שתי בירות – פרק נ”א

שלמה היה שואל מיד מה קרה, למה את בוכה. מציע שוקולד, מים. רינה לא שואלת כלום. לא מדובבת ולא מנסה להרגיע. רק הכתפיים שלה מתרוממות קצת והיא אומרת, תבכי שרינה, תבכי את כל מה שיש לך לבכות. אולי גם רינה בקרה אצל הרב פרידלר. אולי גם אותה הרבנית לימדה שבכי בוכים.

בריסל 24:05

כל כך הרבה דברים חולפים לה בראש ומשתתקים. המילים נדרסות תחת גלגלי המוח כמו אספלט מחוצץ ושום דבר לא נאמר. הרכב קפוא והחימום לא מצליח להפשיר את קצות אצבעותיה. היא נדחקת להגיד משהו, לא משנה מה. העיקר לדבר, למלא את החלל.

אז מה, מה קרה? מה עיכב אותך?

הייתי חייבת לשלוח איזה טופס דחוף. העיקר שאני כבר פה. איך עברה לך הטיסה? העיניים של רינה מרוכזות בכביש.

איזה טופס?

התחלתי תהליך אימוץ.

אַת מה?

הגשתי בקשה לאימוץ. אני רוצה ילד שרינה. או ילדה.

את רוצה ילד?

או ילדה.

וואו.

כן.

מה קרה?

אַת. הילדות שלך. הרצון הזה נולד אחרי שהייתי אצלך. 

וואו.

אם את מסתדרת עם שש אני יכולה אחד.

שבע.

כן. איך באמת עברה לך הטיסה?

אבל ילד, רינה? את תגדלי ילד לבד?

לא לבד. אני אגדל אותו אתו ביחד.

עם מי?

עם הילד. או הילדה. אני לא רוצה יותר להיות לבד.

ועם ילד לא תהיי לבד?

לא. כולם יכולים לעזוב אותך. ילדים לא.

תתפלאי.

סליחה שרינה, לא התכוונתי. והילדות שלך לא עזבו אותך. בסך הכל בקשו קצת זמן אבא והכל בסדר. הרווחת זמן חופשי לטייל אתי. מה רע?

לא יודעת. כלום. הכל. הגב שלי גמור. 

תשכיבי את המשענת. יש שם ידית, בצד ימין למטה. את מוצאת אותה? המבט של רינה עדין נעוץ בחשיכה. 

רינה אומרת, את אין לך אמצע. אף פעם לא היה לך. בואי אני אסדר לך.

היא מוצאת אותה. רינה שולחת יד וצלילים זרים מתפזרים, מרעישים את השקט. היא מרימה את הידית ומושלכת לאחור בתנועה אחת חזקה. מה פתאום ילד עכשו. ילדים זה שלה. נחבטת אל המושב האחורי. מנסה להרים את המשענת לגובה הרצוי ונזרקת קדימה, מתקפלת תחת גב המושב הזועם. רינה צוחקת והיא מתכעסת. מה את צוחקת. מה מצחיק אותך בדיוק. רינה אומרת, את אין לך אמצע. אף פעם לא היה לך. בואי אני אסדר לך. מאטה לצד הדרך, שולחת יד וממקמת את המשענת בזווית הרצויה. הכיסא ממושמע, נענה לרינה. רק היא, העולם נאבק בה. אפילו כיסא לא מציית לה. רינה מאיצה אל הכביש והיבבות נמלטות ממנה כמו להקת חתולים קולנית. נערמות זו על גבי זו. נדחקות ממנה והלאה. לא משאירות לה מרווח נשימה. 

שלמה היה שואל מיד מה קרה, למה את בוכה. מציע שוקולד, מים. רינה לא שואלת כלום. לא מדובבת ולא מנסה להרגיע. רק הכתפיים שלה מתרוממות קצת והיא אומרת, תבכי שרינה, תבכי את כל מה שיש לך לבכות. אולי גם רינה בקרה אצל הרב פרידלר. אולי גם אותה הרבנית לימדה שבכי בוכים. רינה אומרת, יש לך רבע שעה לבכות ואחר כך את אורזת את הדמעות. רבע שעה ביום אני מרשה לך. שמעת? היא שומעת. בטח שהיא שומעת. שומעת ולא מבינה מי זו האישה הזו ומי גנב לה את התאומה. רינה שלה אמורה להצחיק אותה עכשו ולעזור לה לחסל את הבכי תוך שתי שניות. רינה אמורה לאסור עליה עצבות. לאלץ עליזות. לכפות קלילות. הזמן כלה והדמעות גם ושקט שב ומתמקם ביניהן, והיא אומרת לרינה, את יכולה לשאול. ורינה שואלת, לשאול מה. והיא אומרת, מה שאת תמיד שואלת. וחושבת, לרינה אני לא צריכה להגיד מה להגיד. לשלמה כן. לרינה לא. מה קורה פה. ורינה אומרת, אין לנו תמיד שרינה, אני לא יודעת למה את מתכוונת. והיא אומרת, ליללה והאומללה. ורינה מחייכת ואומרת אה, ואז שואלת, על מה זה תרימי קולך ביללה אחותי האומללה. והיא שואלת בחזרה, שמת לב כמה קצר המרחק בין אומללה ולה לה לה. ואפילו שהכל מעושה ומקרטע, ההתניה חזקה וחיוך נמתח עליהן, זהה. וצחוק מתאבך ומתגלגל. מתאבל. ובמרווח הקטן שבין הכתף הימנית שלה לכתף השמאלית של רינה מונחות עשר שנים ומונחים אלפי קילומטרים ומונחת המשפחה שלה והרווקות של רינה והילד הזה שרינה רוצה לאמץ והצחוק שלהן בודה עליצות שאין בהן. היא רואה איך הכתפיים של רינה חוזרות למקומן וחושבת לעצמה שהיא לא מכירה את הכתפיים האלה. את התנועה הזו. ושפיזיולוגית צחוק ובכי כל כך דומים, כמעט זהים. אבל מהותית הם הפוכים. 

אין לי מושג למה באתי, היא אומרת לרינה.

לכאן או לעולם?

שאלה טובה. 

תשובות קיומיות אין לי. לגבי השבוע, אנחנו נגלה ביחד.

נגלה מה.

אני לא יודעת.

את תמיד יודעת. את יודעת הכל.

כן, בטח.

היא משתתקת. היא לא רוצה לשמוע. מה שלא ייאמר לא יקבל ממשות. רינה מחייכת אל הכביש ואומרת, מה ששותקים לא קיים, אה? אם אמא היתה פה היא היתה מרוצה.

היא משתתקת. היא לא רוצה לשמוע. מה שלא ייאמר לא יקבל ממשות. רינה מחייכת אל הכביש ואומרת, מה ששותקים לא קיים, אה? אם אמא היתה פה היא היתה מרוצה.

אמא שלהן מהבהבת על הצג של רינה.

גם לך זה קורה?

כל הזמן.

איך את מסבירה את זה?

לא יודעת. טלפתיה?

אולי אנחנו בכלל שלישיה, את ואני ואמא. 

מעניין.

מה מעניין? מה מעניין? ממתי את מגיבה ככה? 

מה יהיה לך נוח שאגיד?

לא יודעת, תגובות שאני מכירה.

שרינה, אנחנו צריכות להכיר מחדש. את מבינה את זה, נכון?

לא. אני לא מבינה. אני לא רוצה חדש. אני רוצה ישן.

אני מבינה.

לא, רינה! את לא מבינה! מה לך ולמבינה? את רינה שלא אכפת לה מאף אחד!

רינה שותקת. למה רינה שותקת? רינה לא נשארת חייבת. תעני לאמא, היא מגייסת את קול המפקדת שלה. עכשו רינה תתנגד. זה בגנים שלהן. אם אומרים להן אלף הן עושות בית. פעם שמעה את אבא שלה אומר לאמא שלה, פשוט תבקשי מהן הפוך ממה שאת רוצה שיקרה, ואז יקרה מה שאת רוצה. היא היתה צעירה מאד, אולי בת שש. לילה שלם הפכה במשפט וניסתה להבין אותו, ללא הצלחה. אחר כך רינה עשתה מה שלא רצו שתעשה והיא היתה חייבת להתנהג יפה בשביל שתיהן.

רינה שולחת יד לענות.

השתגעת? הקול שלה מזנק והזרוע שלה נשלחת בתנועה חדה, מנסה למנוע את השיחה. אין לה כוח עכשו לשיחות משפחה. הרכב בולם בבת אחת.

את השתגעת, רינה צורחת. לא מבהילים נהגים. הקול של רינה חורך את החלל הקטן. הייתי יכולה להיכנס בעמוד ולהרוג את שתינו. תתאפסי על עצמך ומהר. היא נשענת אחורה וכל האוויר העצור משתחרר. רינה שלה פה, אפשר לנשום. רינה לא הלכה לשום מקום.

הרכב מאט ומתפתל בין רחובות חשוכים. איפה אירופה המוארת. איפה הצריחים. הגשרים. השערים. רינה מדוממת מנוע למרגלות בניין אפור וחשוך ויוצאת אל הקור. הרחוב אפל וכעור. פחי זבל מתגלגלים. איש אחד ישן על ספסל. שכונת התקווה של בריסל. חבל מתלפף סביבה. בתוכה. חצר אחורית בעיר זרה. כתלים שחורים. מפלצות גרפיטי חושפות שיניים סגולות. לא יכול להיות שכאן רינה גרה. 

כאן את גרה?

מתגוררת.

מה ההבדל?

לא יודעת. סתם התחשק לי להגיד מתגוררת. אולי כי אני גוררת.

את מה?

את המזוודה שלך. קדימה בואי נעלה. איזה כיף שאת פה.

היא מטפסת אחרי רינה אל הקומה הרביעית. גרמים תלולים וגבוהים. יש מעלית אבל היא תקולה. מה פתאום את אומרת תקולה. היא מתנשמת ממאמץ. ממתי את מדברת ככה. מתגוררת. תקולה. תדברי נורמלי. 

היא עייפה. היא צריכה לישון. לכבות את היום. את עצמה. אולי מחר העיר לא תהיה זרה ורינה לא תהיה מוזרה.

אני אעשה את המרב. בקול של רינה אין זכר למדרגות אבל יש משהו אחר, משהו שהיא לא מזהה. היא עייפה. היא צריכה לישון. לכבות את היום. את עצמה. אולי מחר העיר לא תהיה זרה ורינה לא תהיה מוזרה.

נעמדות מאחורי דלת טורקיז כעורה ומקולפת. רינה והדלת נכנסות למשא ומתן והיא חושבת על קניות, על שקיות, על סוף יום עבודה. איך רינה עומדת בזה. היא משאירה את הדלת פתוחה רק כדי שלא תצטרך לסבול את הרגע הזה עד שאפשר להעיף את הנעליים. מעניין שלנעול נעליים ולנעול דלת זו אותה מילה. מה נעליים נועלות? אולי לכן אנשי חופש הולכים יחפים. חמישה סיבובים היא סופרת עד שהדלת חורקת פנימה. רינה עולצת, מחווה בידה תיאטרלית כאילו מדובר בארמון והיא הנסיכה שרינה מידלטון. 

ברוכה הבאה אלי. 

*

ירושלים 04:45

היא עומדת מתחת לחופה. השמלה שלה בצבע טורקיז ושלמה לא מוצא את הטבעת. כולם יוצאים לחיפושים, והיא נשארת לבד. פתאום היא רואה את שולמית. מה שולמית עושה פה? מישירה אליה מבט קפוא. לא ממצמצת בכלל. כמו פסל. כמו גופה. היא מנסה להתקרב לשולמית אבל היא לא מצליחה כי שולמית עוד לא נולדה.

הקהל חוזר בפנים אפורות. הטבעת לא נמצאה והחתונה מתבטלת. שולמית עומדת מרחוק, מחייכת אליה בשיניים סגולות, שולחת לעברה יד. היא רוצה לאחוז בידה המושטת של שולמית אבל אז היא רואה שעל כף ידה של שולמית מונחת הטבעת. שולמית נועלת אגרוף על הטבעת ונעלמת.

*

בריסל 07:30

רינה מאיצה בה לקום. בוקר טוב אירופה. יום יפה בחוץ. קדימה תארזי תיק ויוצאים. הבית של רינה פשוט מאד, מינימליסטי. פוסטר מזהיר אותה מהקיר, מה שלא תעשה לא יקרה. ועוד אחד פוקד עליה, ג’אסט דו איט.

לאן הולכים?

מה זה משנה לך? תתלבשי ולכי אחרי.

כצאן לטבח.

לבטח.

טוב. היא מתמתחת ארוכות על המזרון הרחב והעבה. גם רינה ישנה כך. למה אין לה מיטה נורמלית. 

כולם פה ככה. רינה רואה את המבט שלה, מפענחת אותה.

מה זה פה? מה זה ככה?

דירות שכורות. ריהוט בסיסי. למה צריך מסגרת עץ מתחת למזרון, חשבת על זה פעם? 

לא. היא לא חשבה על זה פעם. 

כשאת ישנה את ישנה. מה זה משנה על מה המזרון שלך מונח?

אם את ישנה.

אם את ישנה. 

פעימת בהלה מתדפקת על לבה. שלמה לא פרגן לה נסיעה. הוא רצה להרחיק אותה. הוא לא יענה לה. הוא לא יתן לה לדבר עם הילדות. 

היא מתקשרת לשלמה. רוצה לשמוע מה קורה. הוא לא עונה. פעימת בהלה מתדפקת על לבה. שלמה לא פרגן לה נסיעה. הוא רצה להרחיק אותה. הוא לא יענה לה. הוא לא יתן לה לדבר עם הילדות. 

שמונה וחצי אצלו, רינה אומרת. הוא בטח באמצע התפילה. הוא יחזור אליך. 

שמונה וחצי. פער הזמן נשמט ממנה. רינה צודקת. הילדות כבר בבית הספר. החמיצה אותן לבוקר הזה. פותחת מחשב. תיבת המייל ריקה. מתלבשת בתנועות אטיות. שכבה ועוד שכבה ועוד אחת. היום היפה של רינה הוא קור אימים עבורה.

הוא לא יחזור אלי, היא אומרת.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן