שתי בירות – פרק נ’

שלמה בטח היה אומר שהיא מייצרת אין מיש. היא זוכרת את הזעזוע שלו כששיתפה אותו באחד החלומות. אמר לה, ברית כרותה לשפתיים. אסור לדבר ככה. חלמא טבא חזית. חלמא טבא חזית. לא השכיל להבין שלא להטבת חלום היא זקוקה אלא להטבת המציאות.
דרג את הכתבה

טיסת אל על לבריסל 20:30

בהתחלה שניהם שותקים. אין לה ממש מושג איך מדמיינים שיחה. היא לא דברנית גדולה. בתוכה מתנהלות שיחות חוצות יבשות ואנשים, אבל בכולן היא עם עצמה. אומרת ועונה, שואלת ומשיבה. כשעוד היו שתים היתה משאירה לרינה לדברר גם אותה. רינה עשתה זאת בחדווה, סופגת את הריקושטים בלי למצמץ. אומרת, אין ברירה שרינה, אם את רוצה שהעולם יבין אותך את חייבת לדבר. 

היא לא חשבה שהיא חייבת. רינה עשתה עבורה את העבודה, ובפעמים המועטות שבהן ניסתה להסביר את עצמה, הסתבכה. בראש תמיד ישבו לה הדברים ברורים. מנוסחים, מבוררים. אבל במעבר הזה שבין המקום שבו נהגות המחשבות למקום שבו נהגות המילים נטו המילים להתערבל ולהתערפל והיא חשה שוב ושוב בלתי מובנת. 

היחידה שהבינה אותה לחלוטין היתה רינה. שם הדברים היו פשוטים וההבנה החליקה הרמטית ונטולת מאמץ. מולדת מאליה. לא מבקשת מילים ולא דורשת הסברים. באופן מפתיע, גם שלמה לא דרש מילים והסברים. לא דחק בה לתמלל את עצמה ולא הטריד את שתיקותיה. כשנפגשו חיבבה את התכונה, מיקמה אותה בעמודת היתרונות. היום היא כבר לא יודעת. היא יודעת. כואב לדעת. שלמה כלל לא ניסה. אולי לא רצה. לא מאהבת המרחב הניח לה אלא משנאת המאמץ. נכון שגם היא שתקה, אבל אצלה זה מובן. אחרי שניים שלושה נסיונות כושלים ומפחי נפש הפסיקה לנסות. חששה להתאכזב. אבל הוא, תפקידו לא להרפות. מה התירוץ שלו? 

רוחו שותקת לשמאלה.

מה התירוץ שלך? למה שימרת את השתיקה שלי ותמכת בה?

רוחו ממשיכה לשתוק. סמדר לימדה אותה פעם שהשאלה למה גרועה. מכווצת, מאשימה. אבל כאן זו רק רוח אז מותר לה. והיא גם באמת רוצה להבין למה. 

הרוח לידה עדיין חרישית.

מה היא אמורה לעשות עכשו? לדובב את הרוח? לעבות את קולה ולמלמל בשמו? היא מנסה להיזכר בטכניקות של סמדר ומבינה שחסרה לה דמות במחזה. מישהו שישאל את השאלות כשהיא שלמה. שיענה על שאלותיה כשהיא שרי.

מרימה ידיים ומסמנת לדיילת להתקרב. רוכשת לעצמה שוקולד וחוטאת בו באטיות מיואשת. הקפוצ’ון לימינה מתעורר לחיים ותכולתו מסובבת אליה פרצוף חרוש תיפורים. הנערונת שואלת כמה זמן עוד נשאר, והיא נזכרת בנדנודי המתי מגיעים של יעלי. מחייכת ואז נצבטת. יש עוד זמן. שעתיים לפחות. את יכולה להמשיך לישון. הנערה מותחת גפיים באפס התנצלות. אחלה. עובד לה לחזור לישון. היא באמצע חלום והיא במתח. היא מנסה להבין איך ממשיכים חלומות קטועים. התשובה מתגלגלת אליה כמו כדור חסר אחיזה. פשוט ממשיכים.

יש דבר כזה. היא קראה על זה פעם. חלימה מודעת. חלום צלול. החלומות שלה עכורים. התסריטים נכפים עליה והיא נלכדת בתוכם, שותה את כוס הבלהות עד תומה. מעולם לא ניסתה לשלוט בהם. קטנת אמונה בכל מה שקשור לסוגסטיות למיניהן. מצד שני, היא חולמת מנוסה. לילותיה צברו מאות סיוטים. אולי היא צריכה לנסות. היא תנסה. אם היא יודעת לחלום היא מסוגלת גם לדמיין. היא יצירתית. מוחות יצירתיים מייצרים חלומות מופרכים. בטח מישהו אמר את זה פעם. ואם לא, היא אומרת את זה. היא אומרת את זה עכשו. 

אף פעם לא אמרו לה שהיא יצירתית. על רינה אמרו. רינה לא התחשבה במסגרות. אמרה, במסגרות שמים תמונות, לא בני אדם. אבל היא, היא תמיד שמרה על המסגרת. או שמא המסגרת היא ששמרה עליה. כך או כך, נאחזה בה חזק. עד זוב דם נאחזה בה.

אף פעם לא אמרו לה שהיא יצירתית. על רינה אמרו. רינה לא התחשבה במסגרות. אמרה, במסגרות שמים תמונות, לא בני אדם. אבל היא, היא תמיד שמרה על המסגרת. או שמא המסגרת היא ששמרה עליה. כך או כך, נאחזה בה חזק. עד זוב דם נאחזה בה. אבל עכשו המסגרת התפרקה והמחשבה כבר לא מסוכנת. אי אפשר להסתכן באסון שכבר התרחש. היא לא אוהבת מסגרות והיא יצירתית. מה הפלא שהמוח שלה התפרע ככה. חנקה אותו בימים אז הוא נשם בלילות.

אף פעם לא חשבה על זה כך. נאבקה בחלומות. נעלה אותם עם אור ראשון ולא הביטה בהם. גם לא בחטף. ראתה בהם מפגע. בטח לא חשבה שיש בהם כדי ללמד עליה מעלה טובה או יתרון. את יצירתית שרינה. המוח שלך מייצר יש מאין. 

שלמה בטח היה אומר שהיא מייצרת אין מיש. היא זוכרת את הזעזוע שלו כששיתפה אותו באחד החלומות. אמר לה, ברית כרותה לשפתיים. אסור לדבר ככה. חלמא טבא חזית. חלמא טבא חזית. לא השכיל להבין שלא להטבת חלום היא זקוקה אלא להטבת המציאות. מאז לא ניסתה שוב. חסכה לעצמה ולו. אבל עכשו, עכשו היא בקונטרול. מסובבת ראש אל הכיסא הריק. המלא. מישירה מבט אל החלל הפעור בתוכו. חושבת לעצמה, אני מחלימה את עצמי. אם אין לי פתרון לחלומות ישמשו החלומות פתרון למציאות. היא תדבר אתו ותדבר אותו, ואם הוא ישתיק אותה היא תעמיד אותו על המקום. 

לא משמיטה אף מילה. עדיף לעמוד מול הדברים כפי שהם ולא לחיות באשליות. דמיון זה לחלשים.

והם מדברים. היא שואלת והיא עונה. כלומר, הוא. היא מקשה עוד והוא, באופן לא אפייני, לא משתבלל. היא עוברת בהיחבא אל הכיסא הריק ועונה במקומו. גולשת חזרה למקומה. רושמת לעצמה את תשובותיו. את תשובותיה. לא משמיטה אף מילה. עדיף לעמוד מול הדברים כפי שהם ולא לחיות באשליות. דמיון זה לחלשים.

נמל התעופה בבריסל 11:40

התנועה סביבה רוחשת בקצב חרוץ ועמלני. אקסטטי ובלתי ניתן לעצירה. אולי לכן נקרא הנמל, נמל. נחיל נמלים ממוקד ונחרץ. תנועה שיודעת מה היא רוצה מעצמה. אנשים שיודעים מאיפה הם באים ולאן הם הולכים. היא לא יודעת. אי ידיעה מהסוג שמכביד את הנשימה. שנוטל את התאבון. שמייבש את הרצון. 

רינה מאחרת. 

כמה לא מפתיע וכמה מפתיע שהיא מופתעת. ציפתה לראות את רינה מעבר לדלתות האוטומטיות והתאכזבה. הקור היכה בה יבש ואכזרי. הפעילה את הנייד והתקשרה. היו דברים. אל תשאלי. התעכבתי. אני בדרך. עוד מעט אצלך. אל תחכי לי בחוץ. שבי באיזה מקום. תקני לך משהו לשתות. התחשק לה להדוף. שלא תתן לי רעיונות איך לבלות את הזמן. שתתנצל וזהו. שתקה כמובן. מצאה לעצמה מקום והתמקמה. סמסה לשלמה שנחתה. שהכל בסדר. הוציאה מחשב, התחברה לרשת ופתחה את המייל. אם לא תעשה את זה עכשו לא תעשה את זה בכלל. צריך להכות על המקלדת בעודה חמה. 

מחזירה את מבטה אל הדף שעליו שרבטה את השיחה המדומיינת. קשה לחזור לדברים שאמרת. שנאמרו. לכל שיחה יש העיתוי שלה. את הסתדרות הירחים והשמשות המדויקים לה. אחר כך זה כבר לא זה. יש כאלה שיודעים לשחזר שיחות עם האנרגיה שלהן. היא לא. פעם ניסתה לספר לרחלי על שיחה שעצבנה אותה. זה לא עבד. הרוח לא היתה שם. רק מילים חלולות. נטולות דופק. מתות. אולי לזה מתכוונים כשאומרים רוח הדברים. 

פותחת מייל חדש ומדביקה את שלמה לשורת הכתובת. ההחלטה התגבשה בה תוך כדי שיחה. כלומר, תוך כדי חלימת השיחה. כמו ילד שלא מניח לאמו להירדם כך לא הניחה לעצמה לדמיין. בכל פעם שחבשה את כובעו של שלמה הרעים בה קול ההיגיון. קירר את אמבטיית המחשבות שלה וערער על תשובותיה. מאיפה לך שזה מה שהיה אומר? אמיתות אני רוצה. מציאות. אמרה לעצמה, אני מכירה אותו ישר ועקום. אני יודעת בדיוק מה יגיד על כל דבר. אבל בסדר, ארשום מה אני שואלת ואשלח לו שיענה. אם זה מה שירגיע את הקול הספקן שלא מניח לה.

בכמה שורות קצרות היא מספרת על המטוס המלא. על הכיסא הריק. פורשת את בקשתה. מפרטת את השאלות ומבקשת תשובות. שאלתי אותך מה גרם לך להתחתן אתי מלכתחילה. האם אהבת אותי אי פעם, ואם כן, מה היו הדברים שאהבת בי.

בכמה שורות קצרות היא מספרת על המטוס המלא. על הכיסא הריק. פורשת את בקשתה. מפרטת את השאלות ומבקשת תשובות. שאלתי אותך מה גרם לך להתחתן אתי מלכתחילה. האם אהבת אותי אי פעם, ואם כן, מה היו הדברים שאהבת בי. מתי הפסקת לאהוב את אותם הדברים (אם היו). מה גרם לך לקום ולעזוב. (ואל תגיד לי רינה כי אתה יודע שלא ידעתי. ובכל מקרה, אני לא שואלת מה הקפיץ לך את השאלטר. אני רוצה לדעת מה הביא אותך לשם.) ואם נתגרש, איזו אישה תחפש לך? במה היא תהיה שונה ממני? ואם ישאלו אותך עלי, שדכנית או משהו כזה, מה תגיד?

חותמת בתודה. פליטת מקלדת מחליפה את התודה בתוגה. סוגרת מחשב. מכניסה לתיק. רינה מדלגת אליה בעיניים זוהרות. היא טובעת בחיבוקה. שולחת יד מעבר לכתף ומספיגה את עיניה בצעיף המשובץ.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

2 Responses

  1. פרק נוגע ללב.
    ויפה גם לראות סוף סוף התחלה של תהליך מהותי שהיא עושה עם עצמה.
    בין השורות יש גם את החיבור העמוק בינה לבין שלמה, למרות ועם כל המרחק שנוצר ביניהם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן