שתי בירות – פרק מ”א

מגנט רב עוצמה פועל עליה. היא רוצה להבין איך זה עובד. אם זה עובד. אולי זה הכל תעתוע. אולי הכל מתוזמן. בית הרב פרידלר הוא התיאטרון העירוני והם צופים במחזה הכי טוב בעיר.

ירושלים 10:45

אחרי שהם מתכבדים ומברכים ומחייכים החדר משתתק והרב והרבנית נושאים אליהם עיניים ומחכים. היא מחווה בידה לשלמה, והוא צולל בלי שהיות ואומר, אנחנו שוקלים להיפרד. אנחנו מחפשים מישהו שיעזור לנו להחליט. הרבנית אומרת, אה, באתם בדיוק בזמן כי גם אנחנו בדיוק שוקלים להיפרד. נכון הרב? הרב מהנהן. נכון, נכון. מתלבטים. 

שלמה לא יודע את נפשו והיא את נשמתה. שלמה מגמגם, אנחנו פרודים. הרבנית אומרת, פרודים זו מילה של חילוניים. יש נשואים ויש לא נשואים. בינתיים אתם נשואים. כן?

הם מהנהנים בהפתעה צייתנית ומהוססת, לא בטוחים לאן תישא אותם השיחה.

ואז הרב שואל כמה זמן הם פרודים והם חוששים לענות כי זו מילה של חילוניים, והרב מחכה ושלמה כבר מתחיל לחשב את הימים, היא מזהה לפי עפעופי העיניים שלו. ככה הוא סופר כשלא נעים לו לפשוט אצבעות. והיא אומרת, כבר הרבה זמן. כמה שנים. אולי יותר. והרבנית שלא מכירה במילה פרודים אומרת, הבנתי. שלמה מפסיק לעפעף ימים ושולח אליה סימן שאלה. היא שולחת אליו בחזרה סימן תהיה.

אז מה לא מסתדר לכם? הרבנית ממשיכה הלאה, לא מתעכבת על שפת הסימנים שלהם. הרב מרים את ידו ואומר, רגע, רגע, מה יצא עם ההשתלמות של השינה שהרבנית רצתה ללכת? לוקח להם רגע להבין שהיא הרבנית המדוברת ושהרב מתכוון לסדנת השינה במדבר. שלמה אומר, צרות, זה מה שיצא, ומספר על מפגש הפסגה הבוגדני שהבהיר לו שהמילה שלו לא שווה שום דבר.

הרבנית מסתכלת עליה ואומרת, לא ידעתי שאת תאומה! ועוד זהה! תאומים זהים זה מיוחד מאד. שלמה מפרצף והרבנית אומרת, הרב רביץ, יש לכם משהו לומר? ושלמה אומר, לא, לא, שום דבר, וממהר ליישר את מצחו ולמרכז את שפתיו. 

הרבנית מבקשת לשמוע על רינה ועל המדבר והיא מספרת והעיניים של הרבנית מקשיבות. והראש המוטה של הרב מקשיב והיא מקווה שגם שלמה מקשיב. הרב אומר, ממש לכתך אחרי במדבר. והרבנית אומרת, פששש איזה סיפור. והיא מעפעפת כדי למנוע את הגאות ואומרת בקול רועד, לא ידעתי שהיא תהיה שם. אמא שלי ארגנה את זה. היא רצתה שנדבר. היא חושבת שהנתק הזה לא טוב.

שלמה אומר, שטויות.

הרב גוער בו, לא אומרים שטויות לאישה. גם אם היא אומרת שטויות.

והרבנית אומרת, נכון מאד. 

והיא אומרת, אבל זה לא שטויות, שלמה. אתה יכול לשאול את אמא שלי. והקול שלה עדיין רועד. 

הרבנית אומרת, אני שומעת בכי בקול שלך? והיא לא צריכה להנהן. העפעופים שלה מהנהנים עבורה והרבנית אומרת, בכי לא עוצרים. בכי בוכים. נכון, הרב? לפחות פעם בשבוע אני בוכה על משהו. נו תגיד להם. 

הרב לא אומר להם והרבנית מפליגה בתיאור בכיינותה. מה שמאפשר לה לזלוג את פגיעתה עד תום ולהכשיר את מיתריה לדיבור תקין. שלמה מחטט בכיסיו, מגניב לה טישו עתיק יומין, מחפש מקום להוליך את מבוכתו. עיניו של הרב מתבוננות בו, יציבות.

שלמה מחטט בכיסיו, מגניב לה טישו עתיק יומין, מחפש מקום להוליך את מבוכתו. עיניו של הרב מתבוננות בו, יציבות.

נשים דמעתן מצויה, הרב אומר. היא שוקלת האם להיעלב ומחליטה לתת צ’אנס.

אתה מבין הרב רביץ? הרב מנגן את משנתו בלחן תלמודי. מצד אחד אנחנו מחויבים להיזהר שלא לפגוע באישה אבל מצד שני, הרב מאריך בניגונו, משתהה על שלמה ללא רחם. מצד שני, אם עוברים כמה וכמה ימים והאישה לא בוכה, אתה צריך לשאול את עצמך, מה לא בסדר פה. מה אני מתנהג לא בסדר שאשתי לא יכולה לבכות לידי.

היא לא מבינה מה הרב אומר. גם שלמה לא מבין. תיפוף הרגליים שלו מגלה לה. שלמה לא אוהב לא להבין. היא אומרת, לא הבנו. הרבנית שואלת, מה יש פה להבין. והיא אומרת, צריך סיבה טובה לבכות, אני לא… והרבנית אומרת, את כן. אם כתוב בגמרא אז את כן. והיא משתתקת וחושבת לעצמה, אם סמדר היתה שומעת מה הולך פה היא היתה מתהפכת בקליניקה. 

דחף עז דוחק בה להימלט על נפשה. מי יתנני תרפיסטים חסרי שם. נטולי מגזר. שלא אתקל בהם אחר כך בבית הכנסת. שלא יעלו לי באוב דרך הצעת שידוך של אחיין ראשון או בן דוד שני. כמה נוח לרעות בשדות זרים ובטוחים. כמה מסובך לשים יהב על נפשות קרובות ומוכרות. מצד שני, יש גם צד שני. תראי את הזוג הזה. הרב האפור והרבנית הצבעונית. שמרן עם טוויסט וחסרת עכבות נוקשה. כל כך לא מתאימים וכל כך מתואמים. מגנט רב עוצמה פועל עליה. היא רוצה להבין איך זה עובד. אם זה עובד. אולי זה הכל תעתוע. אולי הכל מתוזמן. בית הרב פרידלר הוא התיאטרון העירוני והם צופים במחזה הכי טוב בעיר. 

שולחת מבט מתייעץ אל שלמה. מה עושים? הוא קולט את השדר ומתלבט ביחד אתה. היא יודעת לפי סיבובי הכיפה. ימינה ושמאלה, ושוב ימינה. כך סובב אותה בפגישתם החמישית לפני ששאל את שאלת הכמעט מיליון וכך סובב אותה לפני שהחליטו לעזוב את פתח תקוה ולעבור לירושלים, וככה הוא מסובב אותה בכל התלבטות, קלה כחמורה, המבקשת את הכרעתו. היא מחכה שישככו הסיבובים, ובעודה ממתינה הרב אומר לרבנית, את עדין שוקלת להיפרד ממני? והרבנית אומרת, למה לא? והרב אומר, אני שמח לשמוע. והכיפה של שלמה נעמדת על צירה והרבנית מחייכת אל הרב ושואלת, אולי הרב רוצה כוס תה? והוא אומר, אני אשמח. והיא שואלת, לשים לימון? והוא אומר, הרבנית, את הלימון שלי, והרבנית זורחת כאילו היתה זו מחמאה ושואלת אם עוד מישהו רוצה תה. שניהם מניעים בראשם, לא, תודה. והיא לא מתעקשת ולא שואלת אולי בכל זאת והולכת משם בצעד קליל כאילו היתה בת שלושים ולא בת שישים ומשהו. והיא רואה איך שלמה נושף את ההיסוס ושואף אומץ והיא מחזקת אותו במבטה, חושבת לעצמה, אולי אנחנו באילוזיה. אולי זה חלום. וגם אם לא, תמיד נוכל לעבור דירה  למקום שלא ידע את הרב פרידלר ואותנו. 

הרב, שלמה מהסס. מה… מה שאמרתם, על ה… על הלהיפרד, זה באמת התכוו… למה התכוונתם?

הו, חיכיתי שתשאלו. זה פשוט מאד חביבי. בכל עת שאתה שוקל להיפרד אתה שוקל גם להישאר.

הו, חיכיתי שתשאלו. זה פשוט מאד חביבי. בכל עת שאתה שוקל להיפרד אתה שוקל גם להישאר. ואני, אולי אני איש קטן, אבל תמיד משמח אותי לשמוע שאחרי כל כך הרבה שנים הרבנית עדיין שוקלת להישאר. 

הם מנסים להבין. 

הרבנית נכנסת לחדר ולדבריו של בעלה. אני אסביר לכם את זה יותר פשוט. אנחנו ייסדנו לנו מנהג ליארצייט של הנישואים שלנו. כל שנה אנחנו בודקים אם אנחנו עוד רוצים להישאר. 

וזה, זה לא… זה קצת… ומה אם הרב או הרבנית אה… 

אל תתפתלי כל כך חביבתי. את רוצה לשאול מה קורה אם אחד מאתנו כבר לא רוצה?

היא מהנהנת. 

אנחנו אף פעם לא רוצים. לרב אין כוח לשמועסים שלי ולי אין כוח למשיגאסען שלו, אבל עד שהילדים גדלו לא היה מה לדבר על רצונות, ואחרי שכולם התנפנפו מהשובך יכולנו לחשוב באמת שאולי די. אבל כל פעם מחדש אנחנו מתעייפים רק מהמחשבה על כל הפרוצדורות ומחליטים ללכת לישון ולהחליט בבוקר.

ומה קורה בבוקר? שלמה שואל, והיא לא מצליחה להחליט אם הוא יותר מרותק או יותר מבוהל. ואם השיחה הזו אכן מתרחשת.

ולבוקר רינה, אומר הרב וחיוך דק מרחף בין עיניו. בבוקר אני מבטיח שאין יותר משיגאסען והרבנית מבטיחה שאין יותר שמועסים ושנינו אומרים בלי נדר אחרי פעם אחת שהיינו צריכים לעשות התרת נדרים על העניין הזה, וזהו. ככה. משתדלים להסתדר.

עכשיו תגידו לי זוג נחמד, זה נשמע לכם נורמלי?

זה לא נשמע להם נורמלי אבל הם לא מניעים שריר.

אין אדם נורמלי שזה נשמע לו נורמלי. אתם לא הראשונים שככה מסתכלים עלינו כמו בני אדם על תרנגולים. אבל אתם יודעים מה עוד פחות נורמלי?

אין להם שום רעיון מה עוד פחות נורמלי. 

לישון, אומרים הרב והרבנית ביחד.

לישון? הם שואלים ביחד.

ארבעתם מחייכים.

לישון, לישון. הרבנית יורה בקצב ובלי שום חיוך. נישואים ישנים. זה הכי גרוע. ואת זה אני אומרת לכם בתור חובבת שינה גדולה. רק שהרב לא יספר לכם מה קורה פה עם הקידושים בשאבעס.

לא לספר כמה זמן אני מחכה לרבנית?

לא, לא, לא חייבים לספר כל דבר.

בסיידר. מה שהרבנית אומרת קדוש.

אז איפה היינו? אה, כן, מכירים אנשים שישנים בעמידה? שאיפה שלא שמים אותם הם מסוגלים להירדם? אז יש כאלה שככה נשואים בשינה. מתחתנים ויולדים ילדים והולכים לעבודה, ועושים קניות ובר מצוות וחתונות ונהיים סבים וסבתות וישנים. כל הזמן ישנים. אתם מבינים מה שאני אומרת לכם?

היא מהנהנת לאט. שלמה אומר, מבינים.

כשהרבנית מסבירה אפילו אני מבין. הרב מחייך אל הרבנית, והיא אומרת, כמעט תמיד, כמעט תמיד.

כשהרבנית מסבירה אפילו אני מבין. הרב מחייך אל הרבנית, והיא אומרת, כמעט תמיד, כמעט תמיד.

אז אתם אולי רבים אולי מפורדים, אבל לפחות אתם לא ישנים.

אתם ערים, אומר הרב.

ערים למצב, אומרת הרבנית.

והם שוב מהנהנים ופתאום בלי שום סיבה נראית לעין דמעות מציפות אותה והיא מנסה לתת לבכי להיות כי בכי לא עוצרים, בכי בוכים. אבל הקול של אמא שלה מזכיר לה שצריך סיבה טובה ואין לה. היא מרימה עיניים מוצפות אל שלמה, הראש שלו רכון אל נעליו והעיניים שלו מושפלות. היא רוצה לקרוא לו אבל לא יודעת איך ופתאום היא נזכרת שפעם-פעם, לפני שהפסיקו לדבר, לפני שהתחילו לשתוק, היתה קוראת לו, ככה בינה לבינו, ‘שלומי’. וכמו סבא היתה שואלת ‘מה, שלומי’ והוא היה אומר נו, מה. והם היו אומרים זה לזה מה. ומה נשאר מזה. מה נשאר מהם. שום דבר לא נשאר. כלום. הכל נעלם, נקבר תחת השתיקה שגזרו על עצמם. גזרה שהזוגיות שלהם לא יכלה לעמוד בה. לא משנה כמה הם ערים למצב. הנישואים שלהם בתרדמת, וכל מה שנשאר מהם הם רק רפלקסים לא רצוניים ובלתי תכליתיים.

היא מעיפה עוד מבט אל שלמה. מנסה שוב ללכוד את מבטו. להבין אם הוא מבין את מה שהיא מבינה. העיניים של שלמה כבר לא נעוצות ברצפה אבל הוא לא מפנה אותן אליה. הן שלוחות קדימה, עוקבות אחרי הידיים של הרבנית שאוספות את הכוסות אל המגש. הרבנית קמה. הרב קם אחריה. גם היא קמה. רק שלמה לא קם. היא מסתכלת עליו אבל הוא לא רואה אותה.

לא הבנתי, הוא אומר. מה אנחנו צריכים לעשות עכשו? להתגרש? להישאר? 

הרב והרבנית מחליפים מבטים והרבנית אומרת, להתגרש, בטח להתגרש. 

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן