1

שתי בירות – פרק כ”ט

הר קנאים 05:55

היא לא טיפוס של טיפוסים, אבל הבטחת הקליטה הסלולרית של אמנדה מוציאה ממנה ספורטיביות יש מאין. העולם שרוי בחשיכה חיוורת והעלייה תלולה מאד. ככל שהיא מתקדמת נעשה השיפוע חד יותר, כמעט ומתיישר. היא מחפשת אחיזה. תנועה לא זהירה והיא תמצא את עצמה זרוקה בתחתית המסלול המסומן בכחול לבן. השרירים שלה צורחים במקומות שלא ידעה על קיומם והנשימה שלה כבדה. האוויר מסרב להיכנס והלחץ בצדי המותניים הורג, אבל היא לא עוצרת. מטפסת בדחיפות בהולה. היא והטלפון. כלום לא לקחה. נטשה את אמנדה הנואמת על יציאה מאזור הנוחות ומודעות לרגשות שליליים ורצה, משאירה את הקבוצה ואת רינה מאחור. מגדילה את הפער באופן עקבי. 

עשרים דקות של טיפוס מאומץ מביאים אותה אל ראש ההר, שנראה רכס צר וארוך, דמוי סכין, עם מרחב תמרון לא גדול. מעיפה מבט לאחור ומסתחררת. ההר הכבוש הוא עכשו תהום פעורה, והחברות שלה נראות לה כמו לטאות על קיר של בנין. פחד גבהים מתעורר בה ביחד עם הדחף להתקרב לקצה ההר, לאמוד את מידת הסכנה, להרגיש אותה בגוף. מתקרבת לקצה ונהדפת לאחור, מסוחררת. לרגע הקרקע נשמטת והנה היא פרוקת איברים, מושלכת על האדמה מעברו האחר של ההר. 

ממהרת להתיישב. האבנים המכאיבות מאשרות את קיומה והיא מסדירה נשימה. הפה שלה יבש אבל אין לה מים. בודקת את הטלפון. קליטה מלאה. מתקשרת לאופי, מתעלמת מהשעה המוקדמת. אופי לא עונה. מתקשרת לשלמה. אין תשובה.

בודקת את הטלפון. קליטה מלאה. מתקשרת לאופי, מתעלמת מהשעה המוקדמת. אופי לא עונה. מתקשרת לשלמה. אין תשובה.

יושבת ומחכה. השמים מוורידים עוד. זריחה מדברית צובעת את האופק וניצוץ של אור ראשון ניצת מעל הים. היופי לא מצליח לטשטש את לחץ החזה. אף פעם לא היתה טובה בניהול מתחים. חיכיון מכלה אותה, מקלף בה את הקיום שכבה אחר שכבה, משתק אותה. בשנתיים שחיכתה לרינה תפקדה מעט ולאט. ראתה את העולם מבעד לפילטר של המתנה. אלפי שעות שנצברו כשישבה לבדה בחדר המשותף שלהן ובהתה בשעון הזרחני שעל הקיר, סופרת את סיבוביו.

ראש מגיח מאחוריה, מתנשף. החברות מופיעות בזו אחר זו. כאובות, חסרות נשימה, חרושות מאמץ.

אם זה לא שווה את זה אני תובעת אותך, אומרת ראובת לאמנדה. אמנדה מחייכת בשלווה. הנשימה שלה סדירה. קירות טיפוס הם עניין שבשגרה אצלה.

אמנדה פונה אל הפסגה הימנית והקבוצה פוסעת על השביל הצר בטור עורפי. היא לא קמה.

בואי, אומרת רינה. 

לכי, אני אשאר פה. המבט שלה הולך קדימה. פס ורדרד חיוור צובע את השמים.

אשאר אתך. 

לא, לא, לכי. יש לי פה עניינים לסדר.

בסדר, אומרת רינה ולוקחת צעד ימינה. זה מכעיס אותה. היא מזהה את חוסר ההיגיון שבכעס. רינה הציעה להישאר. את בקשת שלא. רינה הולכת. מה את רוצה? היא רוצה שרינה תתעלם מהבקשה שלה ותישאר.

מתאים לך. היא אומרת.

מתאים לי מה? רינה מסובבת אליה ראש, נעצרת.

לקום וללכת.

את מבינה שאת לא הגיונית? הקול של רינה מאבד סבלנות וזה מדרבן אותה. 

לא. אני לא מבינה שאני לא הגיונית. 

את מבקשת שאלך ואז מתלוננת שאני מקשיבה לך והולכת?

אני אומרת לך ללכת כי את רוצה ללכת.

אני הולכת כי את בקשת ממני ללכת. גם אז וגם עכשו.

אז?

אז, אז. די עם המשחקים שרינה.

אני לא מבינה על מה את מדברת.

את כן מבינה אבל אם את חייבת אני אגיד את זה, כי עושה רושם שאת מספרת לעצמך סיפור אחר: את בקשת ממני לעזוב.

אני מה? הקול שלה מזנק בלי שליטה. היא נעמדת, מסתחררת לרגע.

את רצית שאלך שרינה. הקול של רינה מריר. ואת שמחת שלא חזרתי. זה נתן לך חופש להיות הילדה הטובה והמושלמת שרצית להיות. בלי הצל של התאומה הפוחזת ובלי השפעות רעות.

את מדברת שטויות ואל תקראי לי שרינה. הקול שלה פוצע את שלוות הבוקר, מתגלגל אל המדרון, מטפס אל הפסגה הימנית, מסובב ראשים לעברן.

את כן מבינה אבל אם את חייבת אני אגיד את זה, כי עושה רושם שאת מספרת לעצמך סיפור אחר: את בקשת ממני לעזוב.

תורידי את הווליום שלך.

זה מה שמעניין אותך עכשו? הווליום שלי? את עומדת פה וממציאה את העולם מחדש והווליום שלי חשוב? לא רינה. את תפסיקי לשכתב את ההיסטוריה ואת תתמודדי עם המציאות. את נטשת אותי בלי למצמץ והלכת לחיות את החיים של שתינו.

אין סיכוי שרינה שכחה. רינה זוכרת ומשקרת. הלילות הארוכים שבהם טוו לעצמן חיים מקבילים. ניסע רחוק. נטייל בעולם. נתפטר מכל השטויות שרוזנבלום מאכילה אותנו. נמצא לנו תאומים זהים שחושבים כמונו ונחיה כמו דודה בלה. כמו שחיים בחו”ל. בלי התביעה להתמשבץ. בלי התוּכיות המדוקלמת. צבעוני ומשוחרר. 

העייפות מחקה לך תאים במוח. הקול של רינה לא יציב והשקט שלה מתערער. 

הלוואי, היא יורה מיד. הלוואי שהיתה מוחקת לי תאים. בעיקר את התא שבו אני נערה שבורה שצריכה להסביר לכל העולם מה קרה בלי שהיא עצמה מבינה.

די! רינה משווה איתה דציבלים. את הבנת וידעת טוב מאד מה קרה. את לא רצית שום דבר שהוא ‘של שתינו’. את שנאת אותנו. הפרעתי לך להיות הבחורה המקסימה והצדיקה שרצית להיות. היית תלויה בי ושנאת את זה. התלוננת לפחות פעמיים בשבוע שבגללי את לא מה שאת רוצה להיות. שאת לא מצליחה להכיר את השרי שבשרינה. שהלוואי ולא היתה לך תאומה. היית מאושרת שהתאדיתי. יכולת להקים לך את המשפחה המושלמת שלך. אולי את שכחת אבל אני…

לא שכחתי. 

לא שכחת? רינה אוספת אוויר.

לא שכחתי כי אי אפשר לשכוח דבר שלא היה.  

לא היה? אז למה אמא… 

מה אמא? הוורוד מאדים מעל ים המלח.

כלום. עננה שחורה מסתירה קרניים ראשונות.

תגידי! אור מהבהב בין העננים השחורים, בא והולך.

לא משנה.

משנה. היא מתקרבת לרינה ודוחקת אותה צעד לעבר התהום. אם תזוז היא עלולה להחליק.

אם את רוצה להתאבד, בבקשה. אצלי זה כרגע לא בתכנית אז קחי בבקשה צעד אחורה. היא מרגישה את הבל הפה של רינה על הפנים שלה.

אם את רוצה להתאבד, בבקשה. אצלי זה כרגע לא בתכנית אז קחי בבקשה צעד אחורה. היא מרגישה את הבל הפה של רינה על הפנים שלה.

צעד אחד אחורה הייתי צריכה לקחת אתמול בבוקר, לפני שנפלתי לתוך המלכודת שלך.

אתמול בבוקר. יום אחד בלבד חלף. אולי הן אלה שחלפו בו. תחושת הזמן מטושטשת והלילה האבוד מקשה את חישובי הזמן. בבת אחת הן מתעוררות על היום הנולד. אל הנוף המתגלה על כל גווניו, כחולים חומים מוארים בצהוב חם. אל יום ההולדת שלהן.

בוקר-מזל-טוב. אומרת רינה.

אל תעבירי נושא.

רינה נולדה בשמונה בבוקר והיא פיגרה אחריה בחמש דקות תמימות. הן נהגו לומר שזו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שרינה קמה בזמן. רינה שבתוכה פעם שעון שלא התחשב באף אחד ולא התנצל אף פעם. הגיעה לכל מקום בזמנה בביטחון מעורר סימני שאלה ובלי שום השתדלות לספק תשובות. 

אמא שלהן היתה מקפידה לחגוג את שעת הלידה. פורצת לחדרן בברכת בוקר-מזל-טוב. פוצחת את בוקרי ההולדת שלהן בשירת הפי בירת’דיי. מסיטה וילונות ומציפה את חדרן באור בוהק. התעלמה מהמחאות הנמרצות של רינה. החמיצה את הנטייה שלה לחקות את רינה, לגבות את המחאה הקולנית, על אף אהבתה לטקס המתפרץ. 

בוקר-מזל-טוב, חוזרת רינה ואומרת. שרי שותקת ורינה מדברת בשקט. מספרת על שנים של חלומות חוזרים שבהם היא נשואה, והבעל שלה, לא נעים לומר אבל זו האמת, דומה באופן מפתיע לשלמה. כלומר, לא נראה כמוהו אבל קצת כן אפילו שזה בכלל לא סוג האיש שהיא מחפשת. 

אני מגדלת שש בנות בגילים זהים לילדות שלך שרי. הבית שלי מואר וצבעוני ויש בו רעש של אמבטיות וארוחות ערב ואני רגועה באופן שלא תואם את האופי שלי, ואז תמיד מגיע אסון וכל המשפחה נעלמת. טובעת, נדרסת, נשרפת, משהו נורא קורה. ואני מתעוררת וחייבת להתקשר מיד לאמא או לכתוב לשלמה כי אליך אסור לי. חייבת לשמוע שהכל בסדר אצלכם.

אבל טוב לך שם, היא אומרת. טוב לך. הקול שלה מתחנן.

רע לי. רינה אומרת. רע לי בלעדיך. ואני נשרפת מקנאה ביכולת שלך לכבות את התשוקה למרחבים ולכנס את עצמך לתוך מסגרות. תמיד ידעת לעשות את זה. מאז ימי רוזנבלום ידעת לעשות את זה. אני לא.

היא שותקת, מעכלת. 

אז למה את לא חוזרת?

כי אני לא מתאימה.

לא מתאימה למה?

לכל הדבר הזה כמו שהוא נראה. רינה לא מסבירה מה. היא לא צריכה.

זה לא כמו שהיה פעם. יש כל מיני. אפשר בכל מיני צורות.

גם אמא אומרת את זה. אני לא יודעת.

מקודם אמרת שאמא אמרה משהו. התחלת ולא סיימת. מה זה היה?

אני לא בטוחה שאת רוצה לדעת.

אני רוצה.

בטוחה?

כן.

אמא לא התנגדה לרצון שלי להתרחק. היא חשבה שכך את תוכלי להתפתח טוב יותר.

את ממציאה, היא אומרת ומאמינה לרינה. אמא חשבה עליה. אמא דאגה לה. רק לה. איך אמא יכלה לעשות לרינה דבר כזה?

את ממציאה, היא אומרת ומאמינה לרינה. אמא חשבה עליה. אמא דאגה לה. רק לה. איך אמא יכלה לעשות לרינה דבר כזה? נקודת התאומות מתכווצת. הלב מתרחב.

אני לא. אחרי שהתחתנת אמא רצתה שאחזור אבל אני כבר לא רציתי, זה היה כל כך מעליב.

מה היה מעליב? היא טובעת בין המילים, לא עומדת בקצב.

להרגיש שאותך רואים יותר. שאת חשובה יותר.

אני?!? העולם השתגע.

זה תמיד היה ככה. שרי המקסימה. שרי הטובה. שרי הנחת.

אני? השמש הזורחת נעלמה והכל מסביב חשוך. רינה מגישה לה מים. היא שותה בלי לברך. מתבוננת בבקבוק כמו מבחינה בו לראשונה. ממלמלת ושותה שוב. רוצה לשאול את רינה מה קרה שהיא באה. למה דווקא עכשו. רוצה לשאול על החתונה ועל כל מה שהיה אחר כך. תוהה מי מבין שתיהן הוזה, היא או רינה. סיפור אחד הרי חייב להיות נכון.

צליל הודעה נכנסת מזניק מתוכה בעתה אצורה והיא מאבדת שיווי משקל. רינה אוחזת בה. היא מתייצבת במהירות, משתחררת מידיה של רינה ופונה אל הפסגה השמאלית. הרחק למטה מישהו יצר מאבנים קטנות מפתח סול ענק או משהו דומה לזה. לא רחוק ממנה דפנה האדמונית משוכלת רגליים שקועה במדיטציית הבוקר שלה. יש בעולם אנשים בלי צרות.

השביל מתרחב מעט. היא מתמקמת על סלע משויף ופותחת את הטלפון.

06:30

בוקר טוב. הוא לא כותב מזל טוב. האם שכח? האוויר דליל על ההר והיא מתקשה לנשום. 

התלבטתי איך להעביר לך את הדברים והנה לפני כשעה שלחת את ההודעה עם ההסבר על תרגיל זרם התודעה. אז הנה לך זרם התודעה שלי מצורף להלן לעיונך.

אני אדם חלש. אדם חלש וטפש. הייתי צריך להתעקש ולא לתת לה ללכת לסדנה המטורפת הזו. אישה מטורפת כמוה צריכה להתרחק ממקומות מטורפים. אבל הרבה פרידלר אמר. הייתי צריך ללכת אליו בלעדיה. בושות נוראיות. מי מראה לרב פרוספקט של סדנה חילונית? אין לה גבולות ואני אשם שאין לה גבולות. אני לא מתפלא שהרב אמר לה שתחליט בעצמה. גם על רבנים הכוח שלה פועל. צודק קפלן במה שאמר. אני חייב ללמוד לעמוד יותר על שלי. אני חייב להשתחרר מהתלות שלי בה. די. נגמר. אני חייב להשתחרר מחסד הנעורים הזה. אז מה אם היא היחידה שראתה שאני לא סתם בחור בינוני. לך תסביר לחברותא שלך דברים שאי אפשר. לך ספר לבחור הכי פופולרי מה זה שאף אחד לא רואה אותך. היא היחידה שראתה בי משהו מעבר לסתם עוד בחור נחמד שלומד טוב והיא היחידה שלא נפלה בפח כששאלתי אותה את שאלת המבחן בפגישות שלנו. אהבתי את הישירות שלה וטעיתי. חבל שלא הקשבתי לה כשהזהירה אותי.

לרגע אחד היא מרימה עין צורבת מהמסך. הפה שלה שוב יבש. 

הייתי צריך ללכת. הייתי צריך לקחת את עצמי וללכת ברגע שהיא אמרה לי ‘אני משוגעת וכדאי לך לברוח’. הייתי צריך להבין שאמירה כזו היא עצמה שיגעון. טפש. טפש. טפש. חבל שלא הקשבתי כשהיא אמרה שאני מכניס ראש בריא למיטה חולה. עכשו אני תקוע עם שש ילדות, שאני הולך לגדל לבד.

האוויר מתרוקן ממנה. לבד? על מה הוא מדבר. ולמה שש? שבע! ומי כותב ככה לאישה בהריון? היא רוצה להשליך את המכשיר על התהום אבל העיניים שלה רצות על השורות.

מה אני צריך לחשוב? מה? איך היא מעזה לשקר לי ככה. ללכת לפגוש את  התאומה המטורללת שלה בלי לומר לי. אז היא קצת לא ישנה וקצת חולמת. אז מה? מה זה אם לא בגידה ושקר וניצול?

השמש משחירה והצהוב מאפיר. שלמה יודע על רינה. ולא ממנה. היא גמורה. היא חייבת להסביר לו. שהיא לא ידעה. שזו אמא שלהן. שהיא רצתה לספר. שהיא לא הצליחה. שהיא כבר הרבה פחות מקנאה ברינה. שאולי זה אפילו טוב שנפגשו. היא רוצה לספר לו אבל המילים שלו שולחות אליה זרועות שחורות מן המסך, מתפתלות על גרונה. פוצעות. מאיימות.

שלוש הזדמנויות היו לה לומר לי והיא לא עשתה את זה. איך אדע  שזו הפעם הראשונה שהיא פוגשת אותה? אולי גם באמסטרדם פגשה אותה? אי אפשר לסמוך עליה. אני לא סומך עליה ואני לא יכול לחיות עם אישה כזאת. ואם היא חושבת שאני אשאר פה לשמרטף על הילדות בזמן שהיא משוטטת במדבריות היא טועה מאד.

היא לא ממשיכה לקרוא. בתנועה פרועה היא מחייגת לשלמה. טועה בלחצנים. מכה בהם. צליל חיוג ואז ניתוק. היא מחייגת שוב. הניתוק מגיע הפעם אחרי חצי חיוג. 

היא לא ממשיכה לקרוא. בתנועה פרועה היא מחייגת לשלמה. טועה בלחצנים. מכה בהם. צליל חיוג ואז ניתוק. היא מחייגת שוב. הניתוק מגיע הפעם אחרי חצי חיוג. 

שלמה השתגע. אופי לא עונה. אצל אמא שלה שיחה ממתינה. רינה מתבוננת בה מרחוק. מה עם הילדות? הן נטושות? הבכי פורץ מתוכה כמו לבה רותחת מהר געש. רועש ולא פוטוגני. הקבוצה ואמנדה מתקרבות והיא לא משתלטת על הצונאמי שדוהר בה. מתקשה לחשוב סדיר. היא חייבת להגיע למטה. לכביש. משם כבר תראה. תזעיק מישהו. פורצת את קו ההר, חוצה את הגבול הדק שבין המדף למדרון ומחליקה כלפי מטה. נותנת להר התלול לדרדר אותה כאילו היה כר דשא או דיונת חול. לא מרגישה את האבנים המתנפצות אליה. את ידיה הנפצעות. לא שומעת את זעקותיה של רינה ואת קריאות הבהלה של החברות. לא אכפת לה מההריון. 

נזרקת חבולה ומדממת למשטח מתון יותר. מתיישבת. מגלה את הטלפון אחוז בכף ידה השרוטה. שלמה שוב מנתק. אמא שלה עדין בממתינה. 

צליל הודעה נכנסת. אופי.

תתקשרי כשאת יכולה. 

אמרתי לבעלך בטעות משהו על רינה. 

אני מקווה שלא פישלתי מדי.