ירושלים 15:35
כשחצתה את מפתן הדלת נראה לה הבית זר, אחר. כאילו לא יצאה ממנו רק לפני יום וחצי. כמו התחושה שהתעוררה בה אחרי כל אחת מהלידות, כשהיתה נכנסת בשערי הבית יומיים לאחר שיצאה ממנו, ידיה אוחזות בסלקל שחיים חדשים מפכים בו, מסמנים את מותם של חייה הקודמים.
שלמה לא בבית.
היא מנסה להבין מה זה אומר. כל סיפורי האימה ששמעה אי פעם התאחדו והתאגדו סביבה. הנה היא חד הורית הולכת לבית החולים ויולדת בגפה. הנה היא יושבת בבית עגונה ואף אחד לא יודע איפה שלמה מסתובב. הנה היא גרושה פלוס שבע שלא שווה אפילו חצי מניה גם לא בשוק של פרק בית.
הילדות בהו בעיניים פעורות בשיערה הפזור של אמא שלהן. וחזרו והתבוננו בה, אמן המקורית. ושבו לבהות בשיבוט חסר כיסוי הראש ואמרו בזו אחר זו ‘ידעתי’ ולחצו בצייתנות את ידה המושטת של רינה. רק אז נזכרו להתנפל עליה בשאגות אהבה, ונחמה’לה מזגה לה כוס מים ושולמית הוציאה מהמקרר עוגת מיץ בחושה, היחידה שהיא יודעת להכין בעצמה. במאמץ גדול טעמה מן העוגה, התאמצה לבלוע, זייפה חיוכים, חבקה, וידאה שכולן שלמות ובריאות והתלבטה מה ואם לשאול בקשר לשלמה. קשה להתהלך בחשיכה. בטח עם ילדות קטנות. גלגלה איתן שיחה עייפה בניסיון להבין בעקיפין מה ואם הן יודעות.
הילדות בהו בעיניים פעורות בשיערה הפזור של אמא שלהן. וחזרו והתבוננו בה, אמן המקורית. ושבו לבהות בשיבוט חסר כיסוי הראש ואמרו בזו אחר זו ‘ידעתי’
איזו עוגה שווה! מתי הספקת להכין אותה?
אתמול אמא. לכבודך.
לכבודי? איך ידעת שאבוא?
אבא אמר לי.
מה אבא אמר לך?
שאת בסוף חוזרת היום.
אבא אמר שאבוא היום?!
כן. למה את מתפלאת?
אני לא מתפלאת שולמיתי. הכל בסדר.
אז שלמה ידע שהיא תבוא. כלומר, שלמה תמרן אותה לבוא. שלמה לחץ לה על בלוטת הדאגה והקפיץ אותה הביתה. הוא תכנן את המהלך וצפה את סופו. למה לא התקשר וסיפר שהוא יודע על רינה? למה לא בקש ממנה לחזור? למה לא לדבר כמו בן אדם?
שלמה עזב אותך.
היא דוחקת את המילים המתגלגלות במורד המוח אל מעבר לתאים האפורים ומתעלמת מהן. שלמה עושה לה תרגיל. מעניש אותה. הוא כבר יחזור וישאל מה נשמע וידאג שלא תתאמץ כי הריון זה לא צחוק ויכין לה תה בלי סוכר או קפה על סויה ויניח לה ליד המיטה ויכבה את האור וידאג שיהיה שקט כדי שהוא תוכל לישון ואולי אפילו יתנצל שהדאיג אותה ויסביר שקפץ לו הפיוז אבל זהו, עבר לו והוא בסדר, והיא תגיד שהיא מבינה ותסלח והכל יחזור להיות כמו שהיה.
לא הצליחה להרים את עצמה וישבה כך בוהה במטבח באפס תנועה. רינה לקחה את העניינים לידיים. דאגה לילדות לאוכל, לשתיה, לתשומת לב. הכלים שקשקו והבית התגלגל ושיחות קטנות נטוו סביבה והיא בהתה. פעם בכמה דקות נשלחה ידה אל מכשיר הטלפון. ניסתה שוב. נותקה שוב. אולי שלמה בסופו של דבר לא יחזור. היא תשאר לבד והוא לא ישלם מזונות ואין לה עבודה כי היא עזבה אותה ברוב טמטום והיא תדרדר למצוקה וישלחו לה קצינת מבחן הביתה או איך שלא קוראים לתפקיד הזה שלוקח ילדים מהבית. יעלי לא תשרוד באומנה. אף אחד בעולם לא יכיל את הקופצנות שלה. וריקי, איזו אם אומנת תסכים להתכרבל אתה פעמיים בשבוע בין אחת לשלוש לפנות בוקר?
יעלי לא תשרוד באומנה. אף אחד בעולם לא יכיל את הקופצנות שלה. וריקי, איזו אם אומנת תסכים להתכרבל אתה פעמיים בשבוע בין אחת לשלוש לפנות בוקר?
נסתה להסיט את המחשבות. להקשיב לאלף הסיפורים שהצטברו ביממה שנעדרה. לענות על אלפיים השאלות שבקשו לחלץ ממנה מה היה בקייטנה של האמהות.
ולא הצליחה.
שלמה הסתובב לה בראש כמו זבוב כלוא בתוך כוס הפוכה. נטרק בתזזיתיות מדופן אל דופן, חסר מנוחה. מזמזם את עצמו בתוכה. שלמה. עזב. שלמה. עזב. שלמה. עזב.
עכשו היא על הספה. אין לה שום מושג מתי עזבה את המטבח ואיך הגיעה לכאן. רינה יושבת סמוך לשולחן העץ הגדול שבסלון. תמר ואסתי מן העבר השני, רכונות קדימה, מתבוננות בה. המבט שלהן יציב ופולשני והן בולעות אותה במבטיהן.
גם רינה לוטשת בהן את שלה.
דפיקה בדלת מושיעה אותן מתחרות הורדת העיניים. התאומות מזנקות בתנועה אחת. היא מתעוררת מהקיפאון. שום חברות עכשו, היא קוראת אחריהן. הן לא מבינות למה. היא לא טורחת להסביר. ככה. כי ככה אמרתי. הן פונות אל הדלת בכתפיים כנועות.
איזה כיף לך, אומרת לה רינה.
כיף מה?
התאומות. זה קצת כמו לחיות אותנו שוב, לא?
אותנו? היא לא מבינה מה רינה רוצה.
כן. אותנו. ככה אנחנו היינו נראות, אומרת לה רינה.
ריקי מלכסנת מבט אל הכפילה הלא צפויה. יעלי מתעמקת בפו הדוב.
היחידה שדומה לי כאן זו יעלי. נכון יעלי?
יעלי מרימה אליה מבט מזוגג. מהנהנת בצייתנות. מחזירה את מבטה אל הספר. טיגר תקוע על עץ גבוה ודואג שלא יצליח לרדת לעולם.
את צוחקת, נכון? קצה הנעל של רינה מכה ברגל השמאלית של השולחן. מכות קטנות וקצובות, עצבניות.
אני לא. האצבע שלה נשלחת שוב אל הטלפון. אין תשובה.
תביאי תמונה.
תמונה של מה? היא מעיפה מבט אל המסך. כלום.
מה של מה? שלנו, אומרת רינה. תביאי תמונה שלנו ותראי שאני צודקת.
אין לי.
יש לך. אומרת שולמית. יש לך תמונות בקופסא הירוקה.
ממתי שולמית כאן? ומאיפה היא יודעת על הקופסא הירוקה? היא חייבת להשמיד אותה. האם שולמית חיטטה בה? האם נתקלה במכתבים ההם? האם קראה? אין לה כוח להתמודד עם המחשבה והיא נועלת אותה באגרסיביות, מנתבת את חוסר האונים והכעס אל הגערה ומרביצה בשולמית את נאום ה’אסור לסתור אמהות’. שולמית מתנצלת ונעלמת בחדרה. רינה תולה בה מבט מצפה.
מה? היא שואלת את רינה. הקול שלה קצר וקוצני.
את הולכת להביא את הקופסא הירוקה או שאשלח את שולמית? בקול של רינה מתמזגים סקרנות ושעשוע.
אין קופסא ואני לא הולכת לשום מקום.
כי אם תהיה קופסא מה יקרה?
מתעלמת מרינה ושוקעת שוב אל המרחב שבין המסך הדומם לריקי המכורבלת. היא לא תפתח עכשו לא קופסאות פנדורה ולא שיחות נפש. אין לה כוח. עוד מעט ארבע ושלמה לא חוזר אליה. לא בטלפון ולא בכלל. פעם בחמש דקות האצבע שלה נשלחת אוטומטית אל הלחצנים ואין מענה. המחשבות שלה בוגדות בה ודואגות לשלמה. האם אכל. איך הוא מסתדר בגשם הזה. שלמה אף פעם לא בודק ולא יודע מה המזג הצפוי. היא הדוברת המטאורולוגית של הבית. ועכשו כל כך גשום והמעיל שלו נשאר תלוי בבית. היא אוהבת את החורף ופוחדת ממנו. ריח האוויר אחרי הגשם מעורר בה בכל פעם מחדש את הגעגוע. כלומר, גם בלי זה היא מתגעגעת, אבל הארומה החורפית מוסיפה עוד רובד לגעגוע. מעמיקה אותו. מכאיבה אותו ומרחיבה. מפשטת אותו אל מעבר לנקודת התאומות.
מתעלמת מרינה ושוקעת שוב אל המרחב שבין המסך הדומם לריקי המכורבלת. היא לא תפתח עכשו לא קופסאות פנדורה ולא שיחות נפש. אין לה כוח. עוד מעט ארבע ושלמה לא חוזר אליה.
פעם ישבה עם שלמה על המרפסת. הגדולות הלכו עם אמא שלה לבת מצוה אצל דודה רבקה והקטנות ישנו. הבית היה מסודר והכביסות היו מכובסות ופתאום היה לה קצת זמן, והזמן כל כך כאב לה שהיא חיפשה מה לעשות כדי לא להרגיש את חריטת הדקות החולפות על נקודת התאומות, אבל אז שלמה קרא לה למרפסת לנשום קצת אוויר, והאוויר היה מצוחצח והחלקיקים שלו בהקו, וריח הגשם היכה בה. היא מבינה למה אומרים על ריח שהוא מכה. היא מרגישה את המכות ניתכות בה בכל פעם שהיא מריחה משהו שקשור למשהו שקשור לרינה וגשם קשור לרינה. כדי לטשטש את הרטיבות הגואה, נשענה אז על מעקה המרפסת, הרימה ראש אל השמים ונתנה לטיפות לשטוף אותה. שלמה צחק והיא התאבלה.
קמה מן הספה ויוצאת למרפסת. ריקי נאחזת בה. רינה קמה והולכת בעקבותיהן. הגשם מזרזף על הגג שמעליהן. הריח מציף אותה והתחושה המוכרת מתנחשלת בה מקצות האצבעות דרך הזרועות אל נקודת התאומות.
היא מתגעגעת.
זה לא יכול להיות.
עובדה. היא מתגעגעת.
אבל רינה פה. רינה עומדת ממש לידה. במרחק נגיעה. אז איך זה שהיא מתגעגעת? ארומת הגשם נבלמת ועורקי הגעגוע מוצפים בבהלה. מה קורה פה? אם רינה פה אז למי היא מתגעגעת? מעיפה מבט לימינה. רינה עוצמת עיניים. הראש שלה מופנה קדימה ולמעלה. לרגע נראה לה שהיא רואה את עצמה. רק השיער המתבדר של רינה מזכיר מי היא מי.
אבל רינה פה. רינה עומדת ממש לידה. במרחק נגיעה. אז איך זה שהיא מתגעגעת? ארומת הגשם נבלמת ועורקי הגעגוע מוצפים בבהלה.
זו לא אני. אומרת רינה.
מה? היא לא רוצה לשמוע את התשובה.
את לא רוצה לשמוע את התשובה. אומרת רינה.
אני כן. היא משקרת.
רינה שותקת והיא מודה להשם. מתפללת שיסדר לה את הבלגן. שיכניס לשלמה שכל. ולה. שישתיק את רינה. ואותה. במקומות הנכונים. או הלא נכונים. אין לה כוח. היא רוצה לישון.
אולי תלכי קצת לישון? רינה אומרת.
אני לא…
את כן. אני אשגיח כאן. קדימה. הניחושים הזדוניים של רינה לא משאירים אותות בטון הנינוח שלה.
אני מארחת איומה, היא נזכרת פתאום. הייתי צריכה להציע לך מיטה ברגע שהגענו.
אבוד לך. אני הצעתי ראשונה.
אבל גם את עייפה נורא.
עייפה בלי שש וחצי ילדות לטפל בהן.
שש וחצי. גל של בחילה מציף אותה. היא מתמקדת בקצה העליון של האקליפטוס שבקצה הרחוב ומנסה להתנגד לדחף. אסור לה להקיא. אסור לה גם לחשוב על זה שאסור לה להקיא. מחשבה על הקאה מזרזת את בואה והקאה תהפוך את ההיריון ממופשט למוחשי.
קדימה לכי. רינה כבר מרכזת סביבה את הילדות. הן נענות לה בשמחה. היא צריכה ללמד אותן קצת חשדנות. לא מוצא חן בעיניה שהן מתמסרות ככה בקלות לאדם זר. חמש דקות הן מכירות את רינה וכבר הן מכורבלות בין זרועותיה? היא מרגישה נקיפה כמו זו שחלפה בה פעם, כשהגננת של יעלי ספרה לה כמה יעלי אוהבת לשבת לידה בהפסקות ולספר לה סיפורים. הרגישה אז כישלון. חשה אשמה. מה פתאום שילדה שלה תזדקק ליחס ממבוגר זולתה?
זה בגלל שאנחנו דומות. רינה זורחת אליה מבין הזרועות המקיפות אותה. תראי איזה יופי זה. את יכולה בו זמנית גם ללכת לישון וגם להישאר אִתן. אני אהיה את לכמה זמן. הקול של רינה נסדק והחיוך שלה נמחק מזוויות העיניים.
אני אהיה את לכמה זמן. הקול של רינה נסדק והחיוך שלה נמחק מזוויות העיניים.
קדימה לכי לישון.
היא הולכת.
אמסטרדם 16:37
רינה עומדת על גדה אחת ושלמה על הגדה הנגדית. שניהם לבושים בלבן. לרגע אחד נראה שזו היא עצמה עומדת שם על הגדה, אבל אז היא מבחינה בשיער המתנפנף ומבינה שזו רינה. אם תבחר בשלמה תציל את הבית שלה ותטבע. אם תבחר ברינה תציל את עצמה והבית שלה יטבע. היא לא יודעת מה לעשות. מה שווה הבית שלה אם היא תמות? מה שווים החיים שלה אם הבית שלה ייחרב? היא מחליטה לעשות משאל תעלה אצל שוכני היאכטות, אבל האנשים לא דוברים את השפה שלה ואף אחד לא מבין מה היא רוצה. היא מחפשת מתורגמן ולא מוצאת. העיר מוצפת ישראלים אבל כולם ישנים.
16:45
רצה ברחובות ומחפשת. היא רואה מרחוק משהו. נראה לה שזה מה שהיא מחפשת, אבל כשהיא מתקרבת הדבר נעלם. היא נורא עייפה וחייבת למצוא מקום לישון בו. שתי חסרות בית מזמינות אותה להצטרף אליהן. הן מוכרות לה אבל היא לא זוכרת מאיפה. הולכת אחריהן ומגיעה לרחוב לא מוכר. הן נוטשות אותה שם ונעלמות. רק אחרי שהן הולכות היא מבינה שאלו אמנדה וראובת. היא צורחת, מבקשת מהן לחזור, אבל הן חייבות להספיק לחזור לכפר הנוקדים. פתאום היא רואה את שלמה. היא מצטערת לגלות שהוא חי, כי עכשו הוא יכול לעגן אותה.
17:05
היא מטיילת בשכונת יורדאן ומחפשת את הבתים הנסתרים. היא לא מוצאת אותם. מישהו מסביר לה שכדי לראות אותם היא חייבת להיות בעצמה בעלת בית. היא כועסת שלא הודיעו לה מראש על המגבלה הזו ומתעקשת להתקרב לאטרקציה. רינה מופיעה ומסדרת לה אישור מיוחד. היא מתקרבת לבית מספר חמישים וארבע ומגלה כי בתוך כל אחד משבעת הבתים המיניאטוריים כלואה אחת מבנותיה. היא מנסה לחלץ אותן משם ללא הצלחה. רינה מסבירה לה שלא תוכל לעשות זאת לפני שתבנה להן בית חלופי.
