שתי בירות – פרק מ”ד

ירושלים 08:35

יושבת תשושה על הספה, נזכרת באלמנה ההיא, איך קראו לה, מהרחוב שלהם בפתח תקוה. בפורים התאלמנה ובערב פסח כבר היתה מאורסת. לא חשבה שזה לא ראוי. לא נתנה לגופה להתקרר. מצאה לה איזה גר צדק שהסכים לקחת אותה עם ארבעה ילדים והתחתנה לה בלי בושה. אז בזה לה, עכשו היא מבינה. בטח היה לה קשה בבקרים. מזל שהיא לא במקום הזה. היא לא לבד. אולי תבקש מרינה לבוא. כן. היא תבקש מרינה לבוא. הילדות ישתגעו משמחה. סוף סוף מותר לה לנשום בלי לבקש רשות מאף אחד, בלי לפחד שהבית יתפרק. היא תספר להורים שלה. היא תלך אליהם לשבת. כל כך הרבה זמן לא היו שם. חסל סדר הרחקות. אולי תישאר כמה ימים. הילדות יפסידו קצת לימודים, לא יקרה כלום. ואופי. היא חייבת לדבר עם אופי, לבדוק עד מתי הדירה של הדודה הזאת פנויה. היא תבקש מאופי לבוא בערב לשמור על הילדות ותצא להליכה. היא תצא הערב להליכה. היא חייבת להתחיל לצאת. איזה נס שהיא לא לבד. חברות אולי אין לה, אבל אנשים שיעזרו יש. היא תהיה בסדר. הם יהיו בסדר. קטן עליה הבקרים. בשביל זה לא מתחתנים.

10:47

ואז פשוט קמת והלכת?

לא הייתי צריכה לקום כי כבר עמדתי, אבל כן, הלכתי.

באמצע הלילה?

כן.

בחושך?

כן.

לבד?

לבד, לבד. חופשיה ומאושרת.

מה מאושרת? את יודעת כמה נשים היו מתות לבעל כמו שלך? 

מה מאושרת? את יודעת כמה נשים היו מתות לבעל כמו שלך? 

את מוזמנת לקחת אותו לעצמך. מפרגנת לך. קחי מותק, בכיף.

מי מותק? תגידי, מה עובר עליך? שתית? יש לך חום?

עלית עלי! יש לי חום. יש לי מלא מלא חום. רוצה קצת חום? בואי קחי –

טוב טוב שקט. תסתכלי עלי רגע ותקשיבי, אני חושבת שאת פשוט לא מבינה מה שאת עושה.

בסדר. אז עכשו בזכותך אני מבינה שאני לא מבינה מה שאני עושה. 

ו-?

וכלום. זו ההחלטה שלי והיא סופית. סופ-סופית.

יופי. תתקעי את המסמר האחרון בארון הגבורה שלך.

וואי, איך בא לי עכשו לסדר ארונות.

תגידי, את יכולה להסביר לי מה פשר המצב רוח הזה?

בא לך לרקוד אתי?

בעלי אומר שכל החברות שלי לא נורמליות. אז יופי, עוד אחת לאוסף. חסרת משוגעים אנוכית. 

בעלי אומר שכל החברות שלי לא נורמליות. אז יופי, עוד אחת לאוסף. חסרת משוגעים אנוכית. 

תגידי אופי, אולי תלכי קצת הביתה?

למה את מגרשת אותי?

כי את מפתגמת פתגמים במקום לעזור לחברה שלך.

איך אוכל לעזור לך, חברה יקרה ולא ברורה?

להשתתף בשמחתי על המצב ולשאול אם אפשר לעזור במשהו.

זה לא מה שהרגע עשיתי?

כן. וזה מה שיעזור לי.

יעזור לך שאשאל איך אפשר לעזור?

נכון מאד.

אז איפה הוא עכשו?

בדירה של הדודה שלך.

נכון, שכחתי. אה! אוקי! אז, אז בסדר. הבנתי.

מה הבנת? מה אוקי? אופי בלי שטויות. 

מה זאת אומרת?

אל תיתממי לי עכשו. בסדר? את שקופה כמו החלון הזה כשהוא נקי. בלי מזימות ובלי מבצעי שלום בית.

בסדר, בסדר. את כזאת מעצבנת.

רק אל תעליבי אותי, שלא אקפיד עליך חלילה ואחריתך מי ישורנה.

זה לא מצחיק! אני באמת חושבת ש-

את לא חושבת ש. אין שום ש. מה שקרה קורה ויקרה בינינו לא קשור ולא יהיה קשור אליך מעתה ועד עולם. הבנת?

לא.

את מסכימה בבקשה להכין לי קפה? אני מעולפת מעייפות. 

תני לבעל המסכן שלך לעזור לך במקום לבקש ממני.

אין בעיה. אכין לעצמי. להכין לך גם? כמה סוכרזית?

בסדר. בסדר. מכינה. רק לפרוטוקול שתדעי שאני נגדך.

12:37

אני מצטערת אמא אבל זה המצב.

אבל למה דרלינג, למה? אני פשוט לא מבינה. מה קרה?

קרה אמא, קרה. לא מתחשק לי עכשו לדבר על זה. תשמחי שזה מאחורי וזהו. טוב מאמוש?

מה, זה בגלל השטות הזאת עם המדבר? את רוצה להגיד לי שזאת הסיבה? לא, כי אם זאת הסיבה אני מתקשרת אליו ומסדרת את העניינים! הוא לא יכול ל-

לא אימוש, לא. בבקשה בבקשה לא. 

אני יודעת שאת לא מרשה לי להתערב, אבל זה עניין של חיים ומוות. יש פה ילדות בתוך הסיפור הזה. 

הן הילדות שלי אמא, אני לא אעשה שום דבר שיפגע בהן.

הן לא רק הילדות שלך! הן גם הנכדות שלי! ואם אתם צעירים טפשים ועושים שטויות, אני חייבת להתערב ולדאוג פה לפמילי שלי. 

חבל על המאמץ אמא. זה לא יעזור. לא נפרדנו בגלל המדבר. 

אז למה?!

לא עכשו. 

למה לא? הילדות לא בבית. אבא לא פה. את יכולה לדבר.

אני לא יכולה.

למה לא? מי מפריע לך? טוק טו מי.

אני מפריעה לי. אני, אני. כל דבר ששיתפתי בחיים האלה חיפפתם. לימדתם אותי לא לדבר ולא לעשות עסק משטויות, אז אין עסק ואין טוק טו מי, אין.

אני מפריעה לי. אני, אני. כל דבר ששיתפתי בחיים האלה חיפפתם. לימדתם אותי לא לדבר ולא לעשות עסק משטויות, אז אין עסק ואין טוק טו מי, אין.

את מאשימה אותי במשהו שרינה? 

לא מאשימה בשום דבר.

תגידי לי דרלינג, גם אתו את ככה מדברת? כי אם את מדברת אתו ככה אז –

כן? אז? אז מה? תגידי, תגידי, אני רוצה לשמוע. 

כלום. נבר מיינד.

כן משנה. אני רוצה שתגידי.

דרלינג, אל תעשי עסק איפה שלא צריך.

דונט דרלינג מי ואני רוצה שתגידי.

בסדר, בסדר, אני אגיד, אבל תזכרי שאת זו שביקשת. אני חושבת דרל- שרינה, שאם את מדברת ככה לאנשים אז נא לא להתפלא אחר כך שהם בורחים לך. איך בן אדם יכול –

מה זה ככה? מה זה ‘מדברת ככה’?

ככה. ככה. עם הטון הזה והקול הזה שאת עושה והפרצוף הזה שלך.

את לא רואה אותי, את לא יודעת איזה פרצוף יש לי.

אני יודעת איזה פרצוף יש לך עוד לפני שאת יודעת. בסדר? אני יודעת יותר טוב מכולם מתי את בלתי נסבלת. אני מכירה אותך יותר טוב מכולם. אני מכירה אותך יותר שנים ממך. הבנת?

אני יודעת איזה פרצוף יש לך עוד לפני שאת יודעת. בסדר? אני יודעת יותר טוב מכולם מתי את בלתי נסבלת. אני מכירה אותך יותר טוב מכולם. אני מכירה אותך יותר שנים ממך. הבנת?

הוא לא עזב אותי.

הוווו, תודה רבה. אמרתי פה לאבא שזו בטח מתיחה לכבוד חודש אדר. מתי ראש חודש?

לא אמא! שום מתיחה! נראה לך שאני אתבדח על דבר כזה?

אז הוא –

ולא אמרת שאבא לא בבית?

מה חשוב עכשו אבא. עזב או לא עזב?

התכוונתי לומר שאני זו שעזבה.

לא הבנתי. אז איפה את עכשו?

אני בבית.

אז איך עזבת אם את בבית?

נו אמא, באמת. איפה בדיוק אני אמורה להיות?

אז אולי תסבירי לי כבר מה את אומרת? כי אני לא מצליחה להבין. 

אני אומרת שלא הוא עזב אותי אלא אני אותו. אני החלטתי, לא הוא. זה מה שאני אומרת.

את, את, שרינה את, אר יו קרייזי?! למה שתעשי דבר כזה? את בסדר?

אני בסדר גמור אמא. פשוט נגמר לנו הסוס, זהו.

נגמר לכם המה? שרינה, אני לא מבינה כלום. את מוכנה להפסיק עם הנונסנס ולדבר ברצינות?

אני רצינית אמא. שלמה לא פה. אני לבד עם הילדות. וככה טוב לי.

מה זה ככה טוב לי? מה זה ככה טוב לי? את לא יכולה –

אני יכולה אמא. אני יכולה. תסמכי עלי שאני יכולה. 

תביאי לי לדבר עם שלמה, אולי לו יש קצת יותר שכל.

הוא לא פה, אמרתי לך. 

איפה הוא? לא הבנתי. אז מה אם אמרת לו ללכת! הוא לא צריך להקשיב לך. קצת קשה אז הולכים?

איפה הוא? לא הבנתי. אז מה אם אמרת לו ללכת! הוא לא צריך להקשיב לך. קצת קשה אז הולכים?

זה לא קצת אמא, זה הרבה קשה וזה הרבה זמן. 

אז למה לא אמרת כלום?

כי לימדת אותי לא להגיד כלום.

וממתי את מקשיבה למה שאני אומרת?

לא להקשיב זאת רינה. אני מקשיבה לך אמא. תמיד הקשבתי.

חבל.

יכול להיות.

אז מה עכשו?

אני צריכה עזרה.

שאני אדבר עם שלמה? בטח, אני כבר אתקש-

לא אמא, לא. לא לדבר עם שלמה. בכלל בכלל לא.

אז איך אני יכולה לעזור לך? אני אעזור לך. מה שתרצי.

אני צריכה עזרה עם הילדות. 

שאני אדבר עם הילדות? בטח, דרלינג. בשמחה אני אד-

לא אמא. לא. לא לדבר. 

אז מה?!

אולי תבואי קצת? לשחק אתן, לשמור עליהן. אני צריכה לחפש עבודה. יהיה ממש כיף אם תבואי.

אין לך שם את השכנה המצחיקה הזאת שתעזור לך עם זה?

כן אמא. אבל עכשו אני אצטרך הרבה יותר עזרה והילדות ישמחו שתבואי. אפילו פעם בשבוע יעזור. חשבתי גם לבוא לשבת. מה את אומרת?

אני צריכה להתייעץ עם אבא.

על מה?

על העניין.

איזה עניין? אם לבוא לעזור לי עם הילדות?! 

אני לא יודעת. גם. וגם על שבת. שלא תתרגלי ככה להיות לבד ואז כבר לא תר-

אמא.

כן דרלינג?

נשרף לי משהו על האש.

אבל מה עם ה-

להתראות אמא.

14:35

למה את כותבת לי את זה?

מה זאת אומרת למה? חשבתי שאת צריכה לדעת.

מצטערת לשמוע.

רבע שעה את מקלידה וזה מה שיש לך לומר?

כנראה. אני באמת מצטערת.

אחותך התאומה מספרת לך שהיא נפרדת מבעלה ואת ‘מצטערת’?

כשזרקת אותי מהבית שלך לא זכרת שאני אחותך התאומה.

אויש נו, אני מצטערת. לא התכוונתי. מה היה שם בכלל? בטח סתם סערת רגשות. לא התכוונתי. 

אני באמת מצטערת אבל קשה לי עכשו.

טוב. אוף. אז לא עכשו. מחר תוכלי? 

16:30

שלומית שואלת איפה אבא. היא אומרת, בדירה נחמדה שאופי השיגה לו. אסתי שואלת מתי הוא יחזור. היא אומרת שהם עוד לא יודעים. נחמה’לה מבררת אם לא יראו אותו יותר. היא אומרת, בטח שכן, כמה שתרצו. הדירה לא רחוקה ויהיו גם לילות שאבא יבוא לפה ואני אלך לשם, וזה יהיה ממש קלי קלות. תמר לא מבינה, אז לא תהיי פה כל לילה? היא אומרת שכן. בלילות שאבא יהיה פה היא תלך לשם. שולמית שואלת מה בימים. והיא מסבירה שוב. בימים היא תהיה פה כל יום. אבא יבוא לפעמים להיות אתן. בלילות זה או היא או הוא. 

יעלי לא מבינה. בלילה ממילא כולם ישנים אז למה זה בכלל משנה איפה ישנים? 

היא מסבירה שזה נכון, בלילה ממילא כולם ישנים, אבל נהוג שכל אחד ישן בבית שלו ומעכשו אבא גר במקום אחר. 

הילדות מסרבות להבין. מה אבא עשה לך? אולי את עשית לו? למה אתם רבים? לנו אתם לא מרשים לריב. למה אתם הולכים לגור בבית אחר?

הילדות מסרבות להבין. מה אבא עשה לך? אולי את עשית לו? למה אתם רבים? לנו אתם לא מרשים לריב. למה אתם הולכים לגור בבית אחר? כששולמית עצבנה אותי לא הרשית לי לעבור חדר. הן לא מוכנות שהיא תישן מחוץ לבית. הן לא מוכנות שאבא יישן מחוץ לבית. למה אתם לא משלימים וגמרנו?

היא שותקת. מנסה לקשור את הקצוות, לספק תשובות טובות. למה הם לא משלימים? אף אחד לא משלים ולא ישלים. רינה לא תבוא. אמא שלה לא תסלח. אופי לא תעזור. היא תלך לבד לחדר לידה. כולם ייאבקו בה. הילדות ינתקו אתה קשר, יתנכרו. יאשימו. היא תסיים את החיים זרוקה בבית מאובק, בודדה וגלמודה. היא תמות ואף אחד לא יידע. היא לא תחסר לאיש. ימצאו את הגופה שלה רק בגלל הצחנה. יגייסו מניין בתשלום ללוויה שלה. 

הלוואי שאני כבר אהיה אמא, ככה אני אוכל לעשות כל מה שאני מחליטה. 

אני בחיים לא אריב עם הבעל שלי. 

ולא אגרש אותו. 

היי, היי, סליחה. אף אחד לא מגרש פה אף אחד. החלטנו ביחד שזה מה שיהיה עכשו הכי טוב. ואנחנו –

לא נכון! לא החלטתם ביחד! את המחליטנית בבית. הכל צריך לשאול אותך. אפילו אבא אומר את זה. 

אמא, אני עייפה.

גם אני.