שתי בירות – פרק ל”ו

מה הסיפור שלה. מה באמת הסיפור שלה? היא יכולה לקחת את הטלפון ולדווח שהכל בסדר, שהיא יודעת איפה שלמה, שאין מה לדאוג. אבל לא. היא לא רוצה שרינה תדע את זה. היא לא יודעת להסביר בדיוק למה אבל היא לא רוצה. רוצה שרינה תמשיך לדאוג ותמשיך להתקשר ותמשיך לרצות את מה שהיא לא רוצה.

ירושלים 23:45

הבית שקט כשהיא חוזרת. אופי מדווחת על ערב נטול דרמות. מזמינה אותה לתה כאילו היה זה ביתה שלה. מרתיחה, מוזגת, מערבבת. שואלת אותה על מה ולמה המצב רוח. אומרת שהיא מזכירה לה את השכנה שלהם מהבית הקודם. השכנה איבדה את בעלה בגיל שמונים ושלוש ואיך שחזרה מההלוויה של בעל נעוריה פצחה במסע רכישות. רהיטים, נעליים, בגדים. פתחה לרווחה את התריסים, האירה את ביתה האפלולי וקול זמרתה העליז נשפך על פני כל השכונה כולה. מאז כינו אותה בסתר ביתם ‘האלמנה העליזה’.

היא לא עליזה. ממש לא. אבל אחרי שהבינה ששלמה חי ובועט וגם הבהירה לו שהוא לא מוזמן לחזור, היא קצת פחות מוטרפת. קצת יותר נושמת. מותר שיהיה לה מצב רוח לרבע שעה. אם נשים נטושות חייבות התנצלות על כל חיוך, היא לוקחת את הילדות ועושה רילוקיישן לדרום סיציליה. היה לה נחמד לצאת הערב לאירוסים של רחלי. להיות בין אנשים שלא חייבים לה כלום, שהיא לא חייבת להם. להתנתק קצת. כולם חייכו אליה, התעניינו בה. היא שיקרה חיוכים לאורך כל הערב וזה עשה לה טוב. עובדה, היא חזרה פחות שפופה משיצאה. עכשו היא נוחתת אל השקט האפור. אל האוויר המדולל שבאזורי הדאגה. אי אפשר לעלוז כשהילדות שלך מעורערות. כשאת בהריון ואין לך שמץ מה ילד יום. פתאום היא מבינה את אלה שלא רוצות ילדים. מחשבה איומה. אבל כמה סיכון וכמה אחריות יש בבניית משפחה. איך אנשים לא מפחדים? איך נשים יולדות כל הזמן בכל מקום בלי לחשוש מהיום שבו הכל יתמוטט? 

גם את לא פחדת, היא מזכירה לעצמה. זו חכמה שלאחר התפרקות. 

איזה מזל יש לך, אומרת אופי.

איזה מזל יש לה? היא גדי. מזל מקפץ וחסר מנוחה. מזל חסר מזל. היא לא מאמינה באסטרולוגיה. מיסטיקה היא לא כוס הקפה שלה. לא מבינה אנשים שמחפשים תשובות על הירח. אנשים שמעדיפים להשליך יהבם על גרמי השמים ולהשען על ודאות מפוברקת במקום להתמודד עם המציאות. העולם הוא נווה תלאות חסר ודאות ושום דבר לא ישנה את זה. בפגישה הרביעית שלמה סיפר לה שהלך לשאול אם הם מתאימים מבחינת המזלות. היא התרגשה לשמוע שחקר וגילה בעצמו את תאריך הלידה שלה. זה נשמע לה אז כל כך רומנטי. הקשיבה בעיניים פעורות לדיאגנוזה על הנישואים שלהם, אם יחליטו לסגור. היא גדי עם שתי רגליים על הקרקע. הוא דג שמחפש עוגן. היא תעניק לו ביטחון. הוא יעניק לה רגש. איזה יופי. לא האמינה לאף מילה. כן האמינה שיכול להיות מזל טוב להתחתן אתו. 

מה מזל, איזה מזל, היא אומרת לאופי.

מזל. מזל. נכון שהוא השאיר אותך עם ערמה של ילדות. אבל תארי לך שהן לא היו. שהיית באמת לבד. מה זה אם לא מזל? הלוואי עלי.

מזל. מזל. נכון שהוא השאיר אותך עם ערמה של ילדות. אבל תארי לך שהן לא היו. שהיית באמת לבד. מה זה אם לא מזל? הלוואי עלי.

היא מנסה לדמיין את זה. היא לבד. ממש לבד. כמו אופי. כמו רינה. או כמו ההיא, דורית, שעבדה פעם אצל מרכוס. דורית האל-הורית. שלא רוצה להתחתן ולא רוצה ילדים ושמחה באופן מרגיז. הן לא הבינו איך זה יכול להיות. עמלו לרפא אותה. רחלי בכלל השתגעה. בחורה ששמחה ברווקותה לא התקבלה על דעתה. אבל דורית באמת היתה שמחה ולא התרגשה מתיאורי הבדידות הצפויה לה לעת זקנה. רחלי החליטה שחייבים להציל את דורית מעצמה ולהראות לה מה היא מפסידה, וכך יצא שבפקודת רחלי נגררה עם התאומות ליום כיף בעבודה. תמר ואסתי היו אז בנות שנה וחצי. דורית התמוגגה עד שורשי שערותיה הדלילות וזנחה את כל משימות היום לטובת זחילה צווחנית על פרקט המשרד, והן כבר חגגו את ניצחונן. דקה אחרי ששילחה את הילדות בחזרה אל חוף מבטחים, זרחה אליה דורית והיא זרחה אל דורית בחזרה, ושתיהן שאלו כמעט ביחד: את מבינה עכשו על מה אני מדברת? ושתיהן ענו כמעט ביחד: לא. ודורית אמרה: אני חולה על ילדים וגם חולה על הרגע שאני יכולה להחזיר אותם להורים שלהם. מאז הניחו לה בקלקולה ולא ניסו שוב לתקן אותה.

לא. היא לא רואה את עצמה לבד. היא הכי הורית שיש. אם לא שהכירה בכוח ההורי שבה לא היתה הופכת את הילודה למנגנון ההישרדות שלה, היא לא עד כדי כך אנוכית. זוכרת את עצמה אומרת אז לרחלי שאולי עדיף ככה. שאם דורית לא בנויה להיות אמא שלא תהיה. היא כן בנויה. ואופי צודקת. יש לה מזל.

*

רינה מהבהבת על הצג והלב שלה מזנק.

מאז שילחה את רינה תהתה כמה זמן ייקח לה להתקשר. לרינה שהיא מכירה מתאים להתעקש. לנדנד. לא לוותר. בסיבוב הקודם רינה התקשרה שוב ושוב. כתבה. סימסה. שלחה שליחים. התחננה. 

עכשו לא. 

השקט מצדה של רינה הטריד אותה. רינה הלכה ולא התקשרה ולא סימסה ולא שלחה מסרים עם אמא שלהן ולא ניסתה לשכנע אותה. כלום. 

השקט מצדה של רינה הטריד אותה. רינה הלכה ולא התקשרה ולא סימסה ולא שלחה מסרים עם אמא שלהן ולא ניסתה לשכנע אותה. כלום. 

הצג ממשיך להבהב. שתחפש אותה. היא תתגבר על הרצון לדבר. היא תתעלם ולא תענה.

הלו? אופי עונה לרינה.

כן, היא פה. לא, הכל בסדר. מצאנו אותו. הנה קחי אותה. היא תגיד לך בעצמה.

אופי מגישה לה את הטלפון. היא בוהה אל הקיר, לא לוקחת אותו ממנה. אופי מכווצת מבט.

תקשיבי, אה… האחות שלך פה לא ברורה, היא קצת ככה במקום אחר, אבל אל תדון את חברך עד שתגיע למקומות. לא. כן. אל תדאגי. הוא חי והיא בסדר ואני פה אם היא צריכה משהו. לא. אבל יש לי רעיון, תתקשרי שוב ותשאירי לה הודעה. בסדר? היא תקשיב. עלי. ביי.

תגידי, מה הסיפור שלך? 

מה הסיפור שלה. מה באמת הסיפור שלה? היא יכולה לקחת את הטלפון ולדווח שהכל בסדר, שהיא יודעת איפה שלמה, שאין מה לדאוג. אבל לא. היא לא רוצה שרינה תדע את זה. היא לא יודעת להסביר בדיוק למה אבל היא לא רוצה. רוצה שרינה תמשיך לדאוג ותמשיך להתקשר ותמשיך לרצות את מה שהיא לא רוצה.

הצג מהבהב שוב. רינה לא מוותרת. תחושה מוזרה שוטפת אותה. הקלה עם ארומה של חטא.

אופי מכריחה אותה להגיע לתא הקולי והן שומעות ביחד את רינה מספרת שהיא אמורה לטוס בעוד כמה ימים. אומרת שהיא תשמח לדבר עם שרי. שואלת אם תוכל לראות את הילדות ולהיפרד מהן. הטון של רינה חסר מאמץ, חסר תחינה. זה מעצבן אותה. רינה לועסת משהו תוך כדי דיבור. רעש הלעיסות משגע אותה. המיסופוניה שמחווטת רק לשלמה מתעצבנת מרינה. מה קורה פה? היא ממהרת לנתק ומטה את לבה לנקודת התאומות. ממששת אותה, מחכה לפעימת הכאב המוכרת, וכלום. רק חלל מכווץ. אולי אין לה בכלל נקודת תאומות. אולי זו בכלל נקודת דאגה. אולי אם שלמה לחץ על הנקודה אין בה מקום לרינה. 

לא נעים להודות, אבל היא דואגת לו. 

אני דואגת, היא אומרת לאופי. 

דואגת?

לשלמה.

הוא זה שצריך לדאוג לך. אופי כועסת בשבילה.

היא משתתקת. מנסה להפסיק לדאוג אבל הדאגה לא מפסיקה בה. מכעיס אותה שהיא דואגת. מדאיג אותה שהיא כועסת. איך מבטלים את החיווט הזה שממשיך לחשמל בה כעס ודאגה ועלבון וטינה. איך מכבים את המתג הזוגי? איך מורידים בעל מהרדאר הנפשי? היא צריכה לברר. אין לה אצל מי.

אבל אני דואגת, היא אומרת. גם כועסת וגם דואגת. זה הגיוני?

הגיוני בעליל. ואין לך מה לדאוג. שמעת בטלפון שהוא בסדר, הבעליל.

הוא לא יודע לדאוג לעצמו. הוא לא לקח שום דבר. הדברים שלו פה. הבגדים. המעיל. רק עוד שלושה ימים יגיע לפה. מה הוא ילבש בינתיים? קר בצפון. איך הוא יסתדר? גם את כרטיס האשראי שלו הגאון הזה השאיר פה.

למה שלושה ימים?

דחינו את מפגש הפסגה כי ליעלי יש מסיבת סידור בעוד יומיים, רציתי שתעבור אותה בשקט.

אז הוא יסתדר יומיים. הוא לא ילד קטן.

הוא כן, היא חושבת. ילד קטן ותלותי. דג שמחפש עוגן. איך התהפכה לחשוב שהוא העוגן שלה. איך לא הבינה שהיא העוגן שלו. פעם היה קורא לה אמא אדמה. זה עצבן אותה אז הפסיק. לא הבינה. עכשו אולי כן. היא האדמה שלו. 

אולי תבקשי ממנו שיחזור הביתה ושלום על ישראל? 

לא. 

למה?

ככה. 

אז מה נעשה?

לא יודעת.

אפשר לשלוח לו דברים. רוצה לשלוח לו דברים?

איך לשלוח לו?

אני אבקש מיוא… מבעלי שיסע לחור הזה ויביא לו.

מה פתאום! לא מתאים. לא נעים.

למה לא? הכי מתאים. דווקא נשמע לי יפה שהשידוך ההוא מציל את השידוך הזה. צדק אסתטי. 

פואטי.

מה?

לא חשוב.

יכול להיות שזה רעיון טוב. לשגר לו את חפציו. חוץ מבגדים היא תארוז לו מסר. שיבין איפה היא נמצאת. ואיפה הוא. שלא יחשוב שהוא יכול ללכת ולבוא מתי שמתחשק לו.

יכול להיות שזה רעיון טוב. לשגר לו את חפציו. חוץ מבגדים היא תארוז לו מסר. שיבין איפה היא נמצאת. ואיפה הוא. שלא יחשוב שהוא יכול ללכת ולבוא מתי שמתחשק לו.

קדימה. לכי תכיני תיק. 

והיא הולכת לחדר ומכינה לו תיק. אורזת חולצות. מניחה אותן יפה שלא יתקמטו. מכניסה מלא זוגות גרביים. שיהיה לו שניים ליום, כמו שהוא אוהב. שמה סוודר חם. מעיל צמר. מטריה. את העניבה התכולה, האהובה עליו. שיבין שגם אם הוא מגיח לשיחה הוא לא מוזמן להישאר. אחר כך נמלכת בדעתה ומחליפה אותה בעניבה המשובצת, החביבה עליה. חושבת לעצמה: את אורזת שלוש עשרה שנות נישואים. 

*

אמסטרדם 04:35

על הדשא מאחורי מוזיאון ואן גוך השולחנות ערוכים. היא ניצבת מרחוק ורואה את רחלי בשמלת נשף תכולה. כל המשפחה שלה שם. היא לא מבינה מה להם ולאירוע. אמא שלה ניצבת בסמוך לרחלי, מקבלת את האורחים הרבים בלחיצת יד, בחיבוק. היא רוצה לגשת לאחל מזל טוב. אופי מחכה בבית עם הילדות והיא לא יכולה להתעכב. היא מתקרבת ורואה שטעתה. זו לא רחלי שם. זו רינה הכלה. רינה מתארסת. היא מבררת מי החתן ומגלה שזה שלמה. הוא רוצה להתגרש ממנה ולהתארס עם רינה. היא דוחפת עשרות אנשים, מפלסת אליו דרך. רוצה להבין מה הסיפור. שלמה אומר שהבין שרק אם רינה תתארס הם יוכלו לחיות בשקט, אז החליט להתארס עם רינה בעצמו. היא לא מבינה את ההיגיון אבל שלמה נחוש שזה הפתרון היחיד. היא מסמסת לאופי, שואלת אותה מה לעשות. אופי מציעה להעלים את שלמה. הן אורזות אותו במזוודה ומאפסנות אותו בבית נטוש בצפון. האירוסים מתבטלים וכולם מתפזרים.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן