שתי בירות – פרק ל”ב

אני כן, היא ממהרת לומר. אין לה מושג מה שולמית אמרה. שולמית שולחת אליה את המבט המפקפק עם הקמט במצח. כמה היא דומה לשלמה. היא לא תצליח לגדל ילדות שמזכירות בעל שלא נמצא.

ירושלים 17:15

מתעוררת בתחושת אסון. לוקח לה רגע להיזכר איפה היא נמצאת ומה מדאיג אותה. אני בבית. רינה פה. שלמה לא. בודקת את הנייד וכלום. שיחה אחת שלא נענתה מאופי ועוד שלוש שיחות ממספרים עם הרבה אפסים ושביעיות. כנראה התרמות. המספר שלה השתרבב לאחרונה לאחת מרשימות התפוצה והיא הפכה לחביבת העמותות. מנערת את הראש וקמה. 

היא לא.

היא כן.

אני שומעת אותה. נו.

לחשושים רמים מריצים אותה אל הסלון. הפתעהההה. הסלון מקושט בבלונים. מתנה על המדף. עוגה על השולחן. ואמא שלה על הספה.

מזל טוב, שרינה! אמא מחייכת אליה בעיניים זוהרות. היא מתקשה לעצב חיוך בחזרה. מה היא עושה פה? מתי הגיעה?

מזל טוב אמא! קופצות עליה ילדות בכל הגדלים. 

מזל טוב אחות! אומרת לה רינה. 

קורי השינה מתערבבים בתחושת בחילה, נמהלים בקוצר רוח של עגונה בפוטנציה. משהו נראה לה משונה והיא לא מבינה מה. מה לא מסתדר לה פה? 

קורי השינה מתערבבים בתחושת בחילה, נמהלים בקוצר רוח של עגונה בפוטנציה. משהו נראה לה משונה והיא לא מבינה מה. מה לא מסתדר לה פה?

נגררת לשולחן. חותכת את העוגה. מחלקת. רינה מנצחת על טקס הברכות. שתהיי צדיקה. שיהיה לך נחת מאתנו. שתזכי לעולם הבא. שלושים וארבע. ילדה גדולה. אישה קטנה, עזובה. אין לה שום ראש לחגיגות עכשו. 

גם סבתא צריכה לאחל, אומרת אסתי.

נכון, מחזקת אותה תמר. וגם רינה.

אמא שלה מזדקפת על מקומה. שולפת מתיקה נייר ממורטט ואוספת אוויר לקראת נאום. זה תמיד נאום. כל שנה מאז שהיא זוכרת את עצמה ועד שהפסיקה להרשות לחגוג לה ימי הולדת. אמא תמיד חיפשה משמעות למספר השנים ונתנה בהן סימנים. בבת המצוה הפכה את י”ב שנותיהן ליציקת ברזל והדגישה כמה הן חזקות ביחד. כשמלאו להן ארבע עשרה הן היו י”ד אחת מול כל העולם ובמסיבת החמש עשרה אילצה את כל בני הבית לשרוק עד כלות נשמתם כדי להבהיר את ה’טוּ’ הנובע מט”ו שנותיהן. היא כבר לא זוכרת אם התכוונה אז להשוות אותן לקטרים או לרמוז להן לצפצף על העולם. ומה תגיד עכשו? האם תיכנע לדלות הגימטריה? תשווה אותן לנורות לד בלתי מתכלות? 

שרינה יקרות שלי. אני מתרגשת מאד לחגוג לשתיכן ביחד. פיינלי…

אמא שלה עוצרת ולא ממשיכה. משיטה את מבטה על פני הסלון, מפענחת את המצב כאילו מבחינה בו לראשונה, ואחר כך מקפלת את הנייר הקמוט ואומרת: קודם הילדות. התאומות עוד לא בירכו אותך ושולמית. אני אחר כך. 

תמר ואסתי הכינו לה ברכה משותפת והן מקריאות אותה במקהלה אחידה להפליא. היא לא מצליחה לעקוב. הן אומרות משהו על אושר. אחר כך היא מצליחה לקלוט את צמד המילים משאלות לבך. משאלת לבה כרגע היא להיות לבד. להתייחד עם החרדה ולחשב את דרכה. אולי תשכור חוקר פרטי. אולי תתקשר למשטרה. פעם קראה איפשהו שלא מחפשים אדם בוגר לפני שעברו יממה או שתים. ושאם יש סיבה להניח שאדם עזב מרצונו לא יחפשו אותו כלל. 

יש סיבה להניח ששלמה עזב מרצונו. אולי אפילו יותר מסיבה אחת.

ואולי מישהו חטף אותו? אולי הוא משתוקק לחזור ולא יכול? אולי בצירוף מקרים נדיר הוא החליט לחזור ואז נפגע בתאונת דרכים ועכשו הוא שוכב חסר הכרה באיזה בית חולים נידח?

אמא את לא מקשיבה. 

אני כן, היא ממהרת לומר. אין לה מושג מה שולמית אמרה. שולמית שולחת אליה את המבט המפקפק עם הקמט במצח. כמה היא דומה לשלמה. היא לא תצליח לגדל ילדות שמזכירות בעל שלא נמצא. 

שתצליחי לישון בלילה, מאחלת לה שולמית מכל הלב. ושלא תחלמי דברים גרועים, מוסיפה נחמה’לה. ושאבא יחזור ויביא לך מתנה. יעלי.

את דברת עם אבא? קשוח וחד. היא לא מצליחה שלא.

שקט נופל על הסלון. שולמית בועטת ביעלי. יעלי גונחת בכאב ומשתתקת. 

יעלי! היא שולחת יד אל מעבר לשולחן. אוחזת בכף ידה של יעלי. דורשת קשר עין. ותשובה.

אני רק… יעלי מתגמגמת. אני רק התקשרתי ל… הקול שלה מבשר בכי, ויעלי בוכה זה עניין ארוך.

אני רק… יעלי מתגמגמת. אני רק התקשרתי ל… הקול שלה מבשר בכי, ויעלי בוכה זה עניין ארוך.

שרי’לה! ממקומה שעל הספה אמא שלה משגרת שלוש הברות גוערות. 

היא חונקת את הרצון לטלטל את יעלי, לחלץ ממנה כל מה שהיא יודעת. כל מה שהיא עצמה לא יודעת. היא מניחה ליעלי. מודה על המסיבה. פותחת את המתנה העטופה. מתי הספקתן את כל זה? זו רינה. אמרנו לה שאת לא אוהבת מסיבות של יומולדת והיא אמרה שבטח שאת אוהבת. אמא למה תמיד אמרת לנו שאת לא אוהבת אם את כן אוהבת? זה בגלל שֶׁרינה היתה בחוצלארץ? אבל עכשו רינה כבר כן כאן, אז אפשר כבר לעשות יומולדת, נכון? רינה אמרה שהיא יודעת בדיוק מה את אוהבת. זה בגלל שהיא התאומה שלך, נכון? כמו שתמר ואסתי שלנו יודעות הכל. איך שנרדמת צ’יק צ’ק ארגנו את הכל. אמא, את שמחה?

צ’יק צ’ק זה של רינה. שעה הספיקה לה כדי להחתים בהן את שפתה. והיא לא שמחה. היא בכלל לא שמחה. 

הן רצו לחנות. ולמאפיה. ולכל בו. קנו. עטפו. ניפחו. תלו. רינה היודעת. הזוכרת. המנחשת. עוגת גבינה אפויה. בלונים כסופים. שום צבע אחר, בדיוק כמו שהיא אוהבת. היא פותחת את המתנה ולא מתפלאת למצוא שם את החלום שלה בשנתיים האחרונות. שעון יד אטי.

כמה רצתה שעון כזה. באחד המפגשים שלהן, סמדר ספרה לה על קיומו של שעון בעל מחוג אחד שמשלים את סיבובו פעם בעשרים וארבע שעות. באופן כללי לא התחברה אז לכל תורת ההאטה. הדופק הפנימי שלה תזזיתי מדי ולא נראה לה בר אילוף, אבל השעון שבה את דמיונה. אולי חשה שייתן ביטוי לתחושת החריגות הכללית שלה. אולי קיוותה להיפטר כך מהחלוקה המסורתית של היממה, להעלים את קו התפר שבין יום ללילה. העלות הגבוהה שלו וסרבול הייבוא מחו”ל השאירו אותו בגדר חלום. חלום שלא חלקה עם איש.

איך ידעת? היא שואלת את רינה.

ידעתי. רינה מבינה מה היא שואלת. היא לא צריכה להסביר. ואז להסביר שוב. 

מי ספר לך? אולי חלקה את המידע עם שלמה והיא לא זוכרת. ושלמה אמר לרינה.

אף אחד לא סיפר לי. נתקלתי בזה ואהבתי אז קניתי לי. וגם לך. 

איפה? 

שרינה, מה זה החקירה הזו? אמא שלה, הגוערת הלאומית. אין לה כוח להסביר לאמא שלה שחשוב לה להבין. ולמה.

זה בסדר אמא, לשרינה חשוב להבין ולי אין בעיה להסביר.

הילדות מסתכלות עליה. ועל רינה. ואז על אמא שלה. הן קפואות במקומן. אפילו ריקי לא זעה. פעורות מבט ומוח. רק יעלי ממשיכה לכרסם מהעוגה. מתנשמת באופן חשוד. המוח אומר לה לשתוק אבל מרכז הבקרה שלה שובת והמילים משתלטות עליה.

ידעת שניפגש? את תכננת את כל הדבר הזה? 

אמא, את יכולה בבקשה לקחת את הילדות לחדר? רינה מצילה אותה מעצמה. הן שותקות ביחד בזמן שאמא שלהן קמה מהספה, מטעינה את הקיפאון באנרגיה של סבתות. מי רוצה מתנה מסבתא? החבורה מדלגת אחרי המתנות של סבתא. רק יעלי לא קמה. יעלי? בואי גם את מותק. הבאתי לך משהו שתאהבי. 

יעלי מתנתקת מהכיסא באטיות, נגררת באי רצון אל החדר הפנימי. 

תגידי, מה יש לך? אומרת לה רינה.

אל תטיפי לי עכשו. תעני על מה ששאלתי וזהו. 

כלום שרינה. את סתם מחפשת דברים במקום שהם לא נמצאים. קניתי לי וקניתי גם לך. כמו כל שנה. כשקניתי לא ידעתי שאבוא. וכשבאתי לא ידעתי שניפגש. וכשנפגשנו לא ידעתי אם תהיה לי הזדמנות לתת לך את זה. ואני שמחה שיש. ואני עוד יותר שמחה שאת אוהבת את זה. אז קדימה, לענוד ולשמוח.

מה כמו כל שנה? היא לא תתן לקסם של רינה לבלבל אותה. אסור לה להתמכר לזוגיות התאומית הזו. החיים שלה תלויים בזה. היא לא יודעת להסביר את התחושה אבל היא כל כך חזקה שהיא יכולה למשש אותה. היא חייבת להבין את ההתרחשויות. לדעת מי מתרחש אותן. מי רוצה ממנה מה ולמה. 

מה כמו כל שנה? היא לא תתן לקסם של רינה לבלבל אותה. אסור לה להתמכר לזוגיות התאומית הזו. החיים שלה תלויים בזה.

אמא חוזרת בגפה. בטח שיחדה את הילדות בכספה. או בהבטחותיה שמי יודע אם תקיים. המרמור חודר אל מחשבותיה. קל יותר לקבוֹל על סבתאוּת מאשר על אימהוּת. אמא היא חסינת כעס. היא תרוקן מתוכה כל רגש ולא תחטא. 

שבי, אומרת לה רינה ומובילה אותה אל הספה. את נראית על סף עילפון. היא לא זוכרת מתי מישהו אחז בידה ודאג לה. היא כן זוכרת מתי. פעם. מזמן. לפני שהפכו לשתים. 

מעוינים מרצדים לנגד עיניה והקיר הופך לאפור. האוויר אוזל מכל חלקיה ומותיר אותה חסרת נשימה.

גם אני הייתי ככה בהריונות. אמא שלה מגישה לה כוס מים בטעמים. זו בטח נפילת סוכר. היא שונאת מים בטעמים. רינה מוזגת לה נקטר תפוזים.

היא לא מצליחה להבין מה בין המפולת שהתרגשה על חייה לסוכר. מגישה את הכוס אל שפתיה. המעוינים מתפוגגים אבל הקיר עודנו אפור. עוצמת עיניים ושומעת את רשרוש הנייר של אמא שלה. 

שרינה יקרות שלי. אמא שלה מתרווחת על הספה לצדה. גם רינה. כמעט חזון אחרית הימים, אם לא מלחמת גוג הרובצת על סף ביתה.

אני מתרגשת מאד לחגוג לשתיכן ביחד. פיינלי. הרבה שנים חיכיתי לרגע הזה ודפנטלי גם אתן. אולי אתן לא מדברות אחת עם השניה אבל אני מדברת עם כל אחת מכן ויודעת כמה אתן מתגעגעות. כן, גם את שרה’לה אפילו שאת לא אומרת. או אומרת שלא. אני מקווה שתמשיכו את הקשר הזה. הוא מאד חשוב לכן ומאד חשוב גם לי ולאבא. נולדתן ביחד ויש לזה משמעות…

אף נוטריקון לשנת הל”ד? רינה שואלת בקול המתרפק.

סבלנות רינוש. כאילו לא השתנה דבר מאז היו בנות ארבע.

…אולי פעם היה מה לדאוג. אולי פעם היתה סיבה לחשוב שהמרחק טוב. אבל כבר הרבה שנים אתן ילדות גדולות ואין שום סיבה שזה ימשיך.

אני מברכת אתכן שרינה שתהיו תמיד ביחד. זה הכי חשוב. אין שום דבר יותר חשוב מהביחד שלכן. שום דבר. וד”ל.

הנה הנוטריקון, צוהלת רינה. את גאון אימוש. ומה הבאת לנו? 

אמא שלה מחטטת בתיק. תרה מן הסתם אחרי התשורה שלהן. אבל היא מתפוצצת לאלפי זיקוקים.

הכי חשוב? זה-מה-שהכי-חשוב?! אין שום דבר יותר חשוב מהביחד שלנו? שום דבר?

הכי חשוב? זה-מה-שהכי-חשוב?! אין שום דבר יותר חשוב מהביחד שלנו? שום דבר?  

רינה מתכווצת על מקומה. 

אבל שַׂרינה, אני לא… אמא שלה מנסה להתנגד.

את כן! את כן ואת כן ואת כן. את עודדת אותי לצאת למדבר כי חשבת שֶׁרינה ואני זה הכי חשוב. את שלחת לשם את רינה בלי לשאול אותי כי חשבת שרינה ואני זה הכי חשוב. ואת גרמת לשלמה לעזוב אותי כי רינה ואני זה הכי חשוב. יותר חשוב מהבית שלי. מהילדות שלי. מהבעל שלי. ויותר חשוב ממני. 

שלמה? לעזוב? אמא שלה מביטה בה מבוהלת. 

כן, אמא. מה שאת שומעת. שלמה הלך. עזב. נטש. ואת יודעת למה? כי הוא בטוח שאני מעדיפה את רינה על פניו. כי הוא חושב שנסעתי לפגוש אותה בלי לספר לו. כי הוא כועס שעשיתי את זה על אף שהוא מתנגד. הוא רואה בי שקרנית ובוגדנית!

ולמה… אמא שלה מנסה שוב. צרידות משונה משתלטת על מיתרי הקול שלה. היא נשמעת זקנה.

מה למה? למה אני לא מסבירה לו? 

אמא שלה מהנהנת במרץ. באמת למה?

כי הוא לא עונה. הקול שלה נוסק. לא עונה ולא זמין. וגם אם יהיה הוא לא יאמין לי. ולמה שיאמין? אין לו שום סיבה לקנות גרסה משונה כזו. באיזה עולם אמא תתמרן את הבת שלה ולא תספר לה? זה נשמע תירוץ עלוב ולא אמין. 

אבל את… 

והוא גם יודע שאני מתגעגעת. היא לא נותנת לאמא שלה להשחיל מילה. כן רינה, אל תסתכלי עלי ככה. והוא יודע שאני לא ישנה. וחולמת. ונשרפת. שאני חצי בן אדם.

רינה מעפעפת בקצב הדופק שלה. 

שלושה ראשים קטנים מציצים מן המסדרון. רינה מזנקת אליהן. אוספת אותן בעליזות אל תוך החדר. הן הולכות אחריה כמו היו אפרוחיות שהוחתמו אליה בלידתן.

את רוצה שאני… 

לא אמא! ממש ממש לא! אני לא רוצה כלום ובבקשה אל תתערבי! 

אבל שרינה, אני יכולה ל…

לא, אמא, לא! המילים נדחסות בדחיפות חסרת נשימה. את לא יכולה! את לא יכולה ואני לא מוכנה. אף מילה לאף אחד. 

אז לא לנסות להתקשר אליו? אולי הוא יענה לי? הקול שלה מפציר. מתחנן ממש. 

לא אמא. לא. לא לא לא. תזכרי שאמרתי שלא. לא לדבר ולא להתקשר ולא לעשות כלום. תבטיחי לי.

בסדר. הבנתי. לא אז לא. 

תבטיחי!

בסדר, מבטיחה. בלי נדר. 

רינה חוזרת. ריקי בזרועותיה. אמא שלהן קמה ולוקחת ממנה את ריקי. אי שקט עצבני פועם בה מקצה לקצה. הבלי נדר של אמא שלה מדאיג אותה. היא קמה ולוקחת את ריקי. כמעט חוטפת אותה. בואי לאמא ריקי. בואי לאמא. 

אי שקט עצבני פועם בה מקצה לקצה. הבלי נדר של אמא שלה מדאיג אותה.

את רוצה שאלך? זו אמא שלה. ומה תגיד? אסור לה לרצות. בטח לא לומר. 

מתחבקת בריקי ולא עונה דבר. היא לא רוצה לפגוע באמא. היא לא יודעת מה עושים כשלא לפגוע באמא שלך פירושו לפגוע בעצמך. כואב לה הראש והיא לא מרגישה טוב. העוגה המועדפת עליה מערבלת עכשו את קרביה והקיר מולה עדיין אפור. משהו לא בסדר אתה. 

בסדר. אני אלך. ואני לא אגיד שום דבר. זה לא בסדר מה ששלמה עשה. אם הוא עשה. אם זה באמת בגלל זה. אני לא מאמינה שזאת הסיבה. אני אלך. אני לא אתערב. את לא תרגישי בקיומי. אמא שלה קמה ואוספת את חפציה. 

אמא… רינה אומרת. שרינה. רגע.

פורגט איט רינוש. אני אלך עכשו. שרי ילדה גדולה והיא תסדר לבד את הביזנס שלה. מזל טוב שרינה. לא לדאוג. הכל יהיה בסדר. אמא שלה הולכת לנשק את הילדות לשלום. אחר כך אומרת להן שוב מזל טוב ולהתראות. הקול שלה רגיל לגמרי. 

19:45

אחרי שהקטנות נרדמות היא לוקחת את שולמית לשיחה. יעלי סירבה בתוקף לפצות פה והיא לא הצליחה להבין האם דברה עם שלמה ועל מה. שולמית לא יודעת שום דבר והיא מתלבטת האם להאמין או ללחוץ עליה עוד קצת.

את רוצה שאני אתקשר לאבא? שואלת אותה שולמית.

היא לא יודעת מה לענות. היא רוצה לדעת מה קורה אתו. היא רוצה קצה חוט. היא לא רוצה לשים את שולמית באמצע. לא רוצה לשים אותן בינו לבינה. משתיקה את הקול שאומר לה, תרצי או לא תרצי, הילדות שלך כבר באמצע. היא מודה לשולמית ומשלחת אותה. בינתיים לא מותק. הכל בסדר. אבא כנראה מתעכב בסידורים ואולי נגמרה לו הסוללה. 

היא לא רוצה לשים את שולמית באמצע. לא רוצה לשים אותן בינו לבינה. משתיקה את הקול שאומר לה, תרצי או לא תרצי, הילדות שלך כבר באמצע.

יושבת בחדרה. רינה נכנסת ומתיישבת בטבעיות על המיטה. נאנחת בסיפוק של שורדת ארוחות ערב ואמבטיות. אין לה כוח לדיבורים אבל הנוכחות של רינה מעוררת בה רצון ישן.

מה כמו כל שנה? למה התכוונת? היא חוזרת ושואלת. היא לא צריכה להזכיר או להסביר לרינה למה היא מתכוונת. רינה מבינה מיד.

כל שנה אני קונה לך משהו. אני קונה לעצמי וגם לך. ומקווה שיום אחד אוכל לתת לך את כל המשואים שהצטברו. 

העיניים שלה מזנקות בלי שליטה אל הארון העליון. אל אזור הסריגים והצעיפים. העיניים של רינה עוקבות אחריה.

גם את? רינה לוחשת. 

היא לא עונה שכן. שגם היא. היא לא מסוגלת. מדי הרבה ליום אחד. אבל היא לא צריכה לומר שום דבר. לא לרינה.

וזה פה? בארון?

היא מהנהנת.

בקופסא הירוקה?

היא שותקת.

ומה עוד יש בה?

את כל מה שאין בי.

אני מבינה, אומרת רינה והיא מאמינה לה. שלמה לא אומר ‘אני מבין’. שלמה אומר ‘אני שומע’. 

רוצה להראות לי? 

לא עכשיו. אין לי כח. 

טוב. אז לא עכשו. רינה לא לוחצת. רק מדגישה את העכשו. מבטיחה את האחר כך. 

תנוחי קצת. אני דואגת לבית.

20:37

חוצה את הסלון אל המרפסת. הקיר אפור. פתאום היא מבינה. הקיר אכן אפור. הוא לא האפיר בסחרורה. הוא נצבע בשנתה. 

ארבע הגדולות מתגודדות סביבה שעה שהיא בוהה בו, מצחקקות באושר. רינה אמרה לנו לא לגלות לך ולראות כמה זמן יקח עד שתשימי לב. היא אמרה שאת לא מריחה ריח של צבעים. זה נכון? תמיד זה היה ככה? רינה אמרה שאת אוהבת אפור בקירות. וכשהייתן ילדות החדר שלכן תמיד היה צבעוני. כי רינה נצחה בכל ההחלטות. זה נכון אמא? נחמה’לה הלכה עם רינה לטמבור וצבענו את הקיר תוך חצי שעה. את מאמינה אמא?

היא מאמינה. בטח שהיא מאמינה. רינה אבחנה בחמש דקות את הקיר שהיא משתוקקת לצבוע לאפור. הקיר שבקשה משלמה לצבוע אין ספור פעמים. שהוא אמר לה בטח בטח ולא צבע. פעם אחר פעם. שנה אחר שנה. סתם כי לא זכר. כי היא לא התעקשה. כי לא יצא. כי הוא לא רינה.

הקיר שבקשה משלמה לצבוע אין ספור פעמים. שהוא אמר לה בטח בטח ולא צבע. פעם אחר פעם. שנה אחר שנה. 

אני רוצה שתלכי, היא אומרת לרינה.

מה? 

זה… אני לא יכולה. אסור לי. זה מסוכן.

שולמית מסמנת לתאומות והן משאירות אותן לבד. 

הן כאלה חכמות. ומחונכות, רינה מחמיאה לה. היא לא נופלת ברשת.

אני רוצה שתלכי. 

מה, בגלל הקיר? את לא נורמלית.

אז אני לא נורמלית. 

אבל מה עשיתי?

כלום. לא עשית כלום. את בסדר גמור אבל אני רוצה שתלכי.

מצוין. רעיון טוב. תרחיקי אותי ואת כל מי שמאיים עליך. תנתקי קשרים. תסגרי את עצמך בבית. תשרייני את הקירות. תאפסני את החיים שלך בקופסאות ירוקות. את חושבת שככה תהיי בטוחה?

כן. היא מתאמצת לא לעלות את הטון. אין לי ברירה. את, את…

כן, מה אני? המילים של רינה דוחקות אותה לפינה. 

את מסוכנת. רינה. את מסוכנת לי.

אני מסוכנת לך? לא שרי. לא אני מסוכנת לך. את מסוכנת לך. תבני עוד חומה. תעברי עוד דירה. תגרשי את אמא. תעיפי אותי. שום דבר לא ישנה את זה שאת זו שמסוכנת לעצמך. ביום שתביני את זה החיים שלך יתחילו.

אני מסוכנת לך? לא שרי. לא אני מסוכנת לך. את מסוכנת לך. תבני עוד חומה. תעברי עוד דירה. תגרשי את אמא. תעיפי אותי. שום דבר לא ישנה את זה שאת זו שמסוכנת לעצמך.

את יכולה לחשוב מה שאת רוצה רינה. זו זכותך. אבל אני יודעת שבשביל לשמור על הבית שלי אני חייבת ללכת.

את? רינה מחזירה אליה את הטעות הפרוידיאנית שלה. הזיק השובב נדלק בה לרגע.

מה? לא אני, את. התכוונתי שאת. בשביל לשמור על הבית שלי את חייבת ללכת. 

ושוב אנחנו כאן. רינה אוספת את חפציה בתנועות אלימות. את מבקשת ממני ללכת. רק אם לא אכפת לך תרשמי את זה, שלא תאשימי אותי שוב בנטישה. רינה דוחסת את התיק הגדול, נאבקת ברוכסנים. 

על מפתן הדלת הן מביטות זו בבבואתה של זו. רינה לא מסיטה את מבטה לרגע. היא נכנעת ומשפילה את שלה.

תודה על הכל רינה. תודה על הטרמפ. אני מצטערת. אני, אני פשוט יודעת, זה כבר הרבה שנים ככה. את לא פה ואני כן פה ו… אני חייבת לשמור על הבית שלי. 

וזה הוכיח את עצמו? רינה שואלת.

מה? היא מתבלבלת לרגע.

כל המאמץ הזה, אומרת לה רינה. להתנתק. להעלים ראיות. להכחיד את המציאות – שמר לך על הבית שלך?

רינה לא מחכה לתשובה. מסתובבת והולכת.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן