שתי בירות – פרק מ”ב

את הערב תפקדו ביחד. היא על ארוחת הערב. הוא על מקלחות. הילדות לא שאלו כלום והם לא אמרו שום דבר. צהלולי הערב התנגנו כאילו הכל בסדר והיא חשבה לעצמה, אולי זה גנטי. אולי הורשתי להן את הנטייה לשתוק שתיקות מקולקלות.

ירושלים 17:55

שלמה נשאר לבלות עם הילדות את אחר הצהרים והיא יוצאת. לא חוקרת על עניין הכולל, לא מעירה על ביטול תורה, מארגנת תיק ויוצאת. אין לה משהו מיוחד לרכוש או כסף מיותר לבזבז, אז היא מחליטה להעביר את הזמן בין המדפים של אושר עד. מלקטת ירקות, מתלבטת בין מדי בשל לכמעט רקוב, מחליפה מבטים עם עגבניות ולא מצליחה להחליט. מרגישה שוב את המוגבלות. את התלות. חושבת, את לא יכולה להישאר עם בעל רק בגלל שהוא יודע לעשות קניות. ואז חושבת, את כן יכולה. את לגמרי יכולה. 

עגלת הקניות מובילה אותה בין המחלקות. כל החטיפים שניים במחיר אחד. רוצים להיות שניים? אחד מכם חייב לשלם את המחיר. היא לא רוצה להיות זו שמשלמת אותו. גם שלמה לא רוצה. אוספת שני מארזי רעלנים בהכשר מהודר. קצת שוחד בארונות לא יזיק בימים טרופים אלו. רושמת לעצמה הערה בתיק האישי ומוסיפה עוד כמה שוקולדים.

אמא שלה הרשתה להן ממתקים כמעט ללא הגבלה. מגרה רחבה ונגישה, עמוסה שקיות מרשרשות. מותר לקחת, לא צריך לבקש. רינה היתה משתאה מצהלות החברות בערבי טיולים שנתיים, מסתכלת מהצד על מסעות רכישת החטיפים עמוסי האדרנלין ומרחמת. היא לעומת רינה היתה מקנאה. מגרת הממתקים הפכה לסמל ההזנחה בעיניה. קחו כמה שאתם רוצים, מתי שאתם רוצים. לאף אחד לא אכפת. 

מגרת הממתקים הפכה לסמל ההזנחה בעיניה. קחו כמה שאתם רוצים, מתי שאתם רוצים. לאף אחד לא אכפת. 

זוג צעיר ורענן עומד בסמוך אליה, קולקציה חדשה מכף רגל ועד ראש. רק חסר לשים עליהם טיקט. בעגלה שלהם מונח חלב אחד וקוטג’ אחד והם מתווכחים אם להוסיף או לא להוסיף גבינה צהובה. היא אומרת שכן, הוא טוען שמיותר.

זה יקר.

אז מה? על אוכל לא מתחשבנים.

על כל דבר מתחשבנים.

אבל אני רוצה להכין לנו טוסט.

נו, לא חייבים גבינה צהובה בשביל טוסט.

בטח שחייבים.

אמא שלי מכינה טוסטים עם שוקולד למריחה.

איזה גועל. זה עושה לי בחילה.

טעמת פעם?

אני מעדיפה למות ברעב ולא לטעום.

טוב בסדר, קחי גבינה צהובה. רק אל תתפלאי אם שוב נצטרך לבקש עזרה מאבא שלך.

אפשר לבקש גם מאבא שלך.

את יודעת שלא.

אני לא יודעת כי לא ניסינו.

אני אומר לך שלא.

אתה אומר לי גם שאפשר לאכול טוסט עם שוקולד.

באמת אפשר.

הזוג הצעיר מוסיף גבינה צהובה לעגלה וממשיך משם זועף ואנרגטי. היא הולכת אחריהם בלי לשים לב. לא יודעת מה מושך אותה לצותת לשיחה. מדי פעם מוסיפה פריט לעגלה, בולעת את קטטת הרכישות, מקודדת מחוות גוף, שינויי טונים, זיקים בעיניים. חושבת לעצמה, לא על הטוסט הם מתווכחים. ואז חושבת, אולי שלמה צדק.

שבוע אחרי שנישאו אמרה לו, אני רוצה שאף פעם לא נריב. והוא שאל, למה, והיא לא הבינה את השאלה. מה זה למה. מריבות זה היפך האהבה. הוא טען שלא. רבים עם מי שאוהבים.

שבוע אחרי שנישאו אמרה לו, אני רוצה שאף פעם לא נריב. והוא שאל, למה, והיא לא הבינה את השאלה. מה זה למה. מריבות זה היפך האהבה. הוא טען שלא. רבים עם מי שאוהבים. עובדה, לא תפצחי במריבות עם זרים ברחוב, לא תטרחי להתווכח עם מי שאין לך קשר אליו. היא התעקשה על עמדתה. הוא התענג על האכפתיות שלה. זו היתה המריבה הראשונה שלהם. היא אמרה אסור לריב. הוא טען חובה. היא ראתה בריב סימן לחורבן חיי האושר שלהם והוא ראה באותו הריב עצמו סמל לאכפתיות שזורמת ביניהם. ואף אחד מהם לא עבר צד.

בהמשך גלגלו החיים לפתחם מריבות סבירות במינון סביר. היא המשיכה לחתור לשלום והוא בשלב כלשהו הפסיק להיאבק והשלום שרר ביניהם. עכשו היא מבינה שהוא שרר בהם. חנק אכפתיות, גידל אדישות, השתלט על המרחב ולא אפשר להם לנשום. רחלי אמרה לה פעם, מריבות זה החיים. מה זה משפחה אם לא לצרוח את כל מה שכואב לך בבטן? היא אמרה אז לרחלי, אני לא מתחברת לרעיון. ורחלי אמרה לה, את לא מתחברת בכלל. 

הזוג המאושר ממשיך להתקוטט בסמוך אליה. היא ממשיכה להתבונן. האברכית הצעירה צולבת אותה בעיניים בורקות והיא ממהרת להסב את שלה, מתעמקת בסימון תזונתי של שקדים מסוכרים. הזוג מתרחק ובמוח שלה מתערבלים שלמה ורינה והרב והרבנית והזוג הצעיר והילדות והעובר, ופתאום אוזל ממנה כוח הקיום ושדה הראייה שלה מתמלא עיגולים מרצדים והכרוז במוחה מכריז, להתגרש, בטח להתגרש, ועוד רגע היא תתעלף על רצפת הסופר כמו שקרה לה בשבוע שעבר ליד המעון של ריקי וכמו שקורה לה לפחות פעם בשבוע בחודש האחרון. ובדיוק היום היא יצאה עם המטפחת עם הגומי החלש. היא נשענת על העגלה וביד מעובה מנימול מפושט היא מגששת אחר חפיסת שוקולד. תולשת שתי קוביות. ומחכה.

בכל פעם שיש לה צניחת סוכר היא חושבת שזהו, היא מתה. נפרדת בלבה מהילדות, מרינה, משלמה. עכשו לא אכפת לה. טוב מותה מחייה. וגם שלמה ישמח. יותר קל להיות אלמן מגרוש.  

נפרדת בלבה מהילדות, מרינה, משלמה. עכשו לא אכפת לה. טוב מותה מחייה. וגם שלמה ישמח. יותר קל להיות אלמן מגרוש. 

חמש דקות אחר כך חייה כוחותיה עומדים לה שוב. היא פותחת את התיק בתנועה כמעט אלימה, שולפת את הנייד ומסמסת לשלמה. היא אף פעם לא מסמסת לו בציבור, ואם אין לה ברירה היא מחפשת פינה נסתרת, רחוק מעיניים לא רצויות. עכשיו אסור לה להשתהות. יראה מי שיראה. זה עניין של פיקוח נפש, פיקוח משפחה. אם תתעכב המומנטום ילך לאבדון, הדחיפות תתנדף והיא תתחרט. הטלפון המיושן שלה לא מכיל כל כך הרבה תווים והיא נאלצת לפצל את ההודעה לשתים. שולחת עוד אחת וכותבת לו, שים לב שההודעה ששלחתי מפוצלת לשתים. 

חמש דקות תמימות עוברות עד ששלמה עונה. במהלכן היא מזיזה קופסאות מטרנה מצד לצד. מתברר שבחמש דקות אפשר להספיק לסדר מחלקה שלמה בסופר.

הוא עונה לה, בסדר. והיא נוטשת את העגלה כפי שהיא ורצה הביתה. עוברת דרך הקופה הראשית. משאירה שטר של עשרים שקלים עבור השוקולד הפתוח. לא מחכה לעודף.

21:30

את הערב תפקדו ביחד. היא על ארוחת הערב. הוא על מקלחות. הילדות לא שאלו כלום והם לא אמרו שום דבר. צהלולי הערב התנגנו כאילו הכל בסדר והיא חשבה לעצמה, אולי זה גנטי. אולי הורשתי להן את הנטייה לשתוק שתיקות מקולקלות. 

עכשו היא יושבת ליד השולחן בסלון. מתוחה, בתנוחה של חדרי המתנה. שלמה מולה מסדיר נשימה ממרתון הערב. שואל, מה את כל כך דרוכה. היא פותחת את הפה לענות אבל הוא מקדים ואומר, עכשו תגידי שאת דרוכה כי מישהו דרך עליך. היא מחייכת ואומרת, איך ידעת. והוא אומר, אני קצת מכיר אותך.

אחר כך הם שותקים ואז הוא שואל, איך זה עלה בדעתך? והיא מספרת לו על הזוג המתקוטט, והוא לא לגמרי מבין אבל מוכן לזרום, והיא מתקשרת לאופי ושואלת אם תסכים להשגיח על הילדות ואופי אומרת שכן, מבטיחה להגיע תוך חצי שעה.

שלמה פותח ספר. היא פותחת מחשב. הוא לא מצליח לקרוא מילה. גם היא לא. הוא אומר, אולי נתחיל עכשו? היא אומרת, לא כדאי, הילדות פה. הוא אומר, זוגות נורמליים לא בורחים מהבית בשביל דברים כאלה, והיא אומרת, אנחנו לא זוג נורמלי. מחכה לראות מה יגיד. הוא שותק. 

הוא אומר, אולי נתחיל עכשו? היא אומרת, לא כדאי, הילדות פה. הוא אומר, זוגות נורמליים לא בורחים מהבית בשביל דברים כאלה, והיא אומרת, אנחנו לא זוג נורמלי.

תגיד, נראה לך שגם הרב והרבנית עושים את זה?

בטוח. כל זוג עושה את זה.

גם בגיל כזה?

אני מאמין שכן.

הוא חוזר לספר והיא למחשב. מזפזפת בין סרטוני אושר בדקה למאמרי עומק על אהבת אמת, נעצרת על שאלון התאמה זוגית. ‘האם אתם מכירים את בן הזוג שלכם?’ מרפרפת על השאלות. את מי בן הזוג מחשיב לחבר הכי קרוב? ממה הוא הכי מפחד בעולם? מהו שמו של בית החולים שבו נולד? קפלן הוא החבר. הזקנה היא הפחד. שלמה נולד ברמב”ם במהלך טיול חול המועד, חודש לפני הזמן. הכל היא יודעת. מאכל מועדף, שיר אהוב. היא ממשיכה לקרוא. מהם שני הדברים שבן או בת הזוג היו לוקחים אתם לאי בודד? חושבת רגע, מתלבטת. גמרא ונגן? סידור וטלפון נייד? היא שואלת אותו. הוא מתקרב אל המסך, שואל האם זה חייב להיות חפצים או שאפשר לבחור אנשים. היא חושבת, אולי אני לא מכירה אותו כל כך טוב ואומרת, מה שאתה רוצה. והוא אומר, הייתי לוקח את המשפחה שלי ותפילין. היא אומרת, מי מהמשפחה? אתה צריך לבחור רק אחד. והוא אומר, משפחה זה דבר אחד, לא אוסף של בודדים. היא רוצה לשאול אם היה לוקח גם אותה ואם הם עדיין משפחה, אבל אופי דופקת והדיבור נקטע, ושלמה אוסף את חפציו מרחבי הבית בזמן שהיא נותנת לאופי הוראות מיותרות. וכשהדלת נסגרת מאחוריהם הוא שואל אותה, לאן נלך? והיא אומרת, כל מקום מספיק רחוק ומספיק נטוש יתאים. הוא מציע ללכת להר חוצבים. בלילה אף אחד לא חוצב שם ואפשר להרעיש בכיף. היא מסכימה והם נכנסים לרכב ושותקים את כל הדרך.

ורק אחרי שהוא מדמים את המנוע, רגע לפני שהם יוצאים אל האוויר הקר, הוא שואל אותה על מה היא רוצה לריב.

והיא אומרת, על הכל. הכל. 

והוא שואל, את בטוחה שאת רוצה?

והיא אומרת, אני רוצה. השאלה אם אתה רוצה.

והוא אומר, אני אשמח.

והם יוצאים אל הקור.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן