שתי בירות – פרק מ”ה

ואפילו שהשאלה בוערת בה ואפילו שהיא הציפה אותה, היא נדלקת ומתקוממת. בשבילה. בשביל כל אישה שנאלצה אי פעם לעזוב בעל. בשביל כל הנשים בעולם. ולפגוע בעצמי זה כן בסדר? מה זה, משחק סכום אפס בין האושר שלי לאושר של הילדות שלי? כי אם נלך עם הגישה הזו, אף אמא בשום מצב לא תוכל לעולם לעזוב חיי סבל.

ירושלים 20:35

סמדר אומרת שהכאן והעכשו הוא הדבר היחיד שיש אבל היא לא מרוכזת בכאן ובעכשו. כלומר, היא מרוכזת בעכשו. אבל הוא לא כאן. הוא שם, בבית ההומה והרוגז שהותירה מאחוריה. שולמית מסוגרת בחדרה מאמש, אין יוצא ואין בא. התאומות מתקוטטות על כל מה שזז ויעלי לא מפסיקה ליילל. היא שומעת אותן באוזני רוחה וסמדר ושאלותיה מרחפות בחלל החדר כמו נוצות חסרות משקל. 

איך את מרגישה עם המצב החדש? מה אמרו הילדות? איך הסביבה הגיבה לבשורה?

בשורה. מוזר לנקוט באותה המילה עבור אסונות ושמחות כאחד. זוג נפרד, בשורה גדולה. עוד רגע תשאל איך את חוגגת את המאורע. את לא שואלת את השאלות הנכונות, היא אומרת לסמדר. הסביבה לא מעניינת. אני לא צריכה אף אחד. אני אסתדר לבד. שלמה יעזור לי. אולי אנחנו זוג רע אבל אנחנו הורים טובים. הייתי צריכה לומר שהוא זה שעזב אותי. זה גם נכון. הוא זה שעזב ראשון. חבל שלא אמרתי כך. כולם היו מתייצבים לצדי. אף אחד לא היה כועס עלי. 

אז הסביבה כן מעניינת, אומרת סמדר. והיא אומרת, אולי. קצת. מילא אופי, אין בינינו קילומטראז’, היא לא חייבת לי שום דבר. ועל רינה, על רינה אין לי כוח לדבר עכשו, רינה זה מסובך. אבל אמא שלי. מה היא חושבת, שאם היא תשאיר אותי לבד אני ארוץ חזרה לזרועותיו של שלמה? ככה נראה לה שזה עובד?

אבל אמא שלי. מה היא חושבת, שאם היא תשאיר אותי לבד אני ארוץ חזרה לזרועותיו של שלמה? ככה נראה לה שזה עובד?

ואפילו שזו שאלה רטורית סמדר אומרת, כן, ככה זה עובד. אין לנו שום דרך לצפות תגובות של אחרים. אם אמא שלך חושבת שכך היא תתקן את השבר הזה אז זה מה שהיא תעשה. אנשים עושים דברים מאד קשים בשביל הילדים שלהם. והן שותקות וביניהן מתרוצצים כל הדברים הקשים שאנשים עושים לילדים שלהם, בשביל הילדים שלהם. והיא שואלת, את חושבת שאני פוגעת בילדות שלי? וסמדר שותקת את השתיקה הטיפולית והדופק שלה פועם בקצב כפול. שתים עשרה השניות מתארכות ונמתחות ובתוכן היא מובלת אזוקה למאסר עולם בעוון פגיעה בחסרות ישע. סמדר חותמת את השתיקה וכמו פסיכולוגית טובה מחזירה אליה את השאלה. השאלה היא אם את חושבת שאת פוגעת בילדות שלך.

ואפילו שהשאלה בוערת בה ואפילו שהיא הציפה אותה, היא נדלקת ומתקוממת. לא רק בתוכה, ממש פיזית. הכעס מקומם אותה מן הכורסה והיא נעמדת, זועמת. בשבילה. בשביל כל אישה שנאלצה אי פעם לעזוב בעל. בשביל כל הנשים בעולם. ולפגוע בעצמי זה כן בסדר? מה זה, משחק סכום אפס בין האושר שלי לאושר של הילדות שלי? כי אם נלך עם הגישה הזו, אף אמא בשום מצב לא תוכל לעולם לעזוב חיי סבל. את יודעת שבתורה יש מצוה לגרש אישה? אם זה מה שצריך לעשות זו מצוה! והיא לא בטוחה שהיא צודקת, אבל זה נשמע לה נכון, והיא מחפשת אצל סמדר אות לאישור, איזה הנהון או עפעוף שיסמן הבנה. אבל סמדר רק אומרת, אני עדין חושבת שרי שאת רוצה לענות על השאלה שלי. אני אנסה לנסח אותה מחדש. בסדר? והיא אומרת בסדר ומתיישבת, מובסת.

סמדר קצת שותקת ונותנת לה לנשום ואז מזמינה אותה לבדוק מה הכי מציק לה עכשו, מה הכי בוער. היא אומרת, אני לא יודעת. אני כולי בוערת. אני צריכה לחשוב. סמדר אומרת לה, אל תחשבי, תרגישי. תעצמי עיניים ותרגישי מה הדבר שחזק יותר מהכל.

היא לא אוהבת תרגילים פסיכולוגיים ולא צריכה לעצום עיניים בשביל לדעת שהדאגה, היא הכי חזקה בה עכשו. דאגה נדאגת בראש או בלב? היא לא יודעת. כתוב דאגה בלב איש אבל אצלה הדאגה גם בראש. קסדת מחשבות לוחצת. לופ של ביעותים חסרי שם. אם מישהו היה מבקש ממנה לרשום עכשו את זרם התודעה היו מתקבלות שתי מילים: מה יהיה. מה יהיה אתה. מה יהיה עם הילדות. מה יהיה עם עבודה. מה יהיה עם ההריון. מה יהיה עם הלידה. פעם קראה איזה ספר על דאגות. הציעו שם ‘להתיידד עם הגרוע מכל’. עם מה בדיוק היא אמורה להתיידד עכשו? עם האפשרות שהילדות שלה יאבדו את האיזון הנפשי? עם האופציה שלא תוכל לכלכל אותן? ואיך תתיידד עם הגרוע מכל אם הוא צובע את עתידה בצבעים של בדידות ונידוי?

עם מה בדיוק היא אמורה להתיידד עכשו? עם האפשרות שהילדות שלה יאבדו את האיזון הנפשי? עם האופציה שלא תוכל לכלכל אותן?

הילדות בוערות בה. נדאגות בה כמו מדורות קטנות. מפוזרות בתוכה. בכפות הידיים, במעלה הגרון, על השכמות, בראש, בלב. מכלות כל סיכוי לנשימה. הבוקר שולמית אמרה לה, למה לא שאלת אותי אם אני מסכימה. והיא שאלה, מסכימה מה. ושולמית אמרה, שתתגרשו. והיא אמרה, עוד לא התגרשנו. ושולמית אמרה, אבל זה מה שאתם מתכוונים לעשות, לא? והיא לא ידעה מה לענות אז שתקה ופתאום מכה בה עובדת היותן נפרדות לה. מבחינתה היא והן יחידה אחת, גוף אחד. ישות מורחבת, מרובת זרועות. היא טועה. היא לא הן. הן לא היא. הן אולי שלה במובן מסוים, אבל הן לא היא. כל כך פשוט וכל כך משונה. שולמית בוחנת את חייה לאור בחירתה. נחמה’לה דורשת נימוקים. התאומות זועמות על הסטטוס החברתי שנכפה עליהן. יעלי מתגעגעת לאבא שלה בלילות. ריקי תגדל ותלמד שעוולו לה. יש להן חיים משלהן. תחשבי על עצמך, כמה את נפרדת מאמא שלך. האם אי פעם אמא שלה הרגישה כמוה? האם אי פעם ירגישו הילדות שלה כמוה? היא לא תימלט מגורלה. גורלן של אמהות להיות מוקעות אל עמוד הקלון, להיות מואשמות בכל בעיותיהם הנפשיות של ילדיהן. זה רק עניין של זמן עד שיבואו אליה לפרוע את הצ’ק. 

כדאי שתשים בצד כסף לסוללת הפסיכולוגים שתידרש לתקן את הנזקים שעוללה להן. אצלן לפחות התהליך יהיה קצר. לא צריך לחפש את שורש כל הרע, השורש חשוף. אמא הרסה לנו את החיים. איך חיה בתחושה שהיא אמא טובה. לא טובה דיה כמו שאומרת סמדר. טובה-טובה, ממש טובה. איך טעתה לחוש טובה. איך הטעו אותה חושיה. היא אמא גרועה. אפילו לא גרועה דיה. ממש גרועה. זה או היא או הן. והיא בחרה בעצמה. וכן, זה כן משחק סכום אפס. ואם נכשלה בדבר היחיד שהיא יודעת לעשות בחיים, היא אפס.

אין לה כוח לשתף את סמדר. סמדר תגיד לה אבל מקודם אמרת אחרת. איך את מסבירה את הפער? תפקפק בה בדרכה הפסיכולוגית והיא תצטרך לענות ולהצטדק ולנמק. אין לה סבלנות. לא עכשו. זו היתה טעות לבוא. היא היתה צריכה להישאר בבית. היא היתה צריכה להמשיך לחפש עבודה. היא חייבת למצוא עבודה. היא תיקח כל דבר. אף מעסיק לא יקבל אותה עכשו. היא תעבוד במשמרות. היא תמכור בחנויות. מי ישמור על הילדות כשתצא למשמרות? היא מטורפת שלא חשבה מילימטר קדימה. מתחשק לה לעמוד על גשר המיתרים עם מגאפון ולצעוק. שכולם יידעו שהיא מטורפת. למטורפים עוזרים. אנשים שנראים בסדר נשארים לבד. 

סמדר שואלת, על מה את חושבת? רוצה לשתף? והיא אומרת, אני לא חושבת. לא חשבתי. לא חשבתי שזה יהיה ככה. לא חשבתי שהוא ייתן לי ללכת באמצע הלילה, בחושך. לא פחדתי אבל הוא לא ידע שלא פחדתי. והוא נתן לי ללכת. לא הציע לקחת, לא קרא לי לעצור. כלום. איזה בן אדם נותן לאישה ללכת ככה באמצע הלילה? זו לבד סיבה טובה ללכת, לא? וסמדר לא אומרת לא כן ולא לא, רק שואלת האם ציפתה שיעצור אותה. היא רוצה לומר שלא אבל זה לא לגמרי נכון אז היא שותקת. 

וסמדר לא אומרת לא כן ולא לא, רק שואלת האם ציפתה שיעצור אותה. היא רוצה לומר שלא אבל זה לא לגמרי נכון אז היא שותקת. 

סמדר שואלת אם היא מתחרטת והיא אומרת שלא. שכן. שהיא לא יודעת. שאולי. שהיא שונאת אנשים שמתחרטים. סמדר פותחת את הפה לשאול מי הם האנשים המתחרטים שהיא שונאת אבל היא עוצרת את סמדר ואומרת, ואל תשאלי אותי עכשו מי הם האנשים המתחרטים שאני שונאת. וסמדר אומרת, לא התכוונתי לשאול את השאלה הזו ומשתתקת. אבל השאלה שסמדר כן התכוונה לשאול מרחפת ביניהן. היא מכירה את סמדר. סמדר מכירה אותה. לא כל שאלה צריכה להישאל על מנת שתדרוש תשובה. וככה שתיהן שותקות והעיניים שלהן משחקות הורדת ידיים: מי תיכנע ראשונה. וברור לשתיהן שהיא תישבר ראשונה כי סמדר היא פסיכולוגית קלינית שמסוגלת לשתוק גם חמישים דקות ברצף, אז היא ממצמצת ואומרת, כן. אני שונאת את עצמי ואני מתחרטת. בסדר? וסמדר אומרת, בסדר גמור. זה טבעי, אנחנו בני אדם, מותר להתחרט. וכמו תמיד, מתחשק לה לפצוח בנאום חוצב ולהבהיר שלא, לא כל רגש מותר, גם אם אנחנו בני אדם. אבל היא כבר יודעת שלא השם ותורתו ולא עבודת המידות ולא עקרונות בוערים בה. היא לא מתחרטת כי היא לא יכולה להתחרט. אסור לה להתחרט. חרטה זה לחלשים והיא אשה חזקה.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן