שתי בירות – פרק מ”ז

איזו ילדה גידלנו, שהשם יעזור לנו. אם היא ככה עכשו מה יהיה כשתגדל. השאלה מתכדררת ביניהם. מה יהיה כשתגדל. איך תגדל. מי יגדל אותה. מי לא יגדל אותה.

ירושלים, 16:11 

כתב היד העגול של שולמית מבצבץ ממפתן הדלת. אנחנו, בנות משפחת רביץ, לא פותחות את הדלת עד שתחזרו. קצר ומשתמע לפן אחד בלבד. מתחת למשפט מתנוססות החתימות של כל הילדות כולל שרבוט צבע של ריקי. היא דופקת על הדלת ואומרת, תפתחו לי בבקשה ונדבר. היא מקווה שהשכנים לא שומעים. שאף אחד לא עוקב אחריה דרך הקוקר. דף נוסף מבצבץ. הן לא מוכנות לדבר. על החתום: שולמית בשם כולן. ריקי מתחילה לבכות, ועוד רגע גם היא פורצת בבכי. תכונה קלה נשמעת וריקי משתתקת. אם לא שהיתה דואגת היתה מתגאה. שולמית תהיה גננת מעולה. או ראש ממשלה דיקטטורית. היא מסמסת לשלמה. הוא מתקשר אחרי חצי דקה. היא מסבירה לו והוא לא מבין. את בטוחה? שולמית? שולמית שלנו? שלנו. שלנו. היא אומרת. אתה מוכן כבר לבוא? בטח. חמש דקות הוא מגיע.

16:27

היא יושבת על המדרגות כששלמה מדלג כלפי מעלה. עדיין לא פותחות? לא פותחות. אין עם מי לדבר. מישהו ראה אותך יושבת פה? הוא דואג על השכנים. זה מרגיז אותה אפילו שגם היא. זה מה שמשנה לך עכשו? מי ראה? יש לך הווא אמינא שמישהו פה לא יודע מה הולך? בסדר, הוא אומר. תני לי שתי דקות והדלת פתוחה.

16:35

שניהם יושבים על המדרגות. ברקוביץ הפטפטן חלף על פניהם בדיוק כששורבב דף ועליו אותיות של קידוש לבנה: תחזרו ואז נדבר. המשא ומתן נכשל והם משפחה הרוסה באופן רשמי. שולמית דורשת התחייבות בכתב שהם חוזרים. היא אומרת שכדאי להזמין פורץ. הוא אומר שלא. היא חושבת שאין ברירה וברקוביץ כבר ראה ואין להם מה להפסיד. הוא חושב שיש. אתה מתכוון שאנחנו צריכים להיענות לדרישה? לא. לא יודע. אני לא חושב כלום, אבל פורץ זה לא אופציה.

ברקוביץ הפטפטן חלף על פניהם בדיוק כששורבב דף ועליו אותיות של קידוש לבנה: תחזרו ואז נדבר. המשא ומתן נכשל והם משפחה הרוסה באופן רשמי.

אולי תתקשרי לאחת המטפלות החכמות שלך?

‘אחת’ המטפלות שלי?

נו את יודעת למה אני מתכוון. סמדר וכל אלה.

אני לא אתקשר לסמדר.

למה לא?

ככה לא. זה לא מתאים. לא רוצה.

אז תביאי רעיון יותר טוב.

תביא אתה. זו אחריות שלך מה שקורה פה.

שלי? איך שלי? היא שלך בדיוק כמו שהיא שלי.

מאיפה נראה לך היא קבלה את ההשראה, אה?

מה הקש… את רוצה להגיד ש… מה פתאום. איזה שטויות.

שום שטויות. יש לך ילדה חכמה. לברוח לצפת היא לא יכולה, אז היא עושה מה שהיא כן יכולה.

את יודעת מה? בסדר. אולי את ההשראה היא קבלה ממני, אבל את הגנטיקה החוצפנית היא קבלה ממך.

בסדר. אז מה עושים עכשו?

לא יודע.

אני מזמינה פורץ.

חכי. תני לי לנסות לשכנע אותה שוב.

שלמה קם מהמדרגות. היא קמה אחריו. הוא דופק על הדלת. טפיפות נעליים ולחשושים.

שולמית מותק, תקשיבי לי רגע. אנחנו מבינים שאת כועסת, אבל ריקי צריכה את אמא.

פתק נדחף החוצה: ריקי בסדר גמור. היא אכלה ומשחקת בחדר עם יעלי.

שולי, תפתחי את הדלת. הנה שנינו פה ביחד.

עוד פתק. רק אם תתחייבו בכתב שאתם נשארים ביחד. עשינו הצבעה ואנחנו חושבות שאתם מתאימים.

שלמה מצחקק והיא מחייכת. צחוק מיואש מתגלגל ביניהם. אצלה הוא מתובל בדמעות. איזו ילדה גידלנו, שהשם יעזור לנו. אם היא ככה עכשו מה יהיה כשתגדל. השאלה מתכדררת ביניהם. מה יהיה כשתגדל. איך תגדל. מי יגדל אותה. מי לא יגדל אותה.

היא צמאה ושלמה יורד לקנות להם משהו לשתות. חוזר עם שני בקבוקי זירו ושקית שקדים. 

17:05

אופי מוצאת אותם מכרסמים על המדרגות. העיניים שלה מתעגלות. הפה שלה נפתח ואז נסגר. אחר כך נפתח שוב והיא שואלת, מה קורה. שלמה ממהר לקום, נותן לה לעבור. אופי לא זזה.

היא מספרת לאופי בקצרה מה קורה, שעה ששלמה נועץ עיניים בקצות נעליו. אופי אומרת, מה הבעיה. כשהקדוש ברוך הוא סוגר דלת הוא פותח מרפסת. שלמה שואל, מה? ואופי אומרת, אפשר לעבור דרך המרפסת שלנו. שתיהן מסתכלות על שלמה. הוא מגלגל אליהן מבט מבוהל. אני? איזה חלק בי בדיוק עושה רושם של אקרובט? אני אפול ואתרסק לפני שתספיקו להגיד ברוך שפטרנו.

אופי אומרת, מה הבעיה. כשהקדוש ברוך הוא סוגר דלת הוא פותח מרפסת. שלמה שואל, מה? ואופי אומרת, אפשר לעבור דרך המרפסת שלנו.

אין בעיה, אני אעשה את זה. אופי מדלגת למעלה. היא מזנקת אחריה. מה פתאום, אופי. שלא תעזי. זה מסוכן! ושלמה רוטן, ושאני אסתכן זה כן בסדר? היא מתעלמת וממהרת אחרי אופי. אופי זריזה ממנה והדלת נסגרת לפני שהיא מספיקה לעצור אותה. דופקת על הדלת, אופי תפתחי לי. זה מסוכן, אל תעשי את זה. אופי לא עונה ולא נעים לה להיכנס בלי רשות.

17:17

חמש ילדות נרעשות יושבות על הספה. הפלישה הותירה אותן חשופות בעורף. אופי קרצה להן, ירדה השכינה מהשמים, אה? ודילגה אל הדלת, משתדלת להסתיר את עולץ האדרנלין המפכה בה. המבט של שולמית עז. היא יכולה לראות את גלגלי המוח שלה מסתובבים. זו היתה המערכה הראשונה. עניין של זמן והיא עולה לסיבוב שני. 

שולמית מותק, אנחנו לא כועסים, היא אומרת ומתעלמת מהגצים ששלמה שולח אליה.

לא אכפת לי שתכעסו ולא אכפת לי שאופי קפצה מהמרפסת כמו איזה חתולה. אנחנו לא נלך לבית ספר עד שתחזרו. נחמה’לה והתאומות מהנהנות. יעלי מתלבטת. שולמית נועצת בה מבט והיא ממהרת להנהן. לא נלך.

היא ידעה. היא ניחשה. הם לא ינצחו את שולמית. הם לא יכולים להילחם בילדות שלהם. זו לא אופציה. היא מסמנת לשלמה והם יוצאים למרפסת. מה עושים? אין לו מושג. את יותר טובה ממני בדברים כאלה. מה זה דברים כאלה? היא שואלת. בילדות. את יותר טובה ממני עם הילדות. הם מסכמים שהיא מובילה את השיחה והוא זורם אתה.

היא מזמינה מגש פיצה ואומרת, כשתגיע הפיצה נדבר. התאומות ויעלי מאושרות. שולמית זועפת על המניפולציה.

18:10

הכי מרגיז אותנו שלא התייעצתם אתנו.

היא מזכירה לשולמית את הכלל של השיחה. כל אחת מדברת בשם עצמה.

בסדר, שולמית נכנעת. הכי מרגיז אותי שלא התייעצתם אתי.

גם אותי. גם אותי. גם אותי. שלושה פיות מרוחים ברוטב פיצה מסכימים עם שולמית. שלמה מחייך והיא נועצת בו נזיפה. אבל בתוכה מתחייך לה גם. הסמכות הבלתי מעורערת של שולמית משעשעת ומרגיזה במידה שווה.

זה לא פייר שאתם מחליטים על החיים שלנו בלי לשאול אותנו. 

אני מבינה, היא אומרת ומוותרת על הכלל של השיחה. אנחנו מבינים. היא מסתכלת על שלמה והוא מהנהן. זה באמת מעצבן שמישהו מחליט על החיים שלנו. השאלה היא מה אפשר לעשות כרגע. 

תחזרו, אומרת יעלי בהתכוונות גדולה.

כרגע זה לא אפשרי, אז בואו נחשוב מה כן אפשרי.

אנחנו רוצות רגע להתייעץ, אומרת שולמית ומזמינה את כל אחיותיה אל המרפסת.

היא מחייכת. גם שלמה. החיוכים שלהם נפגשים. הם מתאמצים להשתלט על הצחוק המפעפע. הוא שוב מתערבב לה בדמעות. בסדר, אנחנו נחכה פה. שולמית קמה וכולן אחריה. שולמית סוגרת אחריהן את הדלת. הן זקוקות לפרטיות. שלמה שואל אם זו לדעתה הדרך לטפל בסיטואציה, הן ילדות. והיא אומרת, זה מה שאני יודעת לעשות. יש לך רעיון טוב יותר? והוא אומר, לא לא, זה בסדר גמור. מה שתגידי מקובל עלי.

הן ילדות. והיא אומרת, זה מה שאני יודעת לעשות. יש לך רעיון טוב יותר? והוא אומר, לא לא, זה בסדר גמור. מה שתגידי מקובל עלי.

הקבינט חוזר מהמרפסת ומתיישב על הספה.

אם אתם לא יכולים לחזור, לפחות אנחנו נחליט איפה אנחנו רוצות להיות, אומרת שולמית.

מה זאת אומרת? היא שואלת והאוויר מידלדל בה. הנה היא בדרך לחיי ערירות וניכור.

אבא הלך ונשארנו אתך. אולי מתחשק לנו להיות עם אבא? אומרת נחמה’לה.

התאומות תומכות בה. נכון! אולי מתחשק לנו להיות עם אבא?

אבל אתן גם עם אבא. יש ימים שהוא בא לפה ואני הולכת. היא מתאמצת להסתיר את העלבון.

זה קצת ימים ואתם לא שאלתם אותנו מה אנחנו רוצות.

רגע, שלמה מתערב. אז העניין הוא כמה אני בא להיות פה או זה שלא שאלנו אתכן?

זה, אומרת יעלי. השני שאמרת.

נכון. התאומות במקהלה. החלטתם לנו על החיים.

בסדר, היא אומרת, קצת פחות נעלבת. שכל אחת תרשום לי מה היא רוצה ונראה מה אפשר לעשות.

שלמה שולח אליה סימן שאלה, לדמוקרטיה מה זו עושה. היא שולחת אליו את אישוני ה’אחר כך’. היא יודעת מה הוא רוצה לומר. הוא יגיד שהן ילדות. שהן לא זקוקות למנדט להחליט. שהן כן זקוקות לביטחון. אבל היא שמכפיפה את רצונותיה מאז שהיא זוכרת את עצמה לא רוצה אותן שותקות. היא מתאהבת בדעתנות המתפרצת מהן. מוחאת להן כפיים בלבה כאילו היו תינוקות בראשית רכישת השפה, אומרות, אמא לכי מפה, אמא פויה, לקול תרועות הקהל. 

שולמית רצה להביא דפים.

הדפים אומרים את דברם. הילדות מבקשות שבועיים עם אבא. למעט יעלי שרוצה יום אבא יום אמא.

הרוב קובע, אומרת נחמה’לה.

בסדר, נכנעת יעלי ופונה אליה. אבל תדברי אתי בטלפון כל יום.

19:30

שלמה מתבונן בה כשהיא אורזת. הוא לא מבין למה היא לא מנפנפת אותן בכוח אמהותה. הן ילדות קטנות, מה זה השטויות האלה. הן מנסות להעניש אותנו. את רוצה שאני אדבר אתן? אני אדבר אתן. אני אסביר להן. היא לא רוצה שידבר ולא שיסביר. הוא לא מבין, את רוצה ללכת? זה העניין? דמעות של עלבון מתגלגלות במדרון, נספגות בבגדים. זה מה שאתה חושב? שכיף לי ללכת? היא רוצה להסביר ולומר אבל המילים לא מתייעצות אתה והודפות את שלמה. אם זה מה שאתה חושב, אין לנו מה לדבר. והיא מצפה שיחזור בו, שיבין את הטעות בגישה, את שגיאת הלשון, אבל הוא עוטה את פרצוף התעשי מה שאת חושבת ולא אומר כלום. והיא גועשת ורועשת, ממשיכה לדבר בתוכה. נאום שלם נכתב בראשה, ננאם בלבה, חובט אל תיקה צעיפים וגולפים ללא הבחנה. אני רוצה ללכת? אני? אם הייתי רוצה ללכת הייתי עושה את זה מזמן. אני הדוגמא לאישה שלא רוצה ללכת. אישה שהלחימה את עצמה לבית שלה מרוב שהיא לא רוצה ללכת. שלא ישנה בלילות מרוב שהיא לא רוצה ללכת. שלא רוצה ללכת כי יש לה שישה עוגנים. שבעה. שפועמים בתוכה עשרים וארבע שבע. ואם העוגנים גדלו ומבקשים שתלך, היא תלך. כמו שנשארה עבורן עכשו תלך. תשים את הרצון שלה בצד ואת הדאגה המשתקת ואת העלבון המאכל ותלך.

ואם העוגנים גדלו ומבקשים שתלך, היא תלך. כמו שנשארה עבורן עכשו תלך. תשים את הרצון שלה בצד ואת הדאגה המשתקת ואת העלבון המאכל ותלך.

שלמה נזכר שהוא יודע לדבר ומציע לשחד את הילדות. מתנה לכל אחת ויש לך שקט. מה זה לך, תגיד לנו, היא חושבת ולא אומרת. רק מנסה לברר אם מפריע לו להישאר אתן לבד. זה הדבר היחיד שחשוב כרגע, שלמה. אם אתה לא בנוי לזה נחפש פתרון אחר. אם אתה כן, אני חושבת שצריך לתת להן את התחושה שהן בוחרות, שאנחנו מקשיבים להן. 

אין לו שום בעיה להיות אתן, מה פתאום. הוא אפילו ישמח. היא אומרת, יופי. מצוין. הוא שואל מה יהיה עם ריקי, לה אף אחד לא מקשיב. היא מתכעסת שוב. מתאפקת לא להדוף שוב. אומרת, מה אתה חושב, שלא חשבתי על זה? אני מתה לקחת אותה אתי, אבל היא כבר לא תינוקת ועדיף לא להרחיק אותה מהבית. גם המעון מטר מכאן. אם תרגיש שקשה לה אקח אותה אלי. בכל מקרה, יומיים-שלושה והן יורדות מהעץ. אני חוזרת לפה ואתה חוזר לשם. חכה ותראה. הוא אומר בסדר. היא ממשיכה לארוז. הוא ממשיך להתבונן. היא שואלת מה. והוא אומר כלום. והיא אומרת, נו מה. והוא אומר, אני מתפלא שאת סומכת עלי. הוא צודק. איך זה שהיא סומכת עליו? קול בתוכה אומר שצפת היתה פקיעת כל החבלים. שזו היתה חריגה ממי שהוא באמת. לא מתחשק לה לומר לו את זה. לא מגיע לו. לא עכשו. אולי היא צריכה לדאוג. היא צריכה לדאוג. מי שחורג פעם אחת עלול לחרוג שוב.

חזרתי למרכוס, היא אומרת, ומכניסה עוד צעיף למזוודה.

שלמה שותק.

היא מחכה שיגיד מילה. התפעלות. הערכה. משהו.

אבל הוא לא אומר שום דבר. גם לא שואל אותה מה היתה רוצה שיגיד.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן