שתי בירות – פרק ל”ד

אחרי יום שלם של מחשבות מעגליות ותחזיות עגומות מצאה את עצמה מתקשרת לרחלי. רחלי לא יודעת שום דבר. רחלי חיפשה אותה לפחות פעמיים בשבוע האחרון. היא תחזור אליה, מה יכול להיות? רחלי עונה אחרי רבע חיוג וצועקת עליה לאן היא נעלמת ומה זה צריך להיות ולמה אי אפשר להשיג אותה.
דרג את הכתבה

ירושלים 21:10

זה מגיע לי, היא אומרת לסמדר. גם אני הייתי בורחת ממני אם הייתי נשואה לי. מי רוצה אישה שמתגעגעת למישהו שהוא לא אתה? אני מבינה אותו. כל אחד היה מבין.

שלושה ימים חלפו מאז חזרה הביתה ואין קול ואין עונה. ביום הראשון נטרפה בין הצורך לגלות איפה הוא ומה מעשיו לבין הרצון להעניש אותו בחוסר אכפתיות. חשה שהדאגה שלה היא מתנת נפש שהוא לא ראוי לה. זה לא הצליח. היה לה אכפת והיא השתגעה מדאגה. דאגה לו. דאגה לעצמה. לילדות. למשפחה שלהם. לְמה יהיה. לְמה לא יהיה עוד לעולם. דאגה ולא הצליחה להסיח את דעתה אפילו לרגע קט.

למחרת אירוע היומולדת אמא שלה התקשרה. ואז התקשרה שוב. אחר כך אבא שלה התקשר. אופי סימסה לה כמה פעמים. ורחלי התקשרה. אולי רצתה לאחל לה מזל טוב? בשנים האחרונות רחלי היתה האדם היחיד מחוץ למשפחה שהתייחס לימי ההולדת שלה. רינה לא התקשרה אפילו פעם אחת. 

היא לא הרימה ולא ענתה לאף אחד. הרגישה שהיא לא מסוגלת. שהיא חייבת לחשוב לבד ולהרגיש לבד ולהתמודד לבד עם מה שזה לא יהיה. 

והיא גם התביישה. כל כך התביישה להיות האישה הנוראית הזו שלא השאירה לבעלה שום ברירה אלא לנטוש אותה. היא הרי יודעת בדיוק למה הוא הלך. זה ברור לה. גם אם הקש ששבר את הגב של שלמה היה מסקנה שגויה, גם אם לא היה טועה לחשוב שנסעה לפגוש את רינה,  גם אם לא היתה נוסעת למדבר בכלל, הוא היה הולך. מתישהו. אולי היה מחזיק עוד הריון אחד. אולי עוד שניים. ואז היה הולך. הנשמה שלה לא שלו. החיבור הכי פנימי שלה לא אתו. איך אפשר לגור שנים על שנים באותן ארבע אמות עם אדם שלא מחובר אליך? והוא, שלא כמוה, לא יכול להפעיל את טקטיקת ההריונות. אז הנה, שעון החול של הזוגיות שלהם גרגר את עצמו עד שהתרוקן ושלמה הלך והותיר אותה עם הריון בוגדני וכושל שלא ממלא את יעודו ולא שומר על המשפחה שלהם שלֵמה ובטוחה. 

גם אם לא היתה נוסעת למדבר בכלל, הוא היה הולך. מתישהו. אולי היה מחזיק עוד הריון אחד. אולי עוד שניים. ואז היה הולך. הנשמה שלה לא שלו.

ובכל פעם שהמילה ‘הריון’ עולה בתודעתה הזעם מציף אותה שוב, שוטף את כולה. מעלה בה קצף ואז נסוג. מותיר אותה חסרת נשימה ואחוזת אימה מפני מה שטומן לה הלבד. 

את לא לבד. כתבה לה הבוקר אופי. איך לא לבד? שכנה שנשואה לפרצוף מהאוב היא האופציה היחידה שלי. יופי לי. אופי לי. פסגת העליבות. 

אני כאן כדי לעזור לך. כתבה לה אופי אחרי כמה דקות. אופי תעמוד דום לכל בקשה שלה. היא לא רוצה ממנה עזרה. היא לא מפוענחת לה האופי הזאת וזה מלחיץ אותה. היא רגילה לקלוט אנשים ברגע. את אופי היא לא מצליחה. מה היא? עקרה משועממת? נחמדה חסרת טקט? בודדה כמוה?

אני לא בודדה.

את כן.

אני לא. 

מי יש לך בעולם?

העמידה במוחה למסדר את כל האנשים בחייה. שלמה לא כאן. אמא שלה גם לא וגם אבא שלה מחוץ לתחום. אחיות שלה מורחקות כבר תקופה מטעמי סטריליזציית נוסטלגיות. רינה היתה לרגע ואיננה. למה היא בכלל חושבת עליה. רינה הרי לא התקשרה. אפילו לא פעם אחת. היא צריכה להרחיק את רינה מהמחשבות שלה. לא לתהות לאן הלכה ומה מעשיה. 

רחלי חברה שלי.

נו באמת. מתי דברת אתה בפעם האחרונה?

זה לא קשור. חברוּת לא נמדדת בכמה מדברים.

אז קדימה, תתקשרי לרחלי. 

היא לא התקשרה לרחלי. המשיכה לסרוק את רשת הקשרים הרופפת, הבלתי קיימת. תמיד הסתכלה בעין עקומה על כל הנשים האלה שיש להן זמן לחברות, לבילויים. שהולכות לערבי נשים. מה זה ‘ערבי נשים’? אמרה פעם לשלמה. לפני שאנחנו נשים אנחנו אימהות ורעיות ומפרנסות. מאיפה יש לכל הנשים האלו ‘ערבים’? איך עוזבים ילדים בערב והולכים לראות סרט? שלמה הנהן תמיד. העריץ אותה על המסירות שלה. עכשיו היא כבר לא בטוחה שהעריץ בה משהו. בטח סתם היה לו נוח שהיא תמיד בבית והוא יכול לצאת בשקט לכולל ערב שלו. 

עכשיו היא כבר לא בטוחה שהעריץ בה משהו. בטח סתם היה לו נוח שהיא תמיד בבית והוא יכול לצאת בשקט לכולל ערב שלו. 

יש לי שש ילדות. היא מתעוררת. אולי שבע. שלעולם לא יעזבו אותי. אנשים נטולי קשר דם יכולים ללכת. בעל יכול ללכת. ילדים לא. היא לא לבד. הן אִתה. 

הן ילדות שלך.

אז מה?

ילדות לא יכולות להיות חברות, אל תתבלבלי.

שטויות. אני חברה של אמא שלי. כלומר הייתי יכולה להיות, אם לא הייתי מנתקת לה את הטלפון. והילדות שלי יגדלו. ויום אחד ינתקו לי את הטלפון. כי ככה זה. מה שאת עושה להורים שלך חוזר אליך אחד לאחד מהילדים שלך. והיא לא באמת רוצה להיות תלויה בהן. נזכרת בבנות של דודה רבקה מטכסות עצה איך להעסיק אותה בימיה מלאי השיממון, אישה צעירה ומלאת כוח שיצאה לפנסיה בטרם עת וגילתה שאין לה חיים. כלומר, חוץ מילדיה. הם הפכו בני ערובה לשעמום שנפל עליה. בעיני רוחה היא מדמיינת את שולמית שלה מכנסת את אחיותיה והן מחלקות ביניהן את נטל שיחות הטלפון ליולדתן הגלמודה. את ביום ראשון. את ביום שני. התאומות שלישי ורביעי. איזה מזל שאנחנו שבע. ככה יש לנו אחראית לכל יום בשבוע. ואל תשכחו שאסור לדבר על אבא ועל אשתו החדשה ועל האחים החדשים שלנו. מילה לא.

אז הנה ספרת על יד אחת את הקשרים בחייך ואף אחד מהם לא זמין לך. את אישה בודדה גברת רביץ. תפנימי את זה. והרביץ הזה שאת תקועה אתו הולך להפוך לאות קין מעל הראש שלך. בכל מקום שתגיעי יגידו ‘זאת רביץ. כן. רביץ הזאת. צריך לקרב אותה. מי מוכנה ללכת לדבר אתה קצת?’

אחרי יום שלם של מחשבות מעגליות ותחזיות עגומות מצאה את עצמה מתקשרת לרחלי. רחלי לא יודעת שום דבר. רחלי חיפשה אותה לפחות פעמיים בשבוע האחרון. היא תחזור אליה, מה יכול להיות? רחלי עונה אחרי רבע חיוג וצועקת עליה לאן היא נעלמת ומה זה צריך להיות ולמה אי אפשר להשיג אותה. היא מתנצלת שהיתה עסוקה ושואלת את רחלי מה נשמע ורחלי אומרת לה, ‘אני סוגרת וורט.’ מחר אירוסים. היא מוזמנת כמובן. לא סתם מוזמנת. היא אורחת הכבוד. בלי כל ההדרכות שלה על זוגיות רחלי לא היתה מגיעה עד הלום. קוראים לו גבאי. לומד במיר. הוא כזה מהמם. את חייבת לבוא. תבואי?

בשפה רפה היא מבטיחה את השתתפותה, סוגרת את הטלפון וגוערת בעצמה. טפשה שהתקשרת. רצית חברה? תאכלי את מה שבישלת. היא תאלץ לחזות בנצנוצי עיניים והבהובי התאהבות. הדבר האחרון שחסר לה עכשו. 

סגרה טלפונים והתרכזה במטלות הבית, במשימות האימהות. בשלה תוספות מיותרות. גיהצה בתשומת לב חולצות תלבושת תכולות. הפריזה בשאלות התעניינות. איך היה בכיתה, מה אמרה המורה, ומה שאלה, ומה ענית. כמה קיבלת? תראי לי. על מה ירד לך פה? בשלב כלשהו שאלה אותה תמר, ‘אמא מה נסגר?’, ותוך כדי הסבר מפורט וחמור סבר למה לא מתבטאים בצורה כזו לא לאמא ולא לאף אדם בעולם חשבה לעצמה שהכל נסגר. הכל.

בשלב כלשהו שאלה אותה תמר, ‘אמא מה נסגר?’, ותוך כדי הסבר מפורט וחמור סבר למה לא מתבטאים בצורה כזו לא לאמא ולא לאף אדם בעולם חשבה לעצמה שהכל נסגר. הכל.

אחרי שהילדות נרדמו התקשרה לסמדר. חיכתה שהמחוג הארוך יחלוף על פני הספרה עשר והתקשרה. סמדר ענתה לה מיד. טוב שיש מישהו שאפשר לבטוח בו. היא סיפרה לסמדר בשלוש דקות מה קורה. בקשה ממנה למצוא לה זמן ובבקשה לא לשלוח אותה לכל מיני ריקים ופוחזים. סמדר התעלמה מהריקים והזמינה אותה להגיע למחרת באותה השעה. אני אמנם מלאה אבל תבואי. אאריך עבורך את יום העבודה בשעה.

בחמישים דקות, אמרה והתחרטה מיד. 

בחמישים דקות. הקול של סמדר חייך. נתראה.

עכשו היא יושבת מול סמדר ומגוללת את היומיים האחרונים ואז את השבוע האחרון ואת החודש שלפניו ואת השלושה שקדמו לו. ואחרי שהיא אומרת שזה מגיע לה ושהיא מבינה את שלמה ושכל אחד היה מבין היא משתתקת.

סמדר שותקת את השתיקה הטיפולית ואחרי שתים עשרה שניות אומרת לה: לא יקירתי. לא כל אחד היה מבין. לא עוזבים כך. לא נעלמים בלי להודיע. וזה לא משנה מה עשית או לא עשית קודם. הכעס שלך מוצדק לגמרי. 

סמדר אף פעם לא קראה לה יקירתי. דמעות עולות בה. כמה את עלובה, יקירתי. מילה סתמית. חצי מנוכרת, מרגשת אותך. 

סמדר אף פעם לא קראה לה יקירתי. דמעות עולות בה. כמה את עלובה, יקירתי.

סמדר אומרת לה שהיא אמיצה. היא לא מבינה מה אמיץ בה. סמדר מדברת על הצורך לנשום לתוך הסיטואציה. היא לא מבינה מה זה אומר. אני נושמת כל הזמן, אפילו אם אני לא רוצה. לא אני לא אובדנית סמדר, אל תסתכלי עלי ככה. אני רק אומרת שלו יכולתי הייתי עוצרת רגע את הכל. מאפסת את עצמי, את העולם, את הקיום. מתחילה מחדש. את מבינה מה אני אומרת? המבט שלה מתחנן וסמדר מהנהנת.

בוודאי שאני מבינה. לא קשה להבין אותך. 

אה ושכחתי. אני בהריון. 

שכחת?

כן. אני גרועה. אני יודעת. אבל לא צריך את זה כדי להגיע למסקנה הזו.

את לא גרועה. את אנושית. את מדחיקה משהו שקשה לך להתמודד אתו. כולנו עושים את זה. 

גם את?

גם אני. סמדר מחייכת. 

אבל להדחיק הריון אפשר רק עד שעוברים לבגדי הריון.

היא צוחקת וסמדר צוחקת ולרגע אחד היא מרגישה שהנה יש לה מישהו לדבר אתו. יש לה מקום. ואז נזכרת שהיא משלמת על המקום הזה ומספרת לסמדר על מסדר הקשרים הרופפים ובוכה את בדידותה במשך עשר דקות בכי שעולה לה כמעט מאה שקלים. 

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

תגובה אחת

  1. פרק יפהפה מדמיע ונוגע ללב.
    הרגע בו היא קולטת שעשר דקות הבכי עלו לה בכסף, פשוט מעולה!

    ועוד משפט נהדר: כלומר הייתי יכולה להיות, אם לא הייתי מנתקת לה את הטלפון.

    וגם זה: שעון החול של הזוגיות שלהם גרגר את עצמו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן