שתי בירות – פרק כ”ח

אל תבכי עכשו. אל תבכי. אל תבכי. אל תבכי. תחזיקי חזק. תבלעי את הדמעות. תחשבי על משהו. תחשבי על שלמה. מנסה להכתיב לזרם התודעה מחשבות מאפקות בכי. פוקדת על הנהר הגואה בה לרדת מפלס.
דרג את הכתבה

00:45 כפר הנוקדים

אמנדה מסבירה מהו זרם תודעה ואיך כותבים אותו. ממליצה להשתמש בטכניקה הזו בלילות לבנים. לבדוק אילו תכנים מעסיקים אותן בשעות הנדודים. זה נשמע פשוט למדי. כותבים כל דבר שעובר  בראש. בלי לסנן, בלי לסגנן. מעניין על מה רינה חושבת בלילות. היתה משלמת הרבה כדי לקרוא את זרם התודעה שלה. ראובת יושבת בינהן. נראה שהן המרענן הרשמי של חופשת האינסומניה שלה. ראובת מתמללת במרץ שלא מרמז על עייפות את התודעה של עצמה. מדי פעם עוצרת ומזמזמת את מה עושות האיילות בלילות. זה משגע אותה והיא מתקשה להתרכז. פעם נפלה ליד אחת כזו באיזו השתלמות. ההיא הקלידה כל מילה שנאמרה אבל גם אמרה כל מילה שהוקלדה. בקול. לא היה לה נעים להעיר אז סבלה בשקט. רינה בטח היתה אומרת משהו. האם רינה שומעת, או שזו הרגישות התחושתית שלה שמגבירה ווליום לכל דבר?

מתייאשת ומפסיקה לנסות. מניחה למלמול הנמרץ לחדור למוחה.

הנני במדבר ויושבת על האדמה הקשה. התבקשתי לכתוב כל אשר עולה על לבי ועובר במוחי אז מה שאני כותבת עכשו זה מה שעולה על לבי ועובר במוחי. קולות של חיות בקרבת מקום ורעמים רחוקים נשמעים. יתכן שירד גשם. המקום יפה למדי. החדר שבו שוכנתי נחמד למדי. חברתי לביתן אף היא נעימה למדי. בסמוך אלי יושבת אחת מהתאומות המוטרפות. חושדת אני כי סיפור ארוך יושב בין שתי הבנות הללו. מעניין להבין מה קרה שם. 

היא מתאפקת. המיסופוניה שלה מזנקת בד בבד עם הסקרנות. האם יתכן זרם תודעה מליצי? מתחשק לה לשאול את אמנדה אבל היא לא יכולה להפריע לכל התודעות הזורמות סביבה. מחזירה את תשומת הלב למלמוליה של ראובת. 

כולי תקווה שהסדנה תפתור את ענייני השינה שלי אבל אינני סגורה על ההכשרה של אמנדה. אנחנו חבורה שלא ישנה, אז היכן הוא ההיגיון בהנחיה לא לישון? לילה שלם. שלם. שלם. אין היגיון. אין היגיון. אין היגיון. אין. אין. אין. 

ראובת מיישמת את ההמלצה של אמנדה לכתוב את הזרם בלי להתחשב בהיגיון שלו. גם אם הוא רפטטיבי, גם אם הוא מעגלי, גם אם המחשבה היחידה היא אין לי מה לכתוב.

חוזרת לדף שלה וכותבת. אין לי מה לכתוב. אין לי מה לכתוב. אין לי מה לכתוב כי אין לי מה לחשוב. אין לי מה לחשוב כי אין לי כח לחשוב. אני לא רוצה לדעת. אני כן רוצה לדעת. תלוי מה. יש דברים שאין לי כח לדעת. לא ידעתי שנדרש כוח כדי לדעת דברים. אני עייפה. אני עייפה. עייפה. עייפה. עייפה.

היד שלה נעצרת והעיפרון מעגל עיגולים על הדף. האם אפשר גם לצייר זרם תודעה? ממהרת לכתוב את השאלה. היא עברה בזרם ואת הזרם כותבים. כותבת וחוזרת לשרבט. הראש שלה ריק. 

מרימה מבט אל השמים ולא מוצאת אותם. במקומם פרושה יריעה שחורה. תהום שחורה פעורה מעליה. הופכת בדעתה האם תתכן תהום עליונה. לרגע אחד מתמזגים השמים עם האדמה. שחור נמהל בשחור והיא לא יודעת אם היא עומדת על הארץ או מרחפת בחלל. שמעה פעם על טייסים שמתבלבלים בין מים לשמים, מאבדים אוריינטציה ומתרסקים. מחפשת סימן. משהו שיבדיל בין שמים לארץ, בין חושך לתהום. ציפור מעופפת. צמח מדברי. מוצאת את הירח ונאחזת בו. הכל בסדר. הירח תלוי מעליה. האדמה מוצקה תחתיה. עוקבת אחריו במבטה. לוקחת אוויר. כל עוד הוא שם נפשה מובטחת. 

מוצאת את הירח ונאחזת בו. הכל בסדר. הירח תלוי מעליה. האדמה מוצקה תחתיה. עוקבת אחריו במבטה. לוקחת אוויר. כל עוד הוא שם נפשה מובטחת. 

הירח קורץ לה. 

שטויות. ירחים לא קורצים. היא לא מבינה כלום בגרמי שמים אבל ירחים לא קורצים. 

הוא קורץ לה שוב. 

ואז מתחיל להיעלם. אין ענן. אפילו לא עננה. והירח נאכל. מתרוקן ומתרוקן. האוויר גם הוא מתרוקן מתוכה וסביבתה מחשיכה. הוא קורץ לה שוב ומתחיל להתמלא. בקצב אחיד. קבוע. סבלני. פעימה ועוד פעימה הירח חוזר להאיר. סטופ מושן על מסך השמים. איפה כולן. מה קורה פה. איפה רינה. 

אני פה שרי. 

מה? למה רינה אומרת לה שהיא פה. היא יודעת שרינה פה. איפה מחברת התודעה? מה קרה לזרם?

נרדמת קצת.

אבל אסור לישון. 

נכון. עשית משהו אסור.

מרימה מבט. הירח שם. לא קורץ. 

מה חלמת?

איך את יודעת?

אני רואה. נו ספרי. לפני שזה בורח.

למה שיברח?

ככה זה. לתפוס את השיר לפני השכל. נו.

גם את קוראת אגי משעול?

נו!

היא מספרת לרינה על הירח המתחסר והמתמלא ורינה אומרת שזה בטח ההריון והיא מהרהרת בדבר ורינה מזמזמת את כמו ירח מתמלא ומתרוקן והיא יודעת שהגנטיקה ופתאום הלב שלה עומד מלכת ורינה כמובן רואה ושואלת מה והיא לא יודעת איך לומר שזה החלום הראשון מאז הפאנטום שלא קורה באמסטרדם, שרינה לא בתוכו. 

הקבוצה מתארגנת לתזוזה. אמנדה משלחת אותן להמשך הלילה. מבקשת מהן לשמור זו על זו מפני השינה. מסתכלת עליה. עליהן. 

אני אשמור עליה. אומרת רינה. החברות מצחקקות וגל של חום עובר בה. רינה תשמור עליה. אסור לה להתמכר. 

אני אהיה בסדר. היא אומרת ונשמעת לעצמה כמו אמא שלה. הכל בסדר. גם כשלא.

04:30

את המשך הלילה הן מעבירות על הערסלים מחוץ לחדרים, נאבקות בתשוקה לישון. רינה בעד לחטוא למשימה. היא נגד אבל עייפה נורא. ורעבה. מה קורה לכוחות האדמוריים שלה? התיקים שלהן ריקים והן יוצאות לשחר לטרף. משוטטות בין הביתנים. מוצאות את דפנה ומוהנה מעשנות לאור ירח. היא נרתעת. רינה לא. מתעניינת בשלומן. מוהנה אומרת שהן מתות לישון אבל אסור, שהטריק של אמנדה עובד. דפנה אומרת שזו פסיכולוגיה הפוכה בשקל ומציעה להן תפוחים. היא נרתעת ורינה לוקחת בשמחה. אחר כך על הערסלים רינה נוגסת בתפוח שעה שהיא מחפשת את הטרדה המוכרת ולא מוצאת. מתאמצת לסבול ולא מצליחה. 

ספרת כבר לשלמה?

לא.

מתי תספרי?

מחר. 

אל תחכי עם זה.

מה את אומרת.

מה שאת אומרת.

תודה על ההדרכה הזוגית. זה מניסיון? היא יורה בלי להביט ברינה.

תודה על ההדרכה הזוגית. זה מניסיון? היא יורה בלי להביט ברינה.

רינה שותקת רגע. הרגע המתארך גורם לעיניה לחפש. העיניים של רינה עצומות. האם נרדמה?

הזוגיות היחידה שצלחה בחיי היתה אתך, שרי, רינה אומרת בשקט.

בטח. לכן נטשת והלכת לטייל בעולם. 

נקודת התאומות מתפרעת בה אבל היא חייבת להדוף את הרצון לספר לרינה שגם אצלה. אפילו ששלמה והילדות. היא חייבת להדוף את רינה. להרחיק את שרינה. 

את צינית ככה עם כולם או רק אתי?

מה נראה לך?

רינה שוב שותקת. הערסלים נעים ברוח השחורה. איפה רינה שלא נשארת חייבת? מי גנב אותה ומי זו האישה המאופקת והשקולה הזו? איפה הטון המהיר וההחלטי? מה קורה פה? רוצה להבין. לא רוצה לשאול. 

תשאלי. רינה המנחשת.

אין מה. הכל ברור. השפתיים מתקשות להגות את הב’. הגרון מסרב להפיק את הר’.

אל תבכי עכשו. אל תבכי. אל תבכי. אל תבכי. תחזיקי חזק. תבלעי את הדמעות. תחשבי על משהו. תחשבי על שלמה. מנסה להכתיב לזרם התודעה מחשבות מאפקות בכי. פוקדת על הנהר הגואה בה לרדת מפלס. קמה מהערסל ויוצאת אל השביל. עומדת על השטיח הירוק. השטיח חונק תחתיו עפר ואבק, כאילו מה שלא רואים לא קיים. מגששת את דרכה אל אוהל שרה. מוצאת שם את אמנדה ומבקשת את הטלפון. אמנדה ממליצה שלא. היא מתעקשת שכן ומקבלת אותו לידיה.

מתיישבת על סלע וכותבת.

מה נשמע? הבטחתי לספר מה קורה. תרגלנו כתיבה של זרם התודעה. שעה שלמה לכתוב כל מה שעובר בראש בלי לסנן. תרגיל נחמד. 

משחקת עם הטלפון. מסחררת אותו כמו ספינר בין האגודל לאצבע. פותחת ושוב כותבת.

הלילה התבקשנו לא לישון. באיזשהו שלב נרדמתי בטעות. היה קצת לא נעים. נדבר.

שולחת. סוגרת את המכשיר. ופותחת. ושוב סוגרת. ופותחת. כותבת.

תתקשר כשאתה קם. אני במקום עם קליטה.

מתרוממת. שלמה צריך לדעת. עוד מעט בוקר והוא יקום ויקרא והיא לא תזוז מנקודת הקליטה והם ידברו והיא תגיד לו על רינה והם יחשבו מה לעשות והכל יהיה בסדר. 

מתרוממת. שלמה צריך לדעת. עוד מעט בוקר והוא יקום ויקרא והיא לא תזוז מנקודת הקליטה והם ידברו והיא תגיד לו על רינה והם יחשבו מה לעשות והכל יהיה בסדר. 

מנסה להרגיש יותר טוב ולא מצליחה.

הטלפון מאותת לה שההודעות לא נשלחו. הולכת במעגלים. מחפשת. מניפה יד כלפי מעלה. מניעה ימינה ושמאלה. תנועות מהירות. אחר כך אטיות. ההודעות נשלחות. 

אפשר להירגע. ההודעות מדלגות מעל המדבר. עפות את כביש שש. נוחתות בטלפון של שלמה ומחכות שיקום. גם היא תחכה פה. תשב עד שיתקשר.

הודעה אחת נכנסת. מאופי. 

תתקשרי דחוף. ברגע שאת רואה. לא משנה באיזו שעה. דחוף.

05:35

השמש עוד לא עלתה ואמנדה מזרזת אותן לעלות למיניבוס שמחכה להן על שביל העפר. היעד נשאר חסוי והיא מקריאה שמות.

מוהנה?

ערה. הקול של מוהנה צרוד מתשישות. 

אפרת?

ערה. אפרת מאמצת את ההלצה.

דפנה?

ערה יחסית.

ראובת?

ישנה בלב.

הקבוצה מתמסרת להומור חסר שינה ופשר. ראובת מסבירה לפנטנש מה זה ‘מצב כפית’ והטלפון שלה חסר קליטה. היא יושבת בספסל הראשון. רינה לצדה. קרובה מאד. קרובה מדי. שלוש פעמים הגיעה לתא הקולי של אופי. אולי ביעד המסתורי תהיה קליטה נורמלית. המתח מכאיב לה בצלעות. 

הלב שלה שמנבא אסונות. 

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

2 תגובות

  1. תודה! הפינוק השבועי שלי שלא מאכזב.
    מתחברת במיוחד לפרקים האחרונים, פחות סערות וסחרחורות, פחות עמימות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן