא. כלומר, זה לא שהיתה לה בעיה לדבר. היא בסדר גמור. אפילו די מהירה ושנונה. העניין הוא שליד הפנומנליות של רינה היכולת שלה דהתה.

מתברר שגם רינה סובלת מתסמונת הרגל העצבנית. ועוד שתים מחברות הקבוצה. אמנדה קוראת לזה תסמונת הרגליים חסרות המנוחה. לחמישים אחוז מהמקרים יש בסיס גנטי. אמנדה אומרת שלפעמים הסובלות מהסימפטום מאובחנות בטעות כסובלות מדיכאון. רינה שואלת האם קורה גם הפוך ואיך באמת מבחינים בין דיכאון להפרעת שינה. אמנדה עונה בסבלנות. אבל היא כבר לא מרוכזת. לא מבינה מה יש לרינה העליזה והאנרגטית לשאול על דיכאון. תוהה האם רינה מדברת אליה באמצעות השאלות וההערות שהיא מעלה בקבוצה.

ראובת שואלת למה יש בסדנה רק בנות. דפנה נאנחת בייאוש שעה שאמנדה מסבירה על רפואה מגדרית ומספקת להן מראי מקומות ברחבי הספרות המקצועית והרשת. היא רושמת הכל בשקדנות במחברת הממוחזרת שקבלו. הכתיבה מעגנת את ידיה העצבניות, כובלת אותה מלמולל את סביבותיה. תסמונת הגפיים העצבניות. תסמונת הקיום העצבני. 

קולה המשועשע של רינה קוטע את אמנדה ואת רצף הכתיבה: רק בנות כדי ששרי ואני נוכל להשתתף בסדנה. ראובת אומרת: אז אולי הגיע הזמן שתספרו לנו מה הסיפור שלכן? אמנדה מתערבת ומזכירה שהקבוצה כאן כדי להקשיב למה שנאמר, אבל גם להכיל את מה שלא נאמר. ראובת אומרת שהיא מקווה אם כך שיכילו את הרצון שלה לדעת מה הולך עם הזוג המתקוטט הזה.

אנחנו לא מתקוטטות, אומרת רינה.

אנחנו לא זוג, אומרת היא.

סבב סיום, אומרת אמנדה. 

הן מתבקשות לומר דבר אחד שהתחדש להן במהלך הסשן. החלל מתמלא בהפרעות ומינוחים פתולוגיים. החלל שבתוכה נשאר פעור, דרוכה לשמוע מה תגיד רינה. 

שֶׁרי אומרת שהענין עם רפואה מגדרית היה לה חדש לגמרי.

מוהנה מהנהנת ומוסיפה שלא ידעה שנשים סובלות מאינסומניה פי שניים מגברים.

דפנה ממשיכה אותן ואומרת שהציטוט שאמנדה הביאה בשם נפוליאון הדהים אותה. שש שעות שינה נחוצות לגבר, שבע שעות לאישה ושמונה לטיפשים. וואו, איזו מיזוגניה.

לפחות הוא ידע שאומרים נשים, אומרת ראובת, והקבוצה נזרקת אל המזרנים, צוחקת.

כשאמנדה פונה לרינה היא מעקלת את גבה, מתרכזת. הקול של רינה אנרגטי במידה הנכונה. נעים באופן המדויק. חמים כמו כירבולית במדבר. רינה אומרת: תמיד ידעתי לדקלם שאנחנו ישנים שליש מהחיים, אבל זה היכה בי היום כשאמרת שעד גיל תשעים אנחנו צפויים לישון כשלושים ושלוש שנים. שלושים ושלוש שנים! זה מטורף! זו זירה שלמה של חיים שאנחנו לא נוכחים בה. 

רינה משתתקת ובין הבדים מתעבה לו שקט של משמעות שמתעכלת לאטה, והעיניים סביבה מצועפות וראשים מהנהנים בהסכמה רבת חשיבות, ואמנדה אומרת שזו לא סתם זירה, זו בירה חיה ותוססת. ואנחנו כן נוכחים בה, ונדבר על זה בהמשך ותודה לך רינה על ההערה הנהדרת הזו.

וכשהסבב מגיע אליה אין לה שום הערה נהדרת לחלוק. חשבה לציין את עניין הסירקדין והמלטונין המושהה אבל זה נראה לה עכשו חסר משמעות. היא שותקת במבוכה ואז ממלמלת: אני לא יודעת.

וכשהסבב מגיע אליה אין לה שום הערה נהדרת לחלוק. חשבה לציין את עניין הסירקדין והמלטונין המושהה אבל זה נראה לה עכשו חסר משמעות.

אמנדה מחייכת אליה כמו גננת לילדה מתקשה ואומרת שזה חשוב, לדעת שאנחנו לא יודעים. שזו נקודת מוצא נהדרת לסדנה וסיכום נהדר לסשן הנוכחי. שולחת אותן להתארגן בחדרים ולהתאסף בעוד שעה בדיוק לבושות היטב.

*

למה החדרים שלנו צמודים? היא נאבקת בדלת של חדר מספר עשרים ואחת שעה שרינה נאבקת בדלת מספר עשרים. גם את זה אמא בישלה? 

יש מנהיג לבירה, אולי הוא בישל את זה, אומרת רינה בקול רווי מאמץ. 

מה לך ולמנהיג, היא מתכעסת. מה את חושבת? שאני לא מזהה את הפוזה שלך? מסתובבת עם הומלסים ברחובות ומדברת לי על אלוקים. מה את מסתכלת עלי ככה? אני יודעת קצת יותר ממה שנדמה לך וגם לי יש את המקורות שלי.

וזה מה שאמרו לך המקורות שלך, רינה אומרת בשקט. הומלסים ברחובות.

כן. היא מטלטלת את הדלת הסרבנית. 

אז אם כבר העמקת בקורות חיי, ניסית לחשוב למה הלכתי לעבוד עם חסרי בית? 

כי את חולה על אקסטרים.

את זוכרת אותי בת חמש עשרה. אני כבר לא שם. הדלת של רינה נפתחת.

את גם לא פה. היא בועטת בדלת שלה בייאוש.

תני לי. רינה מדלגת את ארבע המדרגות ונעמדת לצדה. אני טובה עם מפתחות.

ברור שאת טובה עם מפתחות! למה שלא תהיי? את מושלמת! אשת העולם הגדול. מגשימת חלומות. קחי, קחי את המפתח. הפעילי את קסמיך. פזרי אבק פיות. הושיעי אותי. מה אני לעומתך? בבואה חיוורת. העתק דהוי ותפל. שיבוט מיותר. אברכית ישראלית אפרורית וחסרת חיים. נו קחי את המפתח. למה את מחכה?

הפנים שלה שטופות בכי. הפנים של רינה אפורות. רק קול המאבק במנעול הדלת נשמע עכשו. רינה מסובבת לכאן ומסובבת לשם. מוצאת את הנקודה המדויקת. המפתח מסתובב והדלת נפתחת לרווחה. לרגע אחד הן עומדות כך. קרובות. בוהות אל תוכו של חדר אירוח ספק כפרי ספק היפי. בולי עץ כבדים ובדים ארוגים בצבעי אדמה ויין משולבים בריהוט בסיסי. הכלאה בין צימר מטופח למאהל בדואי. 

רינה נסוגה. יורדת במדרגות לאחור. אחת. שתים שלוש. ארבע. נעצרת למרגלותיהן. נשענת על מעקה הברזל. המבט שלהן נפגש לרגע אחד. היא מסיטה את שלה מיד.

ניפגש פה בעוד חצי שעה? רינה אומרת. תתלבשי חם.

שמעתי כמוך את ההוראה.

זה קור של מדבר. לא מכירים את זה פה בארץ.

תודה מיס אירופה. איזה נס שיש אותך.

אז ניפגש?

בסדר.

היא נכנסת לחדר. יש בו ארבע מיטות. היא זקוקה לאחת. מניחה את המזוודה על אחת מהן ומתיישבת על אחרת. מטה אוזן לחדר הסמוך. מיומנת בחילוץ מידע דרך קירות. נזכרת פתאום באופי. מסמסת לה ‘מה נשמע? אין פה קליטה. אל תשאלי. רינה פה! נדבר’. שומעת את התיק של רינה נחבט אל הרצפה. את רעש המים הזורמים במקלחת. את קול תיפוף הכפכפים. אחר כך שקט. מוצאת עצמה מקרבת אוזן לקיר המשותף. נהדפת לאחור כשרינה מנחשת אותה ונוקשת עליו. אומרת מן העבר השני: ‘חמש דקות אני בחוץ.’ 

מוצאת עצמה מקרבת אוזן לקיר המשותף. נהדפת לאחור כשרינה מנחשת אותה ונוקשת עליו. אומרת מן העבר השני: ‘חמש דקות אני בחוץ.’ 

מה חמש דקות? היא ממהרת לחלץ מהמזוודה חולצה תרמית. מחפשת נמרצות את הכובע. היא חייבת כובע. כשהיתה באמסטרדם גילתה שהאוזניים שלה משתגעות בקור. כמה דקות לא מוגנות והכאב מקפיא לה את המוח. חצי יום תרה אז אחר כובע ראוי לשמו. בסופו של דבר רכשה אחד. כתום. מאה אחוז צמר.

חובשת אותו מול המראה. בודקת ששערה מכוסה היטב. בוחנת את הקמטים הנולדים. את העיניים העייפות. את הגבות הנדחפות זו אל זו בכיווץ דואג, קודר. רוכסת מעיל. דוחפת ידיים לכפפות הקשמיר ששלמה קנה לה לפני שנה ליום ההולדת. נזכרת שמחר. נזכרת שרינה. פותחת את הדלת והיא שם. נשענת על המעקה. כובע צמר כתום לראשה.

הן צוחקות בחוסר אונים.

רינה מדלגת בחופשיות אל תוך החדר הפתוח ונעמדת לידה, מול המראה. אומרת: תראי אותנו. ונקודת התאומות מתפרעת בה ועוד רגע היא תקרוס וכשיבואו לפנות אותה יטעו לחשוב שחטפה התקף לב, וכשיבינו שלא לא ידעו לאבחן מה ממוטט ככה אשה צעירה באמצע החיים והיא לא תספר להם על הדופק האחר שמפעם בה ועל החולשה שפושטת בה מעת לעת כשהוא מחסיר או מאיץ פעימה.

לכן ג’ני חשבה שאת זו אני, אומרת רינה.

מה?

המפגש שלכן בבית חב”ד. את ישבת שם עם כובע. נכון? 

אה. ג’ני קראו לה?

כן. 

את בטח מבינה שהיא סיפרה לי.

כן.

אנחנו זהות ככה.

נכון.

חפרת לה עלי.

נכון.

אז ממנה את יודעת על ההומלסים.

נכון.

ומאז לא רצית אתי יותר קשר.

לא נכון.

אלא?

רציתי. הכי רציתי בעולם. בגלל זה לא יכולתי להיות אתך בקשר.

אני מבינה.

את לא מבינה.

תסבירי לי?

לא יודעת.

זו נקודת מוצא נהדרת לסדנה.

הצחוק תוקף אותן כמו גשם באמצע הקיץ. סוער. מאובק. לא מותאם. נשטף מתוכן וגווע בבת אחת. 

יוצאות אל השביל. צועדות בדממה. אלף שאלות מתרוצצות בקרבה. למה את לא מתחתנת. ממתי את לא ישנה. על מה את חולמת בלילות. ובימים.

יוצאות אל השביל. צועדות בדממה. אלף שאלות מתרוצצות בקרבה. למה את לא מתחתנת. ממתי את לא ישנה. על מה את חולמת בלילות. ובימים. מה ספרת לשלמה במהלך השנים. מה הוא ספר לך. למה נסעת. למה לא חזרת. ולמה חזרת עכשו. האם גם לך כואב בנקודת התאומות?

השביל מתעקל שמאלה כשהיא שואלת: אז למה באמת את עובדת עם חסרי בית? 

כי אני חולה על אקסטרים.

נו די. 

כי אני מרגישה אחת כזו בעצמי. 

*

קרדיט תמונה: כפר הנוקדים

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן