שתי בירות – פרק כ”ז

ואז רינה הפסיקה להיות רלוונטית והיא לא הצליחה למחוק שום דבר ורינה המשיכה הלאה והשאירה אותה מאחור והכתובת על הקיר היתה מטרידה אותה בלילות. והיא לא מצאה לא דרך אחורה ולא קדימה.

כפר הנוקדים 21:40

אמנדה מובילה והן אחריה. מתרחקות מאזור המגורים. מעמיקות אל החשיכה. בלו”ז שלהן רשום ‘קריאה בכוכבים’, והיא תוהה מה עמדת ההלכה על אסטרולוגיה ומה שלמה היה אומר. בנקודה מסוימת הטלפונים של כולן מתעוררים לחיים וסימפוניה אלקטרונית מלכלכת את הלילה. אמנדה נעצרת, מבקשת מהן לנצל את נקודת הקליטה. להודיע לכל מי שחשוב להן שלא תהיינה זמינות עד מחר.

עד מחר? קולה הדק של פנטנש שורט את האפלה העבה. 

עד מחר. חוזרת אמנדה בנינוחות. תחנת קשר ואחר כך כל הטלפונים אלי. והשעונים שלכן גם. למי שיש. 

קשוח, אומרת ראובת תוך כדי סימוס נמרץ. המהום מתלונן עולה ביניהן. החושך משמש להן פרגוד  ומאפשר לרטון מבלי להזדהות. היא מתבוננת סביבה. מעגל פנים נטולות גוף, מוארות באור כחלחל. איחולי לילה טוב מתערבבים בהוראות הפעלה. בעדכוני עבודה. בלחשושי געגוע. היא חייבת להתקשר ולספר לשלמה שרינה פה. מתענגת על ההסתרה ממנו. מתייסרת ממנה. לכודה בה. 

רינה מתרחקת מעט. מתקשרת לאנשהו. מדברת חרישית. עם מי רינה חולקת את חייה? בטח יש לה אלף אנשים סביבה. זוכרת את אבא מתלונן על חשבונות הטלפון, מבקשת מאמא להעיר ל’שרינה’. מעולם לא אמרה מילה, אבל שתיהן ידעו שרינה היא המפטפטת. היא היתה מקשיבה מהצד, מקנאה בה. אולי מקנאה לה. אף פעם לא ידעה מה לומר. מנסה להטות אוזן אבל המרחק גדול מדי.

רינה מתרחקת מעט. מתקשרת לאנשהו. מדברת חרישית. עם מי רינה חולקת את חייה? בטח יש לה אלף אנשים סביבה

פותחת טלפון. שלמה שואל מה נשמע. אופי רוצה דחוף פרטים על רינה. כותבת לשלמה: רגע של קליטה. נשיקות לילדות. לילה טוב. כותבת לאופי: אנסה להתקשר מחר. שלמה לא יודע שרינה פה.

סוגרת את המכשיר בלי לחכות לתשובה ומוסרת אותו לאמנדה.

*

אסור להן לישון הלילה. כך אומרת אמנדה. אסור באיסור חמור. 

אבל אמרת שהגוף יודעת! אומרת מוהנה.

נכון. אמרתי. ועכשו אני אומרת שהלילה אסור לישון.

אבל זה הפוך ממה שאמרת קודם! מוהנה לא מוותרת.

נכון. ולכן? אמנדה מותירה את מוהנה להתמודד עם הסתירה. מזמינה אותן לתפוס מקום על האדמה. הן מתיישבות במעגל ואמנדה מוציאה ספר. על הכריכה פני אשה מאוירות. עיניה פעורות, מבועתות. 

שעת סיפור, צוהלת ראובת.

אז זו הקריאה בכוכבים? אפרת בקול מאוכזב. 

ומה חשבתן? אמנדה בקול של לילה. מיסטיקה בהזדמנות אחרת. פה אנחנו ניקח שליטה על החלקים שלנו. פחות כוכבים ויותר מעשים. דממה נופלת על המעגל. אמנדה פותחת ומקריאה. 

כבר שבעה עשר ימים רצופים אני לא ישנה. וזה לא אינסומניה. אני יודעת מה זה אינסומניה. היה לי משהו דומה כשלמדתי באוניברסיטה. “משהו דומה”, כי אני לא בטוחה שמה שהיה לי אז זה בדיוק מה שאנשים מתכוונים כשהם אומרים אינסומניה. אני משערת שרופא היה יכול להגיד לי. אבל לא הלכתי לרופא. ידעתי שזה לא יועיל. לא שהיתה לי סיבה לחשוב ככה. תקראו לזה אינטואיציה נשית – פשוט הרגשתי שאי אפשר לעזור לי. לכן לא הלכתי לרופא, ולא אמרתי כלום לא להורי ולא לידידי, כי ידעתי שזה בדיוק מה שהם יגידו לי לעשות.

החשיכה סביבן מוחלטת וקולה של אמנדה נמהל בקולות המדבר. צרצר מתחפר בקרבת מקום, מספק פסקול לנדודי השינה של הגיבורה. לשיטוטי הלילה שלה. לחיבוטי הנפש. שבעה עשר ימים בלי שינה. זו פנטזיה. אולי חלום. זה לא ריאלי. אי אפשר להימנע משינה כל כך הרבה זמן. היא חושבת על ההערה הנהדרת של רינה. שלושים ושלוש שנים. מספר מבהיל. זמן אבוד. מת. איך זה שהקידמה עוד לא פתרה את החולשה האנושית הזו? נזכרת בשאלה שאופי זרקה לה באחד הלילות, כשנמנמה על המרפסת: האם את ערה לעובדה שאת ישנה? 

מחזירה את תשומת הלב אל הסיפור. הגיבורה חסרת השם נהנית מכל רגע. קוראת ספרים בריכוז שמעולם לא חוותה. הכושר הפיזי שלה עולה. הצורך החברתי שלה יורד. הקיום שלה משתפר. היא יפה ורעננה מתמיד. גיבורת על.

פעם, כשהיו צעירים, השתעשעו בשאלה איזה כוח על היו בוחרים לו יכלו. שלמה בחר לא לישון. עיניו נצצו כשתיאר את ההספקים שיהיו לו בגמרא, בהלכה. היא התחבטה והתחבטה. התקשתה לבחור בין היכולת לעוף לבין שליטה במנגנוני זיכרון ושכחה. עכשיו היא מתלבטת ממה תשמח להתפטר, מהצורך לישון או מההריון.

ומה הייתן עושות במהלכם. היא שומעת את אמנדה ומבינה שהחמיצה הנחיה. לא נעים לה לשאול. מבטה משוטט. מחפשת קשר עין עם אחת הנשים. אולי תוכל לחלץ את המידע החסר באלם קול. 

ומה הייתן עושות במהלכם. היא שומעת את אמנדה ומבינה שהחמיצה הנחיה. לא נעים לה לשאול

אין. כל המבטים מופנים כלפי מעלה. היא מרימה את מבטה שלה. השמים זרועי כוכבים. היא חושבת על הביטוי הקלישאתי אבל אין שום דרך אחרת לבטא את המראה. נראה שקלישאות אכן מבוססות על חוויות אנושיות. יריעה שחורה זרועה ומנצנצת. אפס אחוז זיהום אור. מאה אחוז כוכבים. שמורת חושך.

מבטה שב ומשוטט על פני הנוכחות. מוטרדת, גוערת בעצמה על ניתוקי הקשב. פעם הסבירה לרחלי שהכי חשוב לה להקשיב לעצמה, ורחלי אמרה: די כבר עם הקשקוש הזה. אנשים שמקשיבים לעצמם לא מקשיבים לסביבה. התווכחה איתה אז. אמרה שמה פתאום. חשוב להיות מחוברים. ורחלי התעקשה: בטח שחשוב. בתנאי שלא מתנתקים מהסביבה. היא מתגעגעת לרחלי. האישה שלא ישנה שבעה עשר יום התנתקה מהסביבה. אפילו מהילד שלה התנתקה. היא מתגעגעת לריקי. חבל שלא התקשרה. מזל שלא התקשרה. לא היתה מצליחה להימנע מלספר על רינה. היא לא יודעת למה לא ספרה לו על רינה. היא יודעת למה לא ספרה. היא צריכה קודם להבין כמה דברים. אחר כך תספר. תמצא דרך להסתלק מפה. 

האדמה רוחשת בסמוך אליה וקולה של רינה באוזניה. 

אם היית מפסיקה לישון. מה היית עושה בזמן שהתפנה לך.

מה?

זה מה שאמנדה שאלה. אמרה להסתכל לשמים ולחשוב.

היא מודה לרינה על העדכון ומתרגזת על כך ששוב ניחשה אותה. רינה מתווכת לה את העולם. שום דבר לא השתנה. רינה מבחינה בנתקים שלה ומשלימה לה את הפיסות המוחמצות. כשרינה הלכה השתלטו עליה כאבי פאנטום. ברחוב שלהם בפתח תקווה גרה משפחה שהבן שלהם איבד רגל בתאונה. פעם שמעה אותו מתאר את הכאבים. לא הבינה איך רגל שלא נמצאת יכולה לכאוב. אחרי רינה הבינה.

אמנדה מניחה במרכז המעגל פנס קטן. מבקשת להוציא מחברות ולרשום את המחשבות שעלו. הן מתנתקות בקושי מהרקיע המהפנט, ורחש חיטוט התיקים נמהל בקולות הלילה. הרשימה שלה מכתיבה את עצמה. החיים שלה מכירים את עצמם. אין לה שאלות. רינה בסמוך אליה, כוססת עיפרון. רינה תמיד העדיפה עפרונות. היא עטים. העריצה את הצהרת המחיקות של רינה. הצהרת המחיקות היתה התפתחות של אחד מכללי האצבע שרינה המציאה לעצמה. לעצמן. כתבה אותו על הקיר ליד המיטה: אם לא חייבים לא מתחייבים. וכשסבתא שאלה: שַׂרינה, תבואו לשבת? רינה ענתה: נראה סבתא. נעדכן סמוך לשבת. וכשהמורה שאלה אם תוכלנה לכתוב משהו לערב חברותי רינה אמרה: אולי המורה. בעזרת השם אולי. והאולי של רינה קבר את הבטח שלה. ולא היה בו באולי שום היסוס או חוסר ביטחון, רק המון כוח לשמור את האופציות שלה פתוחות, לא להתחייב. 

ומכוח אותו הכלל השתמשה רק בעפרונות. עפרונות אפשר למחוק. עטים לא. והיא הבינה: אם משהו יפסיק להיות רלוונטי, תמיד יש דרך אחורה. ורינה דייקה: לא אחורה. קדימה. אם משהו מפסיק להיות רלוונטי את מוחקת וממשיכה הלאה.

ואז רינה הפסיקה להיות רלוונטית והיא לא הצליחה למחוק שום דבר ורינה המשיכה הלאה והשאירה אותה מאחור והכתובת על הקיר היתה מטרידה אותה בלילות. והיא לא מצאה לא דרך אחורה ולא קדימה.

מרפק ננעץ בה. רינה גולשת בתנועה אטית לכיוונה. הברכיים שלהן משיקות והיא יכולה ללכסן מבט ימינה ולמטה. תנועת עיניים מהירה שלה אל הכתב הקופצני והמהיר של רינה.  

איך שהגוף זוכר.

את בית הספר היסודי התחילו בכיתות נפרדות. שבועות ארוכים התאבלה על הפיצול. בכתה וייללה ובעטה ושרטה, אבל המנהלת חשבה שהפירוד ייטיב איתן. ורק אחרי שחזרה להרטיב ואחרי עוד שבוע וחצי שהפגינו ולא הלכו לבית הספר ואחרי שאבא שלהן התקשר לבעל של המנהלת וניצל את היכרותם והתחנן על נפשן נעתרה המנהלת והעניקה להן חודש ניסיון. והן לא ניצלו את זהותן ולא עוללו דבר מכל התעלולים המתבקשים והתנהגו למופת והיוו סמל ודוגמא לאחווה שקטה ויציבה ומעולם לא פטפטו, וכשהתאוו לחלוק מחשבות היו מקרבות מחברות ומתכתבות בשיטת קמ”ע, השיטה שרינה המציאה. כותבים, מסתכלים, עונים. מעולם לא טרחו לעדכן את מילת הקוד, ושגיאת הכתיב הילדותית נותרה בה למזכרת.

אז מה היית עושה? מאמצת את עיניה. הכתב של רינה עגול משהיה.

מה את? מעצבת אותיות גדולות. שרינה תוכל לראות. עם המשקפים האלה שמתברר שיש לה.

כותבת.

כותבת? מעיפה מבט סביבה. כולן שקועות בשלהן.

אותנו.

אותנו? 

אותנו. עלינו. התחלתי כבר. אבל אין לי זמן להמשיך.

בגלל ההומלסים?

גם.

אמנדה מזמינה אותן לקום. חצי שעה הליכה. אחר כך תמשיך בהקראת הסיפור. הן לא קמות. מסמנות לאמנדה ולקבוצה להתקדם. מבטיחות להשיג אותן מיד.

אני יכולה לקרוא? כותבת מהר לפני שתתחרט. אף אחת כבר לא סביבן אבל הכתיבה נוחה לה. לא מסגירה דופק מהיר ובכי ממשמש. 

אני יכולה לקרוא? כותבת מהר לפני שתתחרט. אף אחת כבר לא סביבן אבל הכתיבה נוחה לה. לא מסגירה דופק מהיר ובכי ממשמש.   

ברור שאת יכולה. האותיות של רינה רועדות מעט. גם לה הכתיבה נוחה.

תודה. לא מוצאת משהו טוב יותר לכתוב.

תורך.

תורי?

לענות על השאלה. של אמנדה.

מדפדפת לאחור. מגישה לרינה את המחברת.

לו הייתי מפסיקה לישון הייתי מסדרת. מבשלת. אופה. מנקה. מכבסת. מגהצת. מארגנת ארונות. מטפלת בערמת התיקונים. ואם היה נשאר לי זמן הייתי יוצאת למרפסת לדבר עם אופי.

העיניים של רינה שותקות. סוגרות מחברות ומכניסות לתיק. 

קשה לקום, אומרת רינה.

תהיי בהריון תביני מה זה ‘קשה לקום’.

הפנים של רינה מתעוותות לרגע, מוחשכות.

אז זה מה שאת עושה בלילות הנדודים שלך? הקול של רינה צבוע בגוון שהיא לא מזהה.

אז זה מה שאת עושה בלילות הנדודים שלך? הקול של רינה צבוע בגוון שהיא לא מזהה

לא.

למה?

אני לא ישנה אבל הרוסה מעייפות. לא מסוגלת להזיז מזלג.

אז מה את כן עושה?

משתגעת.

איך זה נראה?

זה נראה אישה עייפה יושבת במרפסת ובוהה בחלל.

אפרופו מרפסת, מי זאת אופי?

אה… עזבי. 

נו, ספרי.

עזבי נו.

לא תספרי לא תקבלי את הספר.

זה כבר ספר?!

אפשר לומר. כמעט. בדרך.

היא רוצה לקרוא את הספר. מאד רוצה לקרוא אותו. משתוקקת לקרוא אותו. מרימה מבט. שבריר אחד של קשר עין. סימן שאלה מרצד בעיניה של רינה.

אופי, רינה מזכירה לה.

כן, אופי. אופי ברונר. אשתו של.

ברונר? ברונר-ברונר?

ברונר-ברונר. שכנים שלנו. נכנסו לדירה שמעלינו.

וואו.

כן. האצבע שלה מטיילת על האדמה. חורטת משולשים בעפר.

שותקות ביחד את הזכרונות. את הבחור שנפגש עם שרי ונעלם בגלל רינה. את המשפחה שלא רצתה להכניס ראש בריא למיטה חולה. את הכן של ברונר ואת הווטו של הוריו. את הטלפונים שטופי הדמעות וגדושי הכעס. את תחנוניה אל רינה שתחזור ואת סירובה הנחרץ, שהבהיר לכולם שרינה נשארת שם.

שותקות ביחד את הזכרונות. את הבחור שנפגש עם שרי ונעלם בגלל רינה. את המשפחה שלא רצתה להכניס ראש בריא למיטה חולה.

אז איך…

זה פשוט קרה, רינה. התחברנו. 

את קראת לי. הקול של רינה סדוק.

מה?

את אמרת רינה, שרינה.

אה, היא מתגמגמת. מחפשת מילים שיהדפו. לא מוצאת.

עוד רגע והקבוצה נעלמת. ראובת מנופפת לעברן. מסמנת להן לבוא. הן מנערות את עפר המדבר. את אבק השנים. העיניים של רינה מנצנצות בחשיכה. רינה לימינה, אז איך יתכן שהעיניים מנצנצות למולה? ראובת מתקרבת לאט, ממשיכה לנפנף. מסמנת משהו לא ברור.

רינה אל תזוזי. היא לוחשת.

למה? 

יש פה משהו. מישהו. ראובת מסמנת לנו לעצור.

מה? רינה מרימה מבט ורואה.

עיניים עגולות בורקות אליהן בחשיכה. שועל? צבוע? היא לא מבינה בחיות המדבר. ראובת מתקרבת. מנפנפת בפנס. בועטת בלי מורא. הדמות מסתובבת ומתרחקת. ראובת אדישה לתודותיהן. מאיצה בהן להצטרף לקבוצה. הן צועדות בקצב מהיר. ראובת לפניהן עם הפנס המאיר. הן בעקבותיה עם הדופק המהיר. רגע לפני שהן מדביקות את הפער ראובת נעצרת. מסתובבת אליהן ואומרת: נו כמה זמן זה עוד יקח? קדימה בנות. תתחבקו, תנו יפה נשיקה ויאללה, אחיות.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן