שתי בירות – פרק ל”ט

ירושלים. ליל שבת.

החורף מכה בחלונות. חובט על גג המרפסת. מעיר בה געגוע חסר כתובת. מציף תחושה חסרת שם. 

הילדות ישנות והיא בוהה בנרות. כשהדליקה אותם נכנס בה דחף להחסיר אחד. למה שתדליק עבורו נר, שעה שהוא מבליח לו במקום אחר? שידליק לעצמו איפה שהוא לא נמצא. אבל אז נזכרה איפה הוא נמצא ונכמרה ושילחה את הגפרור אל הפתיל.

אחרי הפגישה עם הילדות שלמה לא שב לצפון. התחמק מלומר היכן הוא מתאכסן. שבוע לקח עד שהודה  שקפלן סידר לו מקום בבית אבות, בחדר של החבר של סבא שלו, ישיש שכל מי שבא במחיצתו זוכה לכינוי ‘אפרים’. סבא קפלן עצמו לא בנוי לארח פרודים, אבל תיווך בשמחה את הידיד. חשבה שהיא לא שומעת טוב. שלמה בבית אבות. שלמה שפוחד מזקנה יותר מהמוות. שביקורים אצל סבא שלו היו מוציאים אותו משיווי משקל. שאמר לה פעם שהוא מקווה למות לפני גיל שבעים, מקסימום שבעים וחמש. כמו סבא משה שלכם. ככה נקי, בלי סבל. ותראי איך כולכם זוכרים אותו. תמיר, מחייך, מדבר לעניין. 

בזמן האחרון סבא משה עולה בה מן המתים. תהתה מה הדבר מסמן. הסיקה כי באין נפש חיה בסביבה לא נותר לה אלא לפנות אל ההולכים. סבא שלה שכל כך אהב את שלמה, שהיה צוהל לקראת ‘המאורסים והנעימים’, שואל אותו ‘מה שלמה’ ואותה ‘האם שרית היום’. התמיד בשאלתו גם אחרי שינוי השם, השים עצמו כשוכח. צחקק אתם את גיחוכי זוגיותם הנובטת. אהבתו הבלתי מסויגת לשלמה הדמימה את חיבוטיה. וכשהיה מחבק אותה מימין ואותו משמאל ואומר, זה רק בינתיים עד שלא תצטרכו אותי באמצע, היתה היא מאדימה באותה מידה ששלמה היה מזדרח. חשבה לעצמה, הזקנה מתירה דברים. ועוד חשבה: אם סבא אוהב אותו גם אני יכולה. 

חודש לפני ששולמית נולדה, נפטר. בלילה בהיר אחד הלך לישון ולא קם. ובזמן שבהתה בקיר ולא הצליחה לא לבכות ולא להרגיש, שלמה אמר בקול חנוק מצער, הלוואי עלי למות ככה. 

סבא היה היחיד שלא הלחים את רינה ואותה לכדי שרינה, וכל אימת שהיו מפזזות אל חדרו היה שואל אותה האם שרתה היום ואת רינה האם ריננה. רק סביב גיל עשר נכנסה בה התבונה לחקור את פשר השאלה שפורשה עד לאותו הרגע כווריאציה סבאית ל’מה שלומך’. וכשסבא ביאר שעדיה לשררה וניבא כי כוחותיה וכשרונותיה יהפכו אותה בבוא העת למנהלת, היתה אמא ממהרת לומר: מנהלת משק בית. נכון שרינה? והיא בראשה הנהנה לאמה ובלבה עלצה אל העתיד.

העתיד הכזיב בסופו של דבר. או שמא היא הכזיבה את עתידה. היא כבר לא יודעת, רק מתגעגעת לאיש שאהב אותה בלי תנאים. 

העתיד הכזיב בסופו של דבר. או שמא היא הכזיבה את עתידה. היא כבר לא יודעת, רק מתגעגעת לאיש שאהב אותה בלי תנאים. 

הייעוץ הכושל שב וצף בה. אחרי שני נצחים שבמהלכם נרשמו הצ’ק והחשבונית שכנגד, יצאו אל הרחוב הקר, סגרו מאחוריהם את השער ולא זעו. היא אמרה, טוב. וגם הוא אמר, טוב. ושום דבר לא היה טוב למעט מזג האוויר. והם המשיכו לעמוד והיא שאלה, אז מה? והוא שאל, באמת מה? ואף אחד לא עשה שום צעד לשום כיוון. היא הרהרה במשנתו הלא סדורה והוא זעף על סירובה לפרוש את שלה. העדיפה לדבר על הילדות. אבל אז גילתה שהיא לא מעדיפה ליישם את עצותיו של היועץ שכללו משפטי אינסטנט נוסח עשה ולא תעשה להורה המתגרש. הקשיבה מכונסת בעוד שלמה הנהן ללא הרף, ועם תום השעה אמרה, נגמר לנו הזמן, ונעמדה על מקומה למען הסר ספק, חוצה את הקווים ואוכפת את הסטינג הטיפולי. 

אחרי עוד דקת דומיה באוויר של מבשרת שלא נשא עבורם שום בשורה, שאלה אם הוא רוצה לשבת. הוא שאל איפה, מדלג על הצהרת הרצון הישר אל השלב היישומי. החוותה בסנטרה אל ספסל מתכתי שנצנץ מעבר לכביש והם חצו והתיישבו. הספסל היה משופע מכוח שיפועו של הרחוב. שלמה ישב בקצה העליון והיא בקצה הנגדי, וכשהושיט לה את מבטו נדמה היה לה כילד היושב בראש מגלשה, מושיט זרועותיו קדימה, מוודא שאמו מצפה לו בתחתית. רק כששאל מה כל כך משעשע, התוודעה לחיוך שחצה את קו המחשבה והתיישב בזווית עיניה, מרכך בלי כוונה את האוויר שקפא ביניהם.

היא אמרה לו שהיא מצטערת. נכון שאי אפשר להמשיך לסובב את הילדות בכחש, אבל היא לא רואה איך הם מנהלים אתן שיחת ‘זה לא אתן זה אנחנו’ או אומרים ‘החלטנו ביחד לגור בנפרד’ וכל שאר פניני הלשון ותעתועי הסמנטיקה שהציע היועץ. שלמה במפתיע הסכים אתה, גם הוא לא רואה איך. ולרגע אחד הם שוב היו הם ולא רק היא והוא. והיא אמרה, לא משנה מה יקרה, הילדות תמיד יהיו. והוא אמר נכון. והיא שאלה אז מה נעשה והוא אמר לא יודע, והיא אמרה אחר כך תגיד שאני לא נותנת לך להיות בעל. אבל אמרה את זה בלב ובקול רק אמרה, גם אני לא יודעת, אולי צריך להתייעץ עם עוד מישהו. ושלמה אמר, רק אל תתחילי להריץ אותנו לאלף איש. והיא אמרה, סליחה? והוא אמר, הנטייה שלך לפטר מטפלים. והיא חרצה, אתה יודע מה? נחזור לקורן הזה. ושלמה אמר, אפשר לחפש מישהו אחר. רק לא כל יום מישהו אחר. והיא אמרה, לא, לא, נחזור אליו. ושלמה אמר, לא, לא, עדיף מישהו אחר. והיא אמרה, מה, בגלל שהוא אמר שאתה לא חושב על אשתך? ושלמה אמר, מה הקשר? וסימן השאלה הסגיר אותו ושניהם ידעו שהם עלו לשוויון. שהוא, בדיוק כמוה, יפטר כל מי שלא ימצא חן באוזניו.

אז אמרה שתנסה למצוא להם מישהו ובקשה ממנו לברר גם, רק לא אצל קפלן בבקשה, והוא עפעף באופן מחשיד שהתפענח רק בדיעבד כאשר התגלה עניין הדיור הלא מוגן שמצא בבית האבות

אז אמרה שתנסה למצוא להם מישהו ובקשה ממנו לברר גם, רק לא אצל קפלן בבקשה, והוא עפעף באופן מחשיד שהתפענח רק בדיעבד כאשר התגלה עניין הדיור הלא מוגן שמצא בבית האבות, ומרגע שנודע הדבר שוב לא ירד מסדר מחשבתה, וכמה שניסתה לשאוב הנאה ממצבו או לכל הפחות להדחיקו לא עלה הדבר במוחה. מצאה עצמה עמלה למצוא לו פתרון, ומשלא מצאה סימסה לאופי, זאת אני מהקפידה, צריכה עזרה. ואופי ענתה אחרי חצי דקה, זה לא מצחיק! חמש דקות מתקשרת. וכך הולאמה הדירה הריקה של הדודה של אופי לטובת המשימה, ושלמה הנבוך קבל את הבשורה בתודה מגומגמת, ממהר להמלט על נשמתו מאותו המקום, והיא שגם ככה חשה אסירה לשארית ימיה רק בקשה מאופי את שמה ושם אמה כדי להתפלל עליה, מתפלאת על עצמה איך לא עשתה זאת עד כה. 

ועכשו הוא שם והיא כאן, והשלהבות מהבהבות לה לילות שבת אחרים, וכל הבהוב מכווץ בה עוד פיסת ביטחון, זורע ספק, מכתים את יריעת ההחלטיות המתוחה בתוכה. 

מסיטה מבטה מן האור, מחזירה אותו אל הסידור האחוז בין ידיה, בוהה אל הכוכבים במשמרותיהם ברקיע, אל גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור, תוהה מי משניהם אור ומי חושך, מי נגלל מפני מי. חותמת המעריב ערבים. חושבת, המזווג זיווגים. 

אופי דופקת ונכנסת. בעלי הלך ללמוד, לא מתחשק לי להיות לבד. תקפידי עלי אם אשב פה קצת? והיא אומרת, אקפיד אם לא תכנסי. ואופי עונה לא הקפדן למד, הוגה את הלמד כמו האות, לא כמו המילה. והיא אומרת, לא הבנתי ואופי עולצת, מה שהיה להוכיח.

משהו באופי נרגע קצת מאז הווידוי, הוריד ווליום. הן שותקות ביחד. אחר כך היא מגוללת לאופי את תהייתה על עניין האור והחושך. אופי מחמיאה לה, אני עם שחרית מתקשה להתמיד. אחר כך שותקת ואז אומרת, זה מזכיר לי איזה שיר, תני לי להיזכר. אופי מזמזמת חלקי משפטים. היא אומרת, זה שיר חילוני, זה לא מתאים, לא בשבת. ומצטרפת לזמזום.

נישאים הם סחור וסחור
הוא גיטרה, היא כינור
הוא על זמן והיא על אור

זה באמת קצת ככה. הוא על זמן, אני על אור. אולי על חושך, תלוי באיזה אזור זמן נמצאים. גלים באורכים שונים, תדר אחר, אנרגיות שנגללות זו מפני זו. איך אפשר לחיות ככה? אי אפשר לחיות ככה. 

אפשר וחצי. כולם חיים ככה, כולם. מה נראה לך גברת מקפדת, שיש בעולם זוג שנמלט מהגלילה הזו? אין. תחפשי, לא תמצאי אפילו אחד שחי באושר ועושר עד העצם. נישואים הם שני קווים מגבילים. נישואים זה תיקון. ותיקון זה בלגן. אם לא תתנהגי כמו פרד תהיו יופי של זוג. הבנת?

היא מבינה חלקית. לא דוברת את שפת התיקונים, כן דוברת את שפת הפתגמים השבורים. אם אף אחד לא חי באושר ועושר אז בשביל מה כל זה? רק בשביל תיקון?

השכנה המזמרת מרביצה בה עכשו תורה. את אישה מאמינה, נכון? יופי. את מאמינה שבאת לפה כדי לעבוד את השם? יופי. אז אם הוא שם אותך עם האיש הזה, זאת העבודה שלך. לא משנה מה תעשי, לא תברחי ממנה. 

את מתכוונת ממנו.

כן. 

כי הוא ברח ממני.

גם הוא לא יברח ממנה. 

ממי? היא מתבלבלת.

מהעבודה. ממך.

אני העבודה?

כן.

נחמד. וממתי את כזאת רבנית?

מאז שהצעתי לבעלי להיפרד מהחלום שהנני ולחפש לו אישה אחרת. הוא נהם את הנאום הזה כדי להסביר למה הרעיון שלי טפשי וחסר תוחלת.

ופתאום יואל ברונר יושב לה בסלון.

הבעל הפוטנציאלי, החכם, שמתיר לאשתו לשמוע שירים, ולקרוא ספרים, ולנהוג, ולא לעבוד במה שהיא לא רוצה, ומרשה לדבר אתה אפילו שהיא והוא, שלא זז גם כשחלומו לא מתגשם דרכה, שלא נמלט מאופי כי היא התיקון שלו. אבל כן נמלט ממנה. שטויות ומהויות מתבוללות בתוכה בערבוביה. את כל כעסה המוקפד התיקה ממנו והעמיסה על גבה של רינה. אולי בגלל זה היא לא מתחתנת. הוציאה אותה חייבת ואותו זכאי. היא לא מקפידה עליו בכלל. היא מקפידה עליו כל כך. אבל לא יכולה להרגיש את זה כי אז מה זה אומר על המשפחה שילדה בעמל ומה זה אומר עליה. ועליו. 

וכשהיא חושבת עליו ברק מבריק לרוחבה. התחושה נטולת השם שמפעמת בה כל הערב מתפענחת באחת. ורעם מתגלגל לאורכה.

אופי שואלת, מה. והיא אומרת, מה מה, ואופי אומרת נו, והיא אומרת, אני מרגישה תחושת אלמנוּת.

אופי שואלת, מה. והיא אומרת, מה מה, ואופי אומרת נו, והיא אומרת, אני מרגישה תחושת אלמנוּת. אופי לא מבינה. היא מנסה להסביר. אולי אלמנות זה בכלל רגש ולא נסיבות. עובדה, אני מרגישה אלמנה. ואופי אומרת לה, את לא יכולה להשוות את עצמך לאישה שאיבדה את בעל נעוריה. והיא לא משווה אבל גם היא איבדה את בעל נעוריה, אבי בנותיה. הוא לא חייב להיות מת כדי לאלמן אותה. 

לא הגזמת בכלל, אומרת אופי. 

האירוניה נאלמת תוך כדי דיבור והמילים נותרות חפות וערומות, נטולות סאבטקסט. היא לא מגזימה בכלל. היא אלמנה חיה שקוברת את נישואיה. 

היא צריכה לשבת שבעה. היא תברר על גמ”ח ותזמין כסאות נמוכים והיא תשב שבעה ותתאבל. היא תזמין גם אותו כי שמחות ואסונות הם הרי ימשיכו לחלוק לנצח. ואנשים יבואו לנחם ויספרו בשבח נישואיהם ויספידו בקול נוסטלגי, וישאלו איך, איך זה שככה זה נגמר, בלי שום סימנים מקדימים. הלכו לישון נשואים וקמו פרודים. לא עלינו, דום נישואים. ויאכלו בורקס וילכו לבתים שלהם לתקן תיקונים.

*

אמסטרדם 05:33

היא עומדת ליד המיטה בשמלה קרועה. אמא שלה מעירה לה, חבל לקרוע שמלה חדשה. את ענייה ואין לך כסף, היית צריכה ללבוש משהו ישן. מישהו קורא בקול ‘צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו’. רב מזוקן שהיא לא מזהה מסביר בקול רווי תוכחה שעדיף להיות חכם ולא צודק כי הצודק אולי צודק אבל להישאר הוא לא נשאר. היא מתקוממת ומבקשת להחליף רב. לא מתווכחים אתה כי היא אלמנה. מעל הבור היא משפילה מבט לרגע ורואה שיחד עם שלמה נמצאות גם הילדות. היא צועקת לחברא קדישא שיחכו. שהילדות. שלא יכסו בעפר. מישהו הפעיל מוזיקה בווליום גבוה. הם לא שומעים אותה והגולל נסתם.

להדפסה