שתי בירות – פרק מ”ו

היא צריכה למצוא איזו מטפלת משפחתית או תרפיסטית שמתמחה בילדים פרודים. הילדות שלה פרודות מאביהן, וכשהוא בא והיא הולכת הן פרודות ממנה. החומר המשפחתי המגבש נמס והתאדה, ובאופן כללי הן פרודות פרודות, אוסף אורגניזמים שנע באותו חלל. לא משפחה. היא חייבת הדרכה אבל אין לה כסף לזה.

ירושלים 14:35

מרכוס מסתובב סביב החדר שלה כמו דבורה סביב בקבוק פטל, מנסה להסוות את שביעות רצונו. העובדת המתפטרת שלו חזרה על ארבע. שלוש שעות התאמנה מול המראה לפני שהתקשרה אליו. שלום מרכוס, סליחה שהשתגעתי, אפשר לחזור לעבוד אצלך? שלום מרכוס, אני בבעיה כלכלית, מוכן להעסיק אותי עד שאמצא משהו מעניין יותר? מה נשמע מרכוס, משפיל אותי להתקשר אבל אין לי ברירה. אחר כך התקשרה. אמרה מילים יפות על נסיבות אישיות, התנצלה עמוקות על הצורה הלא נאותה שבה עזבה ובקשה מנומסות לשוב למשרתה. אם היא פנויה. מרכוס צחקק באושר, כשהמשרה היתה פנויה את לא היית פנויה, ועכשו את פנויה אבל המשרה כבר לא, כמה משעשע. היא הסכימה, כמה משעשע. שאלה אם בכל זאת יש לו מה להציע. הוא אמר שאם היא רוצה יש משרה אחרת. פחות סמכויות, פחות שכר, פחות תנאים. לא היה לה אכפת. כל הפחות ביחד יהיה יותר ממה שיש לה עכשו. אחרי עוד יומיים של נסיונות לחפש עבודה בתחומים שלא ידעום אמותיה ואחרי שעפרה מהבנק התקשרה לשאול מה נשמע, החליטה לחזר אחר עבודתה והנה היא כאן. אנחת רוווחה התנחלה לה בשולי הלחץ כשחתמה על החוזה. שלמה היה אומר שיש פה בחינת המחזיר גרושתו. היא לא ספרה לו. אתמול סיפר לה שלקח שני תלמידים והיא לא ספרה לו. רק אחרי שסגרה עם מרכוס נזכרה ברחלי. איך לא חשבה על רחלי? מתי היא מתחתנת? אולי כבר התחתנה? כמה זמן עבר מאז דברו? בחודש האחרון נמנעה ממנה לחלוטין. את ההזמנה טמנה במגרת כל חפציה ולא התכוונה ללכת. תכננה להתקשר לאחל מזל טוב ולהמציא משהו על שפעת חמורה שלה או של אחת הילדות. עכשיו תיאלץ להתנצל. להסביר. להתעניין. היא תשלם גם את המחיר הזה. חששותיה התבדו לקול צווחותיה של רחלי. נמחצו תחת חיבוקיה. רחלי זהרה אליה, מאושרת עד הגג. טוב שחזרת. כמעט מתי פה משעמום. ייבוש של החיים. ארך לה רגע לזהות אותה תחת תסרוקת הבקבוקים ותכשיטי הזהב המתנצנצים. רחלי עם הקוקו והסרפן איננה. גם היא עצמה איננה. כמה זמן חלף? היא לא מזהה את המקום. הכל בתוכך, תגיד לה סמדר. השינוי בה מושלך אל הקירות, אל המחיצות, על השולחנות. הכול אחר, דהוי. אין לה כוח לסמדר. אין לה כסף לסמדר. סמדר תמיד צודקת. אנשים צודקים מעייפים אותה עכשו. 

רחלי זהרה אליה, מאושרת עד הגג. טוב שחזרת. כמעט מתי פה משעמום. ייבוש של החיים.

הבוקר עבר בשלום. עדיין מופתעת בכל יום מחדש שהיא לא נטרפת מבחילות והקאות. פעם קראה שזה בכלל נפשי, שנשים בחברות פרימיטיביות לא סובלות מתופעות הריוניות. חשבה אז, איזה יופי. הנה הוכחה שאני לא פרימיטיבית. ואז חשבה, מי יתנני פרימיטיביות ורק לא למות ככה. לפני שהבינה שהיא סובלת במיוחד חשבה שכולן כך, שזה הדיל. יום אחד התברר לה שלא. שיש שקמות בבוקר ונזכרות שהן בהריון. היא גם מתוך שינה סובלת. חשבה אז, העולם לא צודק. סבל ועונג צריכים להתחלק שווה בשווה בין הברואים. 

עכשו זה שונה. אולי אופי צודקת. אולי זה בן. היא לא רוצה לשאול ואין לה כוח לדעת. צריך כוח כדי לדעת. אולי משהו לא בסדר ולכן היא ככה. אולי הכל בסדר והשם עשה לה נס. אולי מכסת הייסורים שלה הגיעה לגבול העליון והוחלט להניח לה לפחות בעניין הזה. תרגולת ההתארגנות הזוגית דהתה בתוכה והבקרים נצבעו בקצב חדש. קצת פחות תזזיתי, קצת יותר אטי. כנראה גם כאוס נוטה לייצר לעצמו שגרה. סיגלה לעצמה קימה מוקדמת. גיהצה חולצות תלבושת, כרכה פרוסות לפי הזמנה אישית, בדתה עוד פרק לסיפור-בוקר-בהמשכים שהמציאה. שילחה אותן ברבע לשמונה ויצאה למרפסת, עקבה אחריהן עד לקצה הרחוב. הולכות וקטנות, הולכות ומתנמלות. תהתה בלבה אם כל הדברים מאבדים גודל ככל שמתרחקים, או שמא להיפך. דברים מאיימים ממרחק ומקבלים את הגודל האמיתי שלהם כשמתקרבים. מעניין איך תיראה התקופה הזו בחלוף הזמן. אולי הכל ייראה כשלולית קטנה על הרצף והיא תסתכל לאחור ותגיד, מזה כל כך התרגשתי?

היא יודעת שלא. רק משהה את המחשבות. שלושה ימים התבוססה בהן עד שקמה ממיטת העלבון שהיתה שרויה בה. הילדות קראו לה בכל הדרכים האפשריות ובאין שלמה לא יכלה לאפשר לעצמה להיעלם. אין אמא. אין רינה. אין אף אחד. את האמא והאבא והרינה של הילדות שלך. הורידה את מתג הדאגה, כיבתה את שלהבות החרדה והתרכזה בטכני.

אין אמא. אין רינה. אין אף אחד. את האמא והאבא והרינה של הילדות שלך.

והטכני כלל כסף. 

שולמית בקשה ממנה צ’ק לחוג דרמה ולא היה לה לתת. כלומר, היה צ’ק. כיסוי לא היה. שולמית בכתה מרורות. היא לא מוכנה להביא בשבוע הבא. חייבים עד מחר, אמרו. לא היו בה מילים לנחם או להרגיע. גם היא היתה כך. עודנה. לא מעזה לחרוג מהנחיות מערכתיות. אם אמרו ביום ראשון, יום שני אינו אופציה. אם אמרו שני תשלומים, היא לא תעז לבקש שלושה. אין השפלה גדולה מזו. גם להיות גרושה תהיה השפלה גדולה. חריגה גדולה. העולם מבקש סדר חברתי. צ’קים בזמן וזוגות נשואים. לפחות באחד מהם היא חייבת לעמוד.

רחלי מספרת לה בעיניים נוצצות על רפאל’קה שלה שקנה לה דיסק של ישי ריבו. שכותב לה מכתבים. שמצחיק אותה. שלא מוכן לצאת אתה למסעדות כי זה לא מתאים לבחור ישיבה. שנורא רוצה בן בכור אבל לא יצטער גם אם תהיה בת כי כל שכפול של רחלי יעשה טוב לעולם. שלא מצליח להירדם בלילה מרוב געגועים.

גם היא לא נרדמת בלילה. וגם הם לא יצאו למסעדות כשהיו מאורסים. וגם לא בשום גיל. אל תצטערי, היא אומרת לרחלי. זה יעבור לו. ילד-שניים, החרדה החברתית תרד ואתם תלכו לאן שיתחשק לכם. עד שזה יקרה אני מוכנה ללכת אתך למסעדות. 

רחלי מסתכלת עליה מבעד לצללית הסגלגלה. אתך? שתשבי ותנקרי לי לחמניה ללא גלוטן בזמן שאני אשתלט על כל התפריט? לא מותק, את לא פרטנרית טובה לדברים כאלה. היא רוצה לשאול למה היא כן פרטנרית טובה. ולמי. היא לא צריכה לשאול. היא מתפקדת על תקן גלולה להפגת שעמום במשרד היבשושי. בכל מקום אחר היא מידרדרת לתחתית דירוג האטרקטיביות. היא הופכת ליופי רק בחברתו של הכיעור. 

שולמית מתקשרת לשאול איפה השוקולד. היא חייבת משהו מתוק אחרי היום הארוך הזה. תעבדי עד ארבע אצל מרכוס ותביני מה זה יום ארוך. היא אומרת לה איפה השוקולד. אין שם. כנראה נגמר. שולמית מתחילה לבכות. היא חסרת אונים. משהו עובר על שולמית. רחלי שואלת עם הגבות מה קרה. היא עונה עם הגבות שלא קרה כלום. זה לא ‘משהו’ שעובר על שולמית. זו היא שעוברת עליה, אמה יולדתה. היא צריכה למצוא איזו מטפלת משפחתית או תרפיסטית שמתמחה בילדים פרודים. הילדות שלה פרודות מאביהן, וכשהוא בא והיא הולכת הן פרודות ממנה. החומר המשפחתי המגבש נמס והתאדה, ובאופן כללי הן פרודות פרודות, אוסף אורגניזמים שנע באותו חלל. לא משפחה. היא חייבת הדרכה אבל אין לה כסף לזה. 

מה קורה? הבקבוקים הבוהקים מחכים לתשובה.

כלום רחלי. כלום. הכל בסדר. רק נפרדנו לאחרונה אז זה מערער קצת את כולנו.

מה? מי נפרד? מה מערער? לא הבנתי.

עזבי רחלי. אל תפריעי לעצמך עם צרות של אחרים. נפרדנו. אני לבד עם הילדות. זה קצת מורכב אבל יהיה בסדר.

רחלי זועמת עליה. העיניים שלה מאדימות בבת אחת. את לא מתביישת? ככה את מסתובבת כבר לא יודעת כמה זמן בלי להגיד לי? למה לא סיפרת לי? איך לא סיפרת? היית צריכה לספר!

רחלי זועמת עליה. העיניים שלה מאדימות בבת אחת. את לא מתביישת? ככה את מסתובבת כבר לא יודעת כמה זמן בלי להגיד לי? למה לא סיפרת לי? איך לא סיפרת? היית צריכה לספר! והיא חושבת לעצמה, איך באמת לא סיפרתי. למה לא ראיתי ברחלי חברה. מנסה לומר, אבל זה מה שאני עושה עכשו. מספרת לך. רחלי עסוקה בלכעוס, לא שומעת אותה. היא נותנת לרחלי להירגע. בכל זאת, פרידות זה לא קל ורחלי צריכה להיפרד מהעולם הבונבוניירי שבו היא חיה. זוגות לפעמים נפרדים. 

אסור לי להיות לידך. אסור לי. 

את צודקת. עדיף שתתרחקי. פרודים זה מדבק.

לא אמרתי.

אז מה אמרת?

כלום.

נו תגידי.

אחותי מיכל, חברה טובה של גיסתה התגרשה, ואחרי חודשיים גם גיסתה התגרשה. 

את חושבת שגירושים זה וירוס? 

כן. לא. זה יכול להשפיע.

נכון. כי להיפרד זה כל כך כיף שכל מי שרואה אומר ישר גם אני רוצה.

לא אמרתי.

אז מה אמרת?

כלום. עזבי. לא אמרתי כלום. 

רחלי. מי שמתחיל לומר משהו צריך לסיים. יש חוק כזה. 

כלום נו. אני רק לא רוצה שכל פעם שרפאל’קה יעצבן אותי אני אשקול להחליף אותו. עדיף שהאופציה הזו לא תעבור לי בראש.

בסדר, אני מבינה. אז אל תדברי אתי. 

אויש אל תגזימי. מי דיבר על לא לדבר?

זה לא מה שאמרת עכשו?

לא. כן. לא יודעת. זה כמו שאני לא אסתובב עם חברות שהולכות לקולנוע, ככה אני לא אסתובב עם חברות גרושות. אני לא שופטת את מי שהולכת לקולנוע, רק שלי זה לא מתאים. את מבינה? 

בטח שאני מבינה. גירושים זה סרט שובר קופות. תתרחקי.

טוב. אין לי כוח לציניות שלך. בסך הכל שתפתי אותך בדאגה שלי. אני ממש אשמח שלא תתגרשו. יש סיכוי שתחזרו? אני הולכת להכין קפה. רוצה קפה?

היא לא רוצה קפה. היא רוצה שקט. אין לה מקום לדאגות של רחלי. יש לה משלה. היא צריכה לעבוד. להכיר מערכת חדשה, זוטרה. להבין למי היא כפופה. מה בדיוק תכולת התפקיד שלה. 

רחלי לא שואלת מה שלומה ואיך היא מרגישה והאם היא זקוקה לעזרה. רחלי לא מתעניינת מה שלום ההריון ואיך היא מסתדרת עם הילדות. אפילו לא באמת מתעניינת למה הם נפרדו. רחלי שקועה בעצמה. אין לה טענות. גם היא שקועה בעצמה רוב הזמן. אם לא הילדות, היתה שקועה בעצמה כל הזמן. תדוני את רחלי לכף זכות. רחלי צעירה וטפשה. 

איש קטן צועק לה בראש. הוא חובש כובע צמר כתום. היא מנסה להשתיק אותו אבל הוא סרבן. גם את ככה. הוא אומר לה. בדיוק ככה. שנים לא דברת עם רינה כי פחדת שרווקות היא מחלה מדבקת

איש קטן צועק לה בראש. הוא חובש כובע צמר כתום. היא מנסה להשתיק אותו אבל הוא סרבן. גם את ככה. הוא אומר לה. בדיוק ככה. שנים לא דברת עם רינה כי פחדת שרווקות היא מחלה מדבקת. זה לא אותו דבר, היא אומרת לאיש הקטן. זה מאד אותו דבר, הוא עונה לה. זה לא, היא מתעקשת. רינה ואני גנטיות. רינה ואני באמת מדבקות. אנחנו אדם אחד מפוצל לשתיים. שום השוואה לרחלי והרפאל’קה שלה. בסדר, אומר לה האיש הכתום. תמשיכי לספר לעצמך סיפורים. אתה יודע מה, היא אומרת לו. בוא נניח שזה נכון. נניח שהפחד שלי לא היה מוצדק והתנהגתי בטמטום. מה אני יכולה לעשות עכשו? אי אפשר להחזיר את הגלגל. אפשר להחזיר את הגלגל. בטח שאפשר. את ההוכחה. עזבת עבודה וחזרת. אולי את מהסוג שעוזב וחוזר. לשלמה היא לא יכולה לחזור. הוא זה שעזב. הוא זה שצריך לחזור. אולי שלמה לא מהסוג שעוזב וחוזר. היא צריכה להפסיק לחשוב. היא צריכה להתרכז בעבודה. היא מתקשרת לשמוע מה שלום שולמית. שולמית לא עונה. היא מתקשרת שוב ושולמית שוב לא עונה. מותר לה לא לענות. אולי הלכה לחברה. אולי נכנסה להתקלח. אולי נרדמה. ילדה לא עונה, שום דבר לא קרה. היא חוזרת למסך ומנסה להתרכז. חדש ימינו כקדם. ישן ימינו. ערב טוב יאוש, לילה טוב תקווה. מרכוס שוב חוצה את חדרה. הוא מעמיד פנים שהוא יודע לאן הוא הולך. היא מעמידה פנים שהיא יודעת מה היא עושה. 

16:00

המטפלת של ריקי אומרת שכבר לקחו אותה. מי לקח? מה זה לקחו? היא כמעט מתעלפת. אף אחד לא אמור לקחת אותה. רק אני. אחת הילדות היתה פה. הייתי צריכה להתקשר, אני ממש מצטערת. היא משאירה את המטפלת להצטער ורצה הביתה. רק היא אוספת את ריקי. או שלמה. היא רואה איך זה נראה שילדות נגררות עם ילדות ברחוב. לא בבית ספרה. מספיקה לחייג עוד חמש פעמים בחמש הדקות שמפרידות בין המעון לבית. עדיין אין תשובה. אולי שולמית נסעה לצפת, היא מגחכת לעצמה. אולי היא פשוט רוצה לגדול. תני לה לגדול. עשתה לך הפתעה. חשבה לחסוך לך מאמץ. תתגברי על הדחף להעיר ולגעור. תני מקום לצורך שלה לעמוד לצדך. שולמית מתבגרת. תסמכי עליה.

המטפלת של ריקי אומרת שכבר לקחו אותה. מי לקח? מה זה לקחו? היא כמעט מתעלפת. אף אחד לא אמור לקחת אותה. רק אני.

הדלת נעולה.

מנסה מפתח ונכשלת. המפתח מן העבר השני נעוץ בעומק המנעול. מי נעל? ולמה? הדלתות אצלם לא נעולות. בעולם אידאלי היתה שמחה להנחיל נוהל נעילה גורף. בעולמה הדהרני הדבר אינו מעשי. התרגלה לסמוך על הנס ועל השכונה החרדית. 

דופקת על הדלת וממתינה.

אין מענה.

דופקת שוב, חזק יותר. שומעת רחשים. מצמידה את האוזן לדלת. הדופק שלה עולה וגשם מתחיל לרדת. כותרות אדומות על דף עיתון עולות במוחה. אסון ממשמש. שולמית? את שם? זאת אמא. תפתחו לי.

אין תשובה.

עכשו היא כבר ממש דואגת. דם מציף את קדמת המצח ופעימת כאב בשוליו. הדפיקות שלה קצובות רצופות וחזקות, מתובלות בפעמון התובעני. רגליים קטנות רצות אל הדלת. היא מזהה את ריקי דרך הרצפה. ידית הדלת נלחצת, עולה ושוב יורדת. היא אומרת, ריקי מותק, תגידי לשולי לפתוח לי את הדלת. טוב?

קולות מוכרים, מהוסים, קרבים ומתרחקים. ואז שקט.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן