נתב”ג 17:40
לימינה נערה קרועת ג’ינס ושקועת סמארטפון. לשמאלה כיסא פנוי. היא מקווה שזו תהיה אישה. שלא תיאלץ לבקש טובות. להזיז אנשים. להטריח. להתנצל. שלושה ימים על רכבת הרים הביאו אותה לפה. היא יכולה להתחרט. היא לא יכולה. אם תתחרט, תתחרט שהתחרטה. איזו מילה משונה זו, חרטה. מי חורט על מה. עדיף שתשאר כאן. שתמריא. כלום לא יברח. הכל יחכה לה כאן. כלומר, כל מה שיש לה. מה שאין כבר לא יחכה.
שעה אחרי שהגיעה לדירה התפוגג האדרנלין ונמוג כלא היה. אחרי שסיימה לארוז התנפלה על הארונות של הילדות. הכינה סטים של בגדים לפי ימים, לפי צבעים. תלבושות, גרביונים, סרטים לשיער. אחר כך הוציאה סירים ומחבתות ובישלה את כל חומרי הגלם שמצאה בבית. קציצות, מרק, שניצלים, תוספות. שלמה מחה בקול רפה ולא משכנע והיא אמרה, הכל בסדר, אני רוצה. והוא שאל אם היא מוכנה להכין גם את החצילים הקלויים שלה. היא העמידה פנים שהבצל צורב את עיניה, הנהנה לעברו ואמרה בקול משונה, אין בעיה, בכיף. הציעה שילך בינתיים לכולל ערב. העבירה את הערב בין הסירים לילדות. טיגנה חביתות. חפפה ראשים. סיפרה סיפור לפני השינה. מידרה בקפדנות כל נימה של האשמה או סימני שאלה. שכבה בעיניים פקוחות בחדר הילדות. אגודל אחד נתון בכף ידה של ריקי, יד שניה אחוזה אצל יעלי. ורק משנרדמו נתנה לעצב האצור לזרום אל הסדינים. בחדר של שולמית ונחמה’לה התנגנה לה מוזיקה. ואם כל מה שאתה צריך רק עוד דמעה אחת, בבקשה קח את שלי. והיא שמעה באוזני רוחה, ואם כל מה שאתה צריך רק עוד אמא אחת. ואיך לא אכפת להן. איך הן מוותרות עליה בקלות. בבקשה. אין בעיה. קח את שלי.
בחדר של שולמית ונחמה’לה התנגנה לה מוזיקה. ואם כל מה שאתה צריך רק עוד דמעה אחת, בבקשה קח את שלי. והיא שמעה באוזני רוחה, ואם כל מה שאתה צריך רק עוד אמא אחת.
אחר כך גם הן נרדמו. השאירו לה פתק על השולחן. לאמא, שלא תחשבי, אנחנו אוהבות אותך. בהתה בו במוח הלום בכי והצטרפה לאיחול. שלא תחשבי. שלא תחשבי כלום. פשוט תכבי את המוח או את הלב או איפה שזה לא קורה ואל תחשבי. וככה הגיעה לדירה, מכובת מחשבות. השאירה על המקרר פתק גדול עם מספרי טלפון וכמה הוראות הפעלה, בקשה מאופי לשים עין על הבית עד ששלמה חוזר, והלכה. הופתעה למצוא דירה מסודרת. שאלה את עצמה למה. דמיינה את שלמה שרוי בבלגן וטינופת. עוזב בבוקר חדר סתור וחוזר בערב לבית עזוב. כמעט קיוותה שכך, שהרי מה הוא בלי עקרת בית לצדו. ציפתה למצוא גוויות של מלפפונים במקרר, שלדים של תפוחים על השיש, רצפה זרועת גרביים. מתברר ששלמה פחות תלוי בה ממה שחשבה. מצאה פתק על המקרר, קפצתי לפה וסידרתי קצת, מקווה שיהיה לך נוח, יש צ’יפס במקרר. פתחה את המקרר ומצאה צלחת חד פעמית עם צימוקי צ’יפס עבשים. השליכה אותה לפח בהקלה. אז הוא בכל זאת קצת תלוי בה.
שלושה ימים חלפו בהמתנה נואשת לטלפון שיקרא לה לשוב לכור מחצבת ילדותיה. הטלפון בושש. כלומר, היו טלפונים אבל אף לא אחד שקרא לה לשוב. הילדות נשמעו בסדר גמור. שלמה דיווח על שגרה סדירה ואפס תקלות. כולם ישנו היטב בלילות ותפקדו היטב בימים.
חוץ ממנה.
התקשתה להירדם בדירה הדוממת. יכולה לספור על יד אחת את הלילות שבהם ישנה לבדה. אפילו בימים של אחרי לידות כמעט לא נשארה בגפה. שלמה היה עוקף את כל המחסומים ויושב בסמוך אליה. אמא שלה היתה שומרת על הילדות והוא היה שומר עליה. שהחושך לא ייכנס לתוכה ולא יעשה בה שמות. לילות תמיד היו קשים לה. עוד לפני הנדודים, טרום החלומות. נזקקה לדופק נוסף שיפעם בקרבתה. פעם שמעה מישהי בעבודה מספרת על סצנה שראתה באיזו סדרה. אישה אחת נאלצה לישון רחוק מהבית ולא הצליחה להירדם בלי הנחירות של בעלה. הציע האיש שישאירו את הטלפונים פתוחים, וכך נרדמה האישה לקול נחירות בעל נעוריה הבוקעות מן המכשיר. כולם צחקו אז נורא. גם היא.
עכשו היא מבינה.
אמא שלהן המשיכה את הסדר הרחם המשותף והניחה אותן בעריסה אחת. אימנה אותן להשוות שעות ערות ושינה. אילפה את השעון הביולוגי שלהן, שיפעם במשותף. היא מתוכנתת לביחד. היא מהונדסת לסימביוזה. איך בכלל חלמה להיות לבד. היא לא יודעת לבד מהו. אולי זה הזמן שלה ללמוד.
היא מתוכנתת לביחד. היא מהונדסת לסימביוזה. איך בכלל חלמה להיות לבד. היא לא יודעת לבד מהו. אולי זה הזמן שלה ללמוד.
הדממה כאבה לה, מלפפת כמו חבל תליה. הצטערה שלא לקחה את ריקי. התחרטה שנחפזה ללכת. שטעתה לחשוב שימהרו להזדקק לה. שוחחה עם הילדות יום יום. חיפשה אותות מצוקה. תרה אחר הסדקים. משהו הרי חייב להיות לא בסדר. משהו חייב להשתבש. לשמחתה הכל התנהל כשורה. לצערה.
אחרי עוד שני לילות טרופים שהוכתמו בחלומות מטרידים התקשרה לשלמה ואמרה, אני לא יכולה יותר, אני רוצה לחזור. ושלמה לא ניצל את דו המשמעות ולא אמר שגם הוא רוצה לחזור. אפילו לא אמר, תחזרי ואני אלך. רק אמר, אני חושב שכדאי להשלים את השבועיים, אחר כך נחזור להסדר הקודם. והיא שאלה, עד מתי? ומה אנחנו רוצים לעשות? והוא אמר, אין לי מושג, באמת צריך לדבר על זה.
ולא דיבר על זה.
והיא סגרה את הטלפון ובהתה אל תמונת הדקופז’ המיושנת שעל הקיר והתחשק לה להיכנס שם בין שכבות הנייר, להיעלם ולא להיות. ואחרי חמש דקות נשמע צליל של הודעה נכנסת ורינה שאלה אותה מה נשמע.
תמיד דיברו בשבח הטלפתיה. איך הן מרגישות זו את זו. בלי לומר מילה. היום היא יודעת שזה קצת נכון והרבה שטויות. היא רואה את תמר ואסתי. הן יודעות זו את זו כי הן חיות ביחד. מרגישות זו את זו כי החוויות שלהן משותפות. החיים שלהן זהים כמעט לחלוטין והטלפתיה כבודה במקומה. אבל עכשו רינה רחוקה ומרגישה. מתי בכלל נסעה? שמעה מאמא שלה בחצי אוזן שרינה חזרה לשם. אמא שלה אף פעם לא ציינה את מקום מגוריה של רינה. תמיד זה היה ‘לשם’. שם שהוא לא פה. שם שהוא לא המקום הנכון.
היא כתבה לרינה, הכל בסדר. מה אתך? ורינה ענתה, נו ספרי לי. מה קורה. והיא כתבה, איך את יודעת שקורה. ורינה ענתה, הרגשתי. כלומר, כך היא צפתה שרינה תענה, אבל רינה הקלידה ומחקה ושוב הקלידה ומחקה ואז כתבה, שלמה התקשר. רוצה לדבר?
והן דיברו והיא התנצלה על היום ההוא ורינה אמרה, זה בסדר, מאחורינו. והיא שאלה את רינה איך את עושה את זה ולמה אני עדיין חיה את כל הדברים שמאחורינו? ורינה אמרה לה, אולי תבואי לפה לכמה ימים? והקול שלה נשמע מתחנן, והיא אמרה, מה פתאום, אני לא יכולה להשאיר אותן לבד. ותוך כדי דיבור נזכרה שהן לא לבד. אז אמרה, אני לא יכולה. הרגע חזרתי לעבודה. מרכוס לא יתן לי. ורינה אמרה, הוא יתן. את תבקשי והוא יתן. יש לך איזה שלושת אלפים ימי חופשה צבורים. זו הזדמנות, בואי. והיא חשבה שזה נכון, אבל אין מצב שהיא משאירה פה משפחה והולכת. רינה הציעה שתשאל את שלמה, והיא אמרה שמה פתאום. היא מתביישת אפילו להעלות את זה. ורינה אמרה, או שאת שואלת או שאני, והיא ידעה שאין לה ברירה.
רינה הציעה שתשאל את שלמה, והיא אמרה שמה פתאום. היא מתביישת אפילו להעלות את זה. ורינה אמרה, או שאת שואלת או שאני, והיא ידעה שאין לה ברירה.
שלמה אמר לה תסעי. ככה מיד ובלי היסוס. היא חשבה שהיא לא שומעת טוב. מה תסעי. מי תסעי. מה פתאום אתה אומר לי תסעי. ושלמה אמר, אולי זו הזדמנות. והיא שאלה, הזדמנות למה. למה כולכם אומרים לי הזדמנות. ושלמה אמר, לתקן. הזדמנות לתקן. וככה גם לא תסבלי כל כך בלילות. והיא לא שאלה לאיזה תיקון הוא מכוון והוא לא אמר. ואז יעלי לקחה את הטלפון ואמרה, אמא, נגמר לנו האוכל, אבא אכל את הכל, את יכולה להכין לנו חדש? ושלמה לקח בחזרה את הטלפון ואמר, יעלי, המגזימנית הקטנה. אבל הקול שלו היה נבוך והיא התענגה על הרגע ואמרה, אין בעיה, אני אבוא לבשל. ובאה לבשל.
אחר כך העניינים התגלגלו מהר. התברר ששלמה שיתף את הילדות. והן שכבר הראו את כוחן בהפגנות הכינו שלטים על הדלת. לאמא, נסיעה טובה. לאמא, תקני לנו מתנות. והיא אמרה מה פתאום. ושלמה אמר, למה לא? והיא שאלה, לא יהיה לך קשה? והוא אמר, מה זאת אומרת קשה? הן הילדות שלי. והיא שאלה, ואני? אני לא שלך גם אם קשה? אבל שאלה את זה בלב ורק אמרה, לא יודעת, לא נראה לי. ושלמה אמר, לא יזיק לך קצת חופש. וגם רינה תשמח שתבואי. היה נשמע שהיא זקוקה לך לא פחות משאת לה. והיא חיפשה בתוכה את הכעס על החירות שהוא לוקח לעצמו בהתקשרויות עם רינה ולא מצאה.
אופי עפה על הרעיון. תסעי. תסגרי את כל האנ-פינישד-ביזנס שלך עם רינה. והיא אמרה, אנגלית זה של אמא שלי, אין לך איזה פתגם לעקם? ואופי אמרה, טוסי, טוסי לי כבר מהעיניים. תמריאי אל הדמיון ותחזרי נורמלית. ועזרה לה לפתוח מחשב ולמצוא כרטיס בדקה התשעים.
17:55
המדחפים מסתובבים. אחרוני המאחרים נדחפים פנימה בהולים. שקיות של דיוטי פרי מסגירות את סדרי העדיפויות שלהם. הדיילות מחייכות בנזיפה ומזרזות אותם למקומם. עוברות בין המושבים, מוודאות שכולם חגורים, סוגרות את תאי האחסון. על המסך הקטן מסביר לה פרצוף חייכני מה צריך לעשות אם יקרה אסון.
הכיסא לשמאלה נשאר ריק.
