שתי בירות – פרק ל’

מעולם לא טרחה לקרוא את הכתובה והיא לא מצליחה להיזכר אפילו במשפט אחד מתוכה, אבל ברור ששלמה לא יכול ככה לקום וללכת. נישואים הם חוזה וחוזה מכבדים. גם אם לא רוצים. גם אם לא מתחשק

כביש ערד 08:26

רינה חייבת קפה, אחרת תירדם על ההגה. הן יורדות מהכביש ונכנסות למרכז המסחרי שבפאתי ערד. רינה מדלגת החוצה ומבטיחה שזה לא יקח יותר משתי דקות. נבלעת בסניף המקומי של ארומה בזמן שהיא נשארת ברכב המונע כסוסת ציפורניים וחסרת נשימה.

כל הזמן הזה, לכל אורך האסון המדברי הזה, הרכב של רינה התאבק לו בחניון. היה לה נתיב מילוט אבל הוא נעלם ממנה. רינה לא חשבה אפילו פעם אחת לאזכר את קיומו. אם היתה יודעת, אולי היה נחסך ממנה הבלגן הזה עם שלמה. 

מה עובר על שלמה?

אין לה עוד מקום בתוכה לכעוס. הדם אזל ממנה ובוורידים שלה מבעבע כעס. לא כעס. חימה. זעם. היא לא מכירה את חבל הארץ הרגשי הזה. אמא שלהן למדה אותן שאסור לכעוס. אם חייבים אפשר לזעוף, מקסימום לרגוז. אבל לכעוס? אסור. כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו. אבל עכשו הגיהנומים ממילא השתלטו והכעס מתעבר בתוכה, מזדעם ומתרעם ומתגבה, דוחק החוצה את ההרגל המחונך והמנומס, משתיק את הראש. שוצף על אמא שטוותה את המלכודת. קוצף על אופי שסיבכה אותה ככה. רותח על שלמה שלא עונה. שנטש את הילדות. או לא נטש. היא לא יודעת, רק משתגעת מדאגה. הראש שלה מריץ תסריטי אימה. ריקי מטפסת על המעקה במרפסת. יעלי משחקת בגפרורים. התאומות בוכות מאחורי דלת נעולה. 

היא לא יודעת, רק משתגעת מדאגה. הראש שלה מריץ תסריטי אימה. ריקי מטפסת על המעקה במרפסת. יעלי משחקת בגפרורים. התאומות בוכות מאחורי דלת נעולה. 

אופי מסמסת לה, הבית שקט. נשמע שהוא ריק. דפקתי ואין תשובה. 

רק לפני רבע שעה תפסה סוף סוף את אופי. השתיקה את מפולת ההתנצלויות, הערימה בשלושה משפטים את כל המידע הנחוץ ובקשה מאופי לרוץ לראות מה קורה. ברבע השעה הזו התרוצצו בראשה נפילות מחלונות, תאונות קטלניות והלוויות קודרניות. הכביש העולה מן הכפר התפתל נטול קליטה סלולרית והיא התפתלה אתו, כלואה בזוועות שהמוח שלה מייצר. 

מחייגת מיד לאופי. אין תשובה. מנסה שוב לשלמה. תא קולי. רינה חוזרת עם מנשא קרטוני. מגישה לה כוס אחת.

קחי. סויה בלי סוכר.

מאיפה… 

יודעת. מה זה משנה. תשתי.

בואי ניסע מפה. היא לוקחת את הקפה. הוא רותח והתנועה שלה לא זהירה. הנוזל הלוהט צורב על ידה, מכאיב לה. מעניש אותה על בחירותיה האוויליות. על נטישת הילדות. מתבוננת בעור המאדים ולא עושה דבר.

אופי ענתה?

כן. היא מראה לרינה את ההודעה מאופי. 

בואי ניכנס פה לחנות ונבקש שיחה ממכשיר נייח.

היא נגררת אחרי רינה. רינה מבקשת. שום התנצלות אין בקולה. כמובן מאפשרים להן. בשמחה רבה, למה לא. הן עוקפות את הדלפק ורינה מגישה לה את הטלפון. היא לא זוכרת את המספר. אין לה מושג באיזה אזור חיוג היא גרה. הקירות של החנות מרצדים בסגול וירוק. הראש שלה דחוס צמר גפן עכור. רינה מזכירה לה שהן רוצות להתקשר לאופי. מדפדפת בנייד שלה ומגישה לרינה. רינה מחייגת עבורה, מגישה לה את השפופרת. 

אופי עונה. והיא לא מצליחה לומר כלום. דמעות גולשות וחורשות תלמים שחורים ומאובקים על לחייה. כל השאלות, הבקשות, הדחיפות ההולמת ברקותיה, הכול נאלם ולא מתורגם לאף מילה. רינה מחלצת מידה את הטלפון.

שרי, את שם? דברי אלי. היא שומעת את הקול של אופי מצווה.

א… אופי? רינה לוחצת על הספיקר. הקול של אופי ממלא את החנות. לקוח ושתי עובדות משגרות מבט תמה.

שרי! מה קורה? למה את לא עונה?! אני מחייגת אליך כבר פעם ש…

זו לא שרי. זו רינה. אני האחות ה…

אני יודעת מי את. מה קורה? איפה שרי? ניסיתי להתקשר והיא לא זמינה! 

אנחנו בדרך. לא היתה לנו קליטה. מה קורה עם הילדות?

אני לא בטוחה אבל אני חושבת שהן יצאו כרגיל. הייתי שומעת אם היה משהו חריג פה בבניין. 

יש לך דרך לברר האם הן הגיעו לבית הספר? או לגן? אחת או שתים מהן, זה יספיק.

יש לך דרך לברר האם הן הגיעו לבית הספר? או לגן? אחת או שתים מהן, זה יספיק.

אני… את חושבת ש…? נראה לך שיכול להיות ש…? בסדר, אני אמצא דרך לברר. חמש דקות אני חוזרת אליך. רגע, מה זה המספר הזה? לאן להתקשר?

אני אתקשר אליך בעוד חמש דקות. תודה רבה אופי.

איזה תודה רבה? הקול של אופי מייבב. זה בגללי כל הבלגן הזה.

גם בגללך. לא רק. אל תקחי קרדיט על כל האופרציה.

טוב. הקול של אופי מתחייך. כבר חוזרת. כלומר, את חוזרת. תחזרי. אני מבררת.

צליל הניתוק של אופי ממלא את החלל. רינה מעודדת אותה לשתות את הקפה. היא לוגמת קצת ואז עוד קצת. הקירות חוזרים לאטם לצבע המקורי. היא מסיטה את מבטה מעיניה הדאוגות של רינה אבל הדאגה מפכה ביניהן, נספגת בה, נוסכת בה כוח מחודש. חמש דקות ארוכות חולפות והיא מחייגת לאופי.

הן בבית הספר, אומרת אופי.

זו אני אופי.

איזה אני מבין שתיכן? 

אני אני, שרי.

אם את אומרת. אתן נשמעות אותו. 

אותו?

אותו, אותו. אבל בול אותו.

תקשיבי לי טוב, אופי. אני…

אני מקשיבה לך. מקשיבה לך הכי טוב. מה שתגידי אני אעשה. רק תגידי. אני אישה טפשה. בורה ועמה. תגידי לי מה אני יכולה לעשות ואני…

אופי! אני רוצה ש…

סליחה, שרי. כל הבוקר אני מתהפכת בקרבי. אני סתומה והייתי צריכה לסתום. תגידי מה שאת רוצה שרי. מה שאת רוצה אני…

אופי! די! תשתקי רגע ותקשיבי. אני רוצה שתסתכלי בארון חשמל בכניסה לבניין, מעל השעון האפור בצד שמאל יש מפתח שלנו. תקחי אותו תכנסי הביתה ותחכי שם עד שהילדות חוזרות, בסדר?

בסדר.

תודה אופי.

מפתח אפור בכניסה של הארון? אופי נואשת, בהולה. 

רינה חוזרת בסבלנות על ההוראות. מוודאת שאופי הבינה. אופי לא מבחינה בתחלופה. 

בסדר שרי. 

ופעם בעשר דקות את מתקשרת ומדווחת מה קורה. מי בא. מה הולך. מי מתקשר. הכל. 

בסדר שרי. 

ואם אין קליטה את ממשיכה לנסות עד שנענה. 

בסדר שרי, היא מתחננת.

בסדר אופי. 

כלום לא בסדר.

כביש שש 08:59

אני שמה חדשות, בסדר? רינה מפרה את הדממה. 

אין חדש, היא אומרת, מכונסת בדאגתה.

אמא שלהן היתה מכורה לחדשות. אבא שלהן היה צוחק ואומר ‘אין חדש’. אבל היא לא צוחקת עכשו. תשומת הלב שלה נתונה אל המכשיר הנייד. מזנקת על כל צליל. על כל ביפ. על כל רטט. עד כה אופי הספיקה להתקשר שלוש פעמים ולדווח שאין חדש.

רינה מדליקה בכל זאת והן שומעות שאין ממשלה. שיש תאונות. שאולי יהיה הסכם שלום עם מדינה כלשהי. שהולך להיות גשום.

היה לנו הסכם, היא לואטת. אבל רינה לא שומעת. רינה מעבירה תדר. מאזינה לשלהי המהדורה של התחנה המתחרה. גם בתחנה המתחרה הולך להיות גשום. גם בה אולי יהיה הסכם שלום.

מעולם לא טרחה לקרוא את הכתובה והיא לא מצליחה להיזכר אפילו במשפט אחד מתוכה, אבל ברור ששלמה לא יכול ככה לקום וללכת. נישואים הם חוזה וחוזה מכבדים. גם אם לא רוצים. גם אם לא מתחשק. היא חיה עם חבל על הצוואר, עם מינימום אחוזי חמצן, עם כמיהה תמידית מודחקת ובסוף הוא זה שקם והולך? לא יכול להיות.

היא חיה עם חבל על הצוואר, עם מינימום אחוזי חמצן, עם כמיהה תמידית מודחקת ובסוף הוא זה שקם והולך? לא יכול להיות.

מה לא יכול להיות? רינה שואלת. הנטיה הארורה שלה לדבר בקול. 

כלום. הכל. לא יודעת. למה את נוסעת על עשרים? 

ממתי את בקיאה בקילומטרים. 

הפסקתי ללמוד נהיגה. כלומר התחלתי. הפסקתי. לא משנה. אין דרך לעקוף את הפקק הזה?

לא שרינה, אין. 

הן שוקעות שוב אל השתיקה. הרגל העצבנית שלה מתופפת על דופן הרכב, תיפוף מהיר וזועם. כל מכה-מילה. מה-עובר-על-שלמה. מה-קורה-עם-הילדות. מה-יהיה-עכשו. למה-הפקק-לא-זז. השם-מה-אתה-רוצה-ממני-מה-

הפלסטיק גונח. רינה שולחת מבט מודאג. 

זה בסדר לכעוס שרי.

אני… מה? מי כועס? על מה כועס? אני לא כועסת! את אל תתנשאי עלי. אל תדברי אתי בכלל. אין לי ראש לזה עכשו. יש לך מושג מה זה לדאוג לילדים? את יודעת בכלל מה זה לדאוג? הילדות… הן… אני לא יודעת מה… לא הייתי צריכה ללכת. טפשה. מגיע לי כל ה…

לא מגיע לך שום דבר. מגיע לך הכל. מגיע לך בעל טוב וילדות בטוחות וכמה ימים חופש אם את צריכה ומותר לך לכעוס כשמישהו מכעיס אותך. 

אני לא כועסת על שום…

את כן. את כועסת. הקול של רינה מתגבר על הצפירות. כמעט צועק הפקק השתחרר והיא מעלה מהירות. את כועסת על אמא ועל שלמה ועל אופי ועל עצמך.

מה את אומרת.

מה שאת. וגם עלי.

גם עליך?

גם עלי את כועסת. ותחסכי את ההכחשות.

אני לא כועסת עליך.

כי אסור לכעוס. 

אני לא כועסת! הזעם מטפס בה שוב. היא רוצה לצרוח על רינה שתשתוק כבר. שתפסיק לדבר. שתקנה לה קפה. שתיקח אותה הביתה. שתגיד לאופי מה לעשות. רק שלא תדבר. אבל היא אורחת עכשו ברכב של רינה. שבוית גלגלים על כביש שש. אסירת תודה בעל כורחה. 

אבל מותר לקנא, עונה לה רינה בשלווה.

מה? הנייד מתנגן. היא מתנפלת עליו. אופי מדווחת שאין חדש. הבית ריק, קצת מבולגן. היא יושבת על הספה. זה בסדר שהיא תיקח לעצמה משהו לשתות מהמקרר? היא מאשרת לאופי לעשות בבית ככל העולה על רוחה.

קשה לכעוס ונוח לרצות, אומרת רינה. הכביש פתוח והרכב דוהר. הן חולפות על פני תחנת הריענון של כביש שש בלי לעצור. 

מה? היא שואלת שוב. פעימת כאב ברקה השמאלית.

ורינה מרביצה בה את משנתה. קשה לכעוס כי אסור. אסור לך לכעוס עלי אז את מקנאה בי. אסור לי לכעוס עליך אז אני מקנאה בך. יותר נוח לנו לרצות ולהשתוקק ולקנא מלכעוס, אבל בעצם אנחנו כועסות.

ורינה מרביצה בה את משנתה. קשה לכעוס כי אסור. אסור לך לכעוס עלי אז את מקנאה בי. אסור לי לכעוס עליך אז אני מקנאה בך. יותר נוח לנו לרצות ולהשתוקק ולקנא מלכעוס, אבל בעצם אנחנו כועסות.

אנחנו כועסות. היא חוזרת כמו הד. פעימות הכאב מתחזקות.

כן.

כי קשה לנו לכעוס ונוח לנו לרצות. היא מדקלמת.

כן.

זה את המצאת את הפירוש הזה?

כן.

הצחוק גואה בהן. מתנפץ אל חלונות הרכב. מתגלגל על המושבים. מרעיד את הכתפיים. מחמם את תאי הזיכרון שקפאו בזמן. היכולת המופלאה של רינה להמציא את עצמה ואת המציאות בכל רגע נתון. לנסח תשובות אמינות ומנומקות יש מאין. כמה הערצה היתה בה ליכולת הזו של רינה. או שאולי רק נדמה לה שהעריצה? היא כבר לא יודעת כלום. 

זה לא מצחיק, אומרת רינה בקול חנוק. 

זה כן מצחיק. היא מתאמצת לשמר את הצחוק. הוא מקבל גוון של טרום בכי.

שרינה, אנחנו צריכות לדבר על הכעס הזה שלנו. הקול של רינה מתחנן.

אבל אני באמת לא כועסת עליך, היא אומרת. בועטת בדופן הרכב.

וגם לא מקנאה? רינה אומרת.

היא לא עונה והשאלה מרחפת ביניהן, נותרת חסרת מענה. רינה שותקת אף היא והמחשבות שלה נודדות. הילדות כנראה בסדר. איפה שלמה? לאן הלך? מה עובר עליו? האם אמר משהו לילדות? האם הן שותפות לדרמה המתחוללת? היא מקווה שלא. לא מתאים לו. לא יכול להיות. למה הוא לא יכול להתקשר ולריב איתה כמו בן אדם? היא היתה מסבירה. הוא היה מבין. למה הוא לא עונה? מתקשרת שוב. תא קולי. התיפוף העצבני חוזר להרעיד את תחתית הרכב. רינה שולחת אליה מבט קצר ומחזירה אותו מיד אל הכביש. שולחת יד וצלילים ממלאים את החלל הקטן. התיפוף נחלש לאט עד שגווע. היא משעינה ראש לאחור. עוצמת עיניים. הן מקשיבות יחד לרונה קינן, נותנות למילים המתנבאות לחלחל בהן. ועכשו הכל ביניהן, כל הימים, הגעגועים ואי אפשר לעצור את הזמן או לגלגל אותו לאחור ובפזמון רינה מצטרפת לרונה, שרה לה

בדרך הביתה את אומרת
בסוף עוד יהיה לנו טוב
את מחשבת כמה זמן כבר
הסיפור הזה ממשיך
לא לא נגמר

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

תגובה אחת

  1. פרק מקסים ונוגע ללב, מלא עוצמות ורגש.
    מדהים איך את מחוללת עם משחקי המילים ומצליחה להפיק מהם כל כך הרבה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן