שתי בירות – פרק מ”ט

עכשו היא חושבת שאולי היו לזה גם מחירים. שאולי חברים זה לא רעיון כזה גרוע. שהשוואה היא דרך לא רעה לבדוק את עצמך. חשוב לפגוש זוגות נורמליים. לא שהם בטוח לא נורמליים, ולא שהאברומי הזה ואשתו בטוח כן נורמליים. מי קובע מה נורמלי.

טיסת אל-על לבריסל 18:15

המטוס מתרומם. ככל שהוא מגביה היא שוקעת. תתרכזי בהווה. תחשבי רק על הכאן והעכשו. היא מנסה לשנן את המנטרות של סמדר, אבל הן נופלות על לב פצוע. אין כאן ואין עכשו. היא נטולת זמן. נטולת מקום. תלויה בין שמים וארץ. חסרת קיום. מאחוריה בנותיה שמהן גורשה. לפניה התאומה שלה שנטשה. ובתוכה מפעמת תעודת הביטוח שלה. היא כבר לא יודעת את מה היא מבטחת. וממה. הכל כבר ממילא קרס. לפני שיצאה בקש ממנה שלמה לשמור על עצמה, והיא הנהנה וידעה שלא לה הוא דואג. אין לה אוויר. יותר מדי אנשים על סך החמצן הנתון. חלל דחוס ומטוס עמוס ורק לידה כיסא ריק. אישה אחת בשיער מחומצן משלחת בה עיניים מקנאות. מה יש לקנא באישה שיושבת ליד אף אחד, שהקוסמוס מנדה אותה. היא מחייכת אל האישה בעייפות ונועצת עיניים בספר שלה. 

אחרי כל הבידוקים שוטטה קצת בדיוטי פרי. נכנסה לסטימצקי. סרקה את השולחנות שוב ושוב, קראה תקצירים וכריכות אחוריות ולא הצליחה לבחור. הכל נראה לה משעמם. סתמי. ממוחזר. עוד סיפור על אישה פריבילגית במשבר אמצע החיים. עוד מותחן פסיכולוגי עם סוף מאכזב. הם תמיד מאכזבים הסופים. או טפשיים. או מרושלים. את מתמסרת שלוש מאות עמודים לספר, לפעמים הוא אפילו טוב, אבל אז בא הסוף ואת שואלת למה. בשביל מה הייתי צריכה את זה. מה זה הוסיף לי בחיים. אם שלמה היה לידה, היה שואל את אותן השאלות בדיוק. בשביל מה את צריכה את זה. מה זה מוסיף לך בחיים. 

הם תמיד מאכזבים הסופים. או טפשיים. או מרושלים. את מתמסרת שלוש מאות עמודים לספר, לפעמים הוא אפילו טוב, אבל אז בא הסוף ואת שואלת למה. בשביל מה הייתי צריכה את זה.

ניסתה לדמיין אותו לידה. מוזר ולא מתחבר. חוץ מהנסיעה ההיא לא זזה ימין ושמאל ומעולם לא עלה בדעתה לצאת אתו. בטח לא לחו”ל. בתור לשיקוף עמד לפניה זוג חרדי. אולי חסידי. נראו לה בני ארבעים. בטח השאירו מאחוריהם איזה שישה שבעה ילדים. התבוננה בהם בהשתאות. ניסתה לשים אותה ואת שלמה במקומם ולא הצליחה. הסנכרון בין בני הזוג הזכיר לה את התארגנויות הבוקר שלהם. שהיו להם. הוא העלה את המזוודה על המסוע. היא ארגנה את תיקי הצד בתוך הקופסא. הוא פתח את התרמיל והוציא מחשב נייד, היא ענתה על השאלות של המאבטח. הוא חלץ נעליים ועבר את המגנומטר בשלום והיא מיד אחריו, הזכירה לו לקשור היטב את השרוכים. שלא יפול. תזהר עם השרוכים אברומי, ככה היא אמרה לו. והוא חייך אליה ואמר, אני קושר בלומי, אני קושר. 

חזרה אל שולחן הספרים, מנסה לנער ממנה את הזוג הזה. פעם פעם כשהיו ממש צעירים היו להם שכנים. הבעל היה חבר לשעבר של שלמה, ואשתו הזמינה אותם לסעודת ליל שבת. זה היה טרנד כזה בשכונה. כולם התחברו עם כולם. התארחו ואירחו כאילו היו משפחה. שלמה התלבט וגם היא לא התלהבה. לא אכפת לי שכולם. חוץ מהשוואות לא יוצא מזה שום דבר טוב. שלמה הסכים אתה והם לא הלכו. 

עכשו היא חושבת שאולי היו לזה גם מחירים. שאולי חברים זה לא רעיון כזה גרוע. שהשוואה היא דרך לא רעה לבדוק את עצמך. חשוב לפגוש זוגות נורמליים. לא שהם בטוח לא נורמליים, ולא שהאברומי הזה ואשתו בטוח כן נורמליים. מי קובע מה נורמלי. היא חוזרת לספר שלה. המוכרת נחלצה לעזרתה והמליצה על ‘ספר טיסה קליל’. ההגדרה קוממה אותה. ספר או שהוא טוב או שהוא לא טוב. מצד שני, הכבדות שרבצה בה גרמה לה לתת הזדמנות לקלילות. הספר היה רחוק מן הקלילות כרחוק היא עצמה מן התכונה. מה קליל באמא שנעצרת על גנבת כספי ציבור? תסבוכות משפחתיות הן אף פעם לא סיבה למסיבה. רחמנות על החיים של המוכרת, כמה הם צריכים להיות כבדים כדי להגדיר את הספר הזה קליל. 

אולי לא חייבים חברים. גם ספרים יכולים לעשות את העבודה. הזוג שם פרוד והאיש מתחרט. האישה לא. כל כך קשה להיות בצד הרוצה. או הרוצה יותר. 

דיילת דקיקה שואלת מה תרצה לשתות. היא לא רוצה כלום, הבקבוק שקנתה בדיוטי מספיק לה. 

הנערה שלימינה מכונסת אל החלון. לא שינתה תנוחה אפילו פעם אחת. כבר פעמיים עבר בה דחף לנעוץ בה אצבע, לוודא שהיא חיה. היא התגברה עליו, חשבה לעצמה, אם זו היתה רינה הייתי נועצת. תמיד נעצו זו בזו אצבעות. כל אחת מהן מבקשת להיות הנרדמת הראשונה. לא להישאר לבד עם החושך. הדיילת נוקשת בעדינות על כתפה של הנערה והיא מגיחה בנהימה קלה מתוך הקפוצ’ון. כן היא רוצה לשתות. קולה. תודה. שותה בלגימות מהירות וקולניות ושואלת אותה, למה את לא לוקחת כלום, זה בחינם. היא מחייכת אל הנערה. דבר ראשון זה לא בחינם. שילמת על השתיה הזו טבין ותקילין. דבר שני, אני לא צמאה ולא חסר לי כלום. הנערה לוקחת לגימה אחרונה ואומרת, דבר ראשון מה זה תקילין ודבר שני אין סיכוי שלא חסר לך כלום אבל אם ככה סבבה לך אז שיהיה לך בזרימה.

היא רוצה לענות, אבל עד שהיא חושבת מה, הנערה כבר מתקפדת בתוך הקפוצ’ון. היא שוב לבד עם החלל שלשמאלה ועם כל מה שלא חסר לה ועם הספר שלא מצליח להפיג את בדידותה. למה כל כך קשה לה לקרוא. למה סיפור שלא קרה על זוג שלא קיים צורב בה כאב. סוגרת את הספר בלי לסמן איפה היא אוחזת ודוחפת לתיק. סביבה רחש בלתי פוסק של מילים. מישהי מפרטת באוזני מישהו מה הם הולכים לעשות בכל יום מימי החופשה. הקול שלה צפצפני והקצב אטי. איך הוא לא משתגע. עונה לה בסבלנות אחרי כל משפט, אין בעיה, סגור. ואיך היא לא מתעצבנת מהלקסיקון המוגבל שלו. מה זה אין בעיה. היא לא היתה מסתפקת בתשובה כזו. בבעל כזה. והיא בעצמה, מה היא הולכת לעשות בכל אחד מימי החופשה. אין לה תכנית. לא לנסיעה ולא בכלל. למה היא נוסעת. בשביל מה. אם יהיה לה רע תסבול ואם יהיה לה טוב תסבול. אין תרחיש טוב. בספסל המקביל זוג בגיל העמידה יושבים ואוחזים ידיים. זה משונה בעיניה. ילדותי. טפשי. לה אף אחד לא מחזיק את היד. אנשים לא צריכים להחצין אהבה. בשביל זה השם ברא קירות. אחר כך היא רואה את האישה מובילה את האיש לשירותים ומתמלאת חרטה על שמיהרה לשפוט. המבט שלה ממשיך לשוטט ונתקל במחומצנת. מבטי הקנאה משדרים עכשו מצוקה. מישהי מגוללת שם סיפור חיים מלווה בגלריית תמונות בלתי נגמרת. היא מבינה ללב המחומצנת. באוטובוס את יכולה לרדת בתחנה הבאה. בקופת חולים את יכולה לזייף שיחת טלפון. במטוס את נתונה בשבי, ואם נפלת ליד שכנה פטפטנית, אין לך מוצא. רינה היתה חותכת בלי להסס. סליחה, אני מעדיפה לא לדבר עכשו, בסדר? פשוט וחלק ובלי שום התנצלויות. הלוואי שהיה לה רבע מהאסרטיביות של רינה. הלוואי שהיה בה האומץ להודות שהיא רוצה מישהו לפטפט אתו.

באוטובוס את יכולה לרדת בתחנה הבאה. בקופת חולים את יכולה לזייף שיחת טלפון. במטוס את נתונה בשבי, ואם נפלת ליד שכנה פטפטנית, אין לך מוצא. רינה היתה חותכת בלי להסס. סליחה, אני מעדיפה לא לדבר עכשו, בסדר?

הכסא לידך פנוי?

קול עמוק ורדיופוני פונה אליה. תלתלים שחורים באורך בלתי נתפס מקיפים פרצוף קטנטן שנועץ בה מבט כחול.

אה… לא. כן. אף אחד לא יושב כאן. איך קול כזה יוצא מגוף כזה?

זה בסדר שאשב פה? אני צריכה לנוח קצת מבעלי. אפשר? 

בטח. אין בעיה. בשמחה. למה לא.

תודה רבה.

התלתלים נשפכים על הכסא שלשמאלה. העיניים הכחולות נעצמות מיד. שתי דקות ושמשון הבת ישנה עמוקות. באמת התיש אותה הבעל העלום. טוב לדעת שמישהו בעולם החילוני עוד משתמש במילה בעל. הלוואי שיכלה גם היא להירדם ככה תוך רגע. הלוואי ששינה היתה פותרת את העייפות שלה. את מלחמת ההתשה שלהם. התלתלים גולשים וחוצים את גבול המושב, מתפזרים על חצאיתה. באינסטינקט אמהי למוד כינים העין שלה נמשכת אל קדקודה של הישנה. נראה בסדר. נותנת עוד צ’אנס לספר אבל הריכוז ממנה והלאה. כמה זמן עבר? כמה נשאר? 

מבט מהיר אל המסך שלפניה. נותרו שלוש שעות. הזמן לא זז כשסובלים.

20:15

מישהו מכבה אורות ושקט יחסי משתרר. הוא כואב לה, השקט. גם המוזיקה. המילים מכאיבות, פורטות על עורקי הקיום שלה במפרט מלובן. נעצרת על ערוץ נעימות קלאסיות ונותנת לעפעפיים שלה לצנוח. תצורות פסיכדליות צפות ונעלמות והבזקי צבע באים והולכים. היא מתמכרת לאשליות האופטיות, אבל אז יעלי וריקי מבזיקות. ושולמית. ושלמה. והיא פוקחת עיניים ולא יודעת לאן להוליך אותן. 

שמשון הבת עדין ישנה וקולה הרדיופוני מהדהד בה שוב. הכסא לידך פנוי?

הכסא לידה פנוי. אולי לעוד שנים רבות. אולי בגלל זה המציאו ספסלים של שלוש במטוסים. על כל זוג שאוחז ידיים, יש מישהו שזה לא הצליח לו. על כל ביחד שמחזיק מעמד, יש אחד בודד עם חלום מנופץ. היא לבד. עטופה בחומר מבודד. בידוד אקוסטי שלא מאפשר לאיש לשמוע מה נאמר בה. בידוד תרמי שלא מאפשר לה להרגיש את החום שסביבה. דורית האל-הורית אמרה לה פעם שטיסות מסוכנות. מצב טיסה הוא מצב נפילה. היא גיחכה אז ואמרה, שום מסוכן. מטוסים כבר מזמן לא נופלים. ודורית אמרה לה, מטוסים לא, אנשים כן. אין לך לאן לברוח מעצמך. באוזניים שלה מישהו פורט על פסנתר והעיניים שלה צורבות בלי מילים. 

דורית האל-הורית אמרה לה פעם שטיסות מסוכנות. מצב טיסה הוא מצב נפילה. היא גיחכה אז ואמרה, שום מסוכן. מטוסים כבר מזמן לא נופלים. ודורית אמרה לה, מטוסים לא, אנשים כן. אין לך לאן לברוח מעצמך.

היא מכה על המסך בדיוק כשהבעל של התלתלים בא לחפש אותה. התלתלים מתנערים וממהרים להתפייס. הוא אומר לה, למה את עקשנית כמו פרד. היא עונה, כי אתה לא מתנהג כמו זוג. והם חוזרים למקומם הטבעי, אי שם בירכתי המטוס. הלוואי וידעה ככה להשאיר דברים מאחוריה. אולי היתה מנסה. אם מישהו היה קורא לה לחזור. איש לא בא. גם לא יבוא. היא בוהה אל החלל שנותר לשמאלה ונזכרת בסמדר. 

ברור שתיזכר בה. סמדר ומשחקי הכסאות. תדמייני שאמא שלך יושבת כאן. שרינה מקשיבה לך. ששלמה על הכסא פה מולך. מה היית אומרת לו. לה. להם. תמיד סרבה. אם תהיה לי הזדמנות אני אגיד. מה העניין לשחק בכאילו. סמדר ניסתה להסביר, אבל היא לא קנתה את כל סיפורי האני המתבונן והאני החומל. אני אשאר אני והמציאות תשאר המציאות. כלום לא ישתנה, אז תעזבי אותי ממשחקי הזיות.

אבל עכשו היא כאן ומישהו השאיר את הכסא שלידה ריק. רק את זה שלידה. מתוך מטוס שלם עמוס וצפוף. ואפילו שהראש הליטאי שלה מתנגד נחרצות לכל מה שריח מיסטיקה נודף ממנו היא לא מצליחה שלא לראות בזה סימן ומושיבה את שלמה לידה. 

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן