שתי בירות – פרק נ”ב

היא רוצה להתקשר אליו. שידע. שיבין. אבל אין קליטה, ועד שתהיה היא כבר לא תרצה. וגם אם היתה, היתה מתקשרת ואז שותקת. ואז שואלת מה נשמע. ומבקשת לדבר עם הילדות. ולא אומרת כלום. כי היא לא יודעת איך אומרים את עצמך למישהו שהפנים אותך אחרת. שלא מכיר אותך מדברת. שלא מכיר אותך.

בריסל 11:02

רינה לא מוכנה להגיד לה לאן הן הולכות. לא כשהן יורדות במדרגות ולא כשהן חוצות את החצר המטונפת וגם לא כשהן מחנות את הרכב ליד תחנת הרכבת. היא לא שואלת יותר מדי וגם לא ממש אכפת לה. אנדרטה פה, ארמון שם, הכל אותו דבר. בדרך הן עוצרות לקנות צידה לדרך. כוך אפלולי וטחוב, דוכנים רעועים, רינה מלקטת שני תפוחים ופרי לא מזוהה. כל יום אני קונה את של היום, רינה עונה על שאלה שלא נשאלה, סופרת מטבעות במרץ. אני מתנהלת רק במזומן.

היא היתה מתה לחיות ככה. אבא שלהן כזה. מחושב וממוספר. היא כמו אמא, זקוקה למרחב ביטחון, לפת בסלה. יוצאת וממתינה לרינה בחוץ, מתבוננת ברכבים החונים סמוך למדרכה. אפס מרחק בין פגוש לפגוש. איך חונים ככה? איך הם עושים את זה? כשהיא תרגלה חניה ברוורס, התקשתה. המורה אמרה לה אז, את טובה בלדהור קדימה, פחות בללכת אחורה. והיא אמרה, אין פה מספיק מקום, את לא רואה? אני צריכה מרחב כדי לחנות. 

רינה יוצאת ומגלגלת אותן אל תחנת הרכבת. מלא כל העין בניינים אפורים וחסרי חן ורינה אומרת, חוץ משוקולד אין פה מה לחפש. הראש שלה כבד והיא מתקשה לשאת אותו. המחשבות מכבידות עליו. עליה. רק כשהיא ממוקמת בקרון היא רואה אותה מהבהבת אליה באדום על הצג: אמסטרדם.

היית צריכה להגיד לי, היא אומרת.

אם הייתי אומרת לא היית באה, רינה עונה.

בדיוק מהסיבה הזו היית צריכה לומר, היא כועסת.

אבל רציתי שתבואי, רינה מתעקשת. נעשה לנו טיול מהחלומות, את תראי. הקול של רינה מקפץ חסר משקל והיא לא יודעת לפענח לאילו חלומות היא מכוונת. 

אין חדש תחת הירח ואין טעם להתווכח, היא אומרת, ורינה מצחקקת. אל תעלי לי פה עכשו פתגמים באוב.

אין חדש תחת הירח ואין טעם להתווכח, היא אומרת, ורינה מצחקקת. אל תעלי לי פה עכשו פתגמים באוב.

והיא אומרת, אז אל תתנהגי לי התנהגויות מהאוב. חשבתי שעברה לך השתלטנות.

ורינה אומרת, שתלטנות? אני? נראה לי שמישהי פה מתבלבלת.

והיא, קצת מתבלבלת, אומרת, אף אחד פה לא מתבלבל רינה, תמיד היית ותמיד תהיי זו שאומרת את המילה האחרונה.

ורינה אומרת, ממש.

והיא אומרת, את רואה?

ורינה אומרת, לא, אני לא רואה.

והיא מנסה לשתוק כדי להוכיח את הטיעון שלה אבל לא מצליחה, ואומרת, ברור שאת לא רואה.

הדרך נגמעת בחלונות והנוף דוהר ברוח. העפעפיים שלה מתעייפים וצונחים. רינה רכשה להן כרטיסים לרכבת המהירה. רק שעה ארבעים ושמונה. היא לא ממהרת לשום מקום. לאן יש למהר אם החיים שלך תקועים? כתמי צבע חסרי פשר נמרחים מעבר לזגוגיות העבות. רורשאך של הטבע. רוזנבלום מהדהדת לה בראש, העולם הזה הוא סוד נעלם, בנות יקרות, על כן נקרא שמו עולם. היא שואלת את רינה אם גם היא שומעת את רוזנבלום בראש, ורינה שואלת, את מי?

ירושלים 12:14

פועלים מתרוצצים לה בבית, אורזים מכל הבא ליד. היא מנסה לומר שלא, היא לא מסכימה, ומה פתאום הם פה, היא לא אישרה. אבל אף אחד לא שומע אותה. הילדות מקפצות בין הארגזים. שני סבלים מוציאים את המקרר ושלמה מנווט אותם. ריקי נדחפת להם בין הרגליים ואחד מהם מועד. עוד רגע המקרר נוחת ומריקי לא יישאר כלום. 

הטאליס, בריסל-אמסטרדם 12:16

היא חייבת להתקשר הביתה ואין קליטה. רינה אומרת שעוד מעט תהיה, אבל היא חייבת עכשו, לפני שיקרה אסון. רינה אומרת לה, תירגעי, זה רק חלום. תנשמי, תשתי משהו. הילדות בבית ספר ושלמה בכולל. אבל היא לא תירגע. היא מרגישה שמשהו קורה. אולי כבר קרה. העיניים שלה משוטטות, מחפשות לחצן מצוקה, פעמון אזעקה. מה קורה אם מישהו חוטף התקף לב? או שבץ? אומרים לו, סליחה אדוני אבל אתה צריך לחכות עכשו שעה ארבעים ושמונה עד שנגיע לאמסטרדם? לא יכול להיות שאי אפשר לעצור את הרכבת. 

מישהי נועצת בה מבט אירופאי. את מרעישה, תהיי בשקט. היא מתכנסת אל המעיל וחושבת, תיהני מהזמן שנשאר לך. תנקי חלונות בינתיים. כמו השכנה שלהם שהרגישה שאבא שלה מת אז רצה לנקות חלונות לפני שיודיעו לה ותתחייב בהלכות אבלות. מה שאת לא יודעת לא קיים. עוד פנינה מבית מדרשה של אמא. אצל סמדר הבינה שהיא לא מאשימה את אמא שלה. שהקונספט של האשמת הורים לא מתאים לה. שאם תאמץ אותו אל לבה תישא לעד על כתפיה את יגונות ילדותיה כולן. תימדד במידה שמודדת. אמא שלי עשתה הכי טוב שיכלה, אין לי שום טענות אליה. סמדר הזמינה אותה לבדוק את ההצהרה והיא דחתה את ההזמנה. סמדר אמרה לה, כל דחיה סופה לדרוש את עיתויה והיא אמרה, בסדר. כשתדרוש, אתמודד.

בדבר אחד נמדדת אמהות טובה. בהיותה. ואמא שלה היתה. חכמה או טפשה, צודקת או טועה, אבל היתה. והיא, היא לא קיימת. ואישה שאין לה קיום, גם אמהות לא מתקיימת בה.

אבל ככל שעוברים הימים ומסתבכים הלילות והרוח נושבת אל הפירוק היא חושבת, בדבר אחד נמדדת אמהות טובה. בהיותה. ואמא שלה היתה. חכמה או טפשה, צודקת או טועה, אבל היתה. והיא, היא לא קיימת. ואישה שאין לה קיום, גם אמהות לא מתקיימת בה.

רינה אומרת, תפסיקי לאכול לעצמך את המוח.

העיניים שלה עולות על גדותיהן, למה את יודעת רינה, למה את מנחשת אותי. את לא מבינה שאת הורסת לי את החיים? למה את יודעת מתי אני חושבת ומתי אני פוחדת ומה אני רוצה.

ורינה אומרת לה, מה זה השטויות האלה, את שקופה כמו נייר זכוכית.

והיא אומרת, נייר זכוכית לא שקוף.

ורינה אומרת, הבנת מה אני מתכוונת, אז למה את מתווכחת?

והיא שותקת ורינה אומרת, אני לא מנחשת כלום. אני רואה. כולם רואים. כשאת חושבת השפתיים שלך זזות כמו בתפילה. לא צריך להיות חכמים גדולים כדי לדעת את זה.

והיא אומרת, זזות? ממתי? מה פתאום.

ורינה אומרת, זזות, אחותי, זזות. מאז שאני זוכרת את עצמך.

ואיך את יודעת כשאני פוחדת?

כי את נושכת את השפה ומושכת את התנוך.

לא נכון.

כן נכון.

ורצונות? איך את תמיד יודעת מה אני רוצה?

אה, זה כי יש לי כוחות על.

נו?

מה נו? אין אחד שלא היה מנחש מה את רוצה עכשו.

מה אני רוצה עכשו?

שתהיה פה קליטה.

הטלפון. הילדות. הבית. הדאגה מתלפפת בה בבת אחת ורינה מתעגמת. אם הייתי מנחשת אותך לא הייתי מזכירה את זה עכשו. אבל את מבינה מה אני מנסה לומר? שאני לא גאונה גדולה ואת לא חידה גדולה. לא כל כך קשה להבין אותך. את רק צריכה לאפשר. לדבר. לתקשר. זה הכל.

זה הכל.

סמיטריילר דוהר בתוכה. חוצה את קו הלב ודורס את מחוזות ילדותה. משטיח את המבנים שבתוכם גדלה, הופך אותם לאבק. אין תאומוּת. אין חווטים. אין סיסמוגרף. יש מחיצה קשיחה ועקשנית שלא נותנת לאף אחד סיכוי. שלא מאפשרת. רינה צודקת והיא טועה. כל השנים טעתה ועכשו היא משלמת. היא והילדות והתינוק שעוד לא נולד. ושלמה.

היא רוצה להתקשר אליו. שידע. שיבין. אבל אין קליטה, ועד שתהיה היא כבר לא תרצה. וגם אם היתה, היתה מתקשרת ואז שותקת. ואז שואלת מה נשמע. ומבקשת לדבר עם הילדות. ולא אומרת כלום. כי היא לא יודעת איך אומרים את עצמך למישהו שהפנים אותך אחרת. שלא מכיר אותך מדברת. שלא מכיר אותך. שלמה והיא אבודים. שלמה והיא הם חכמה שלאחר מעשה. חכמת חדר מדרגות. חכמת רכבות בלי קליטה. 

אולי רכבות אי אפשר לעצור, אבל היא לא רכבת והיא יכולה לעצור. היא צריכה לעצור. היא חייבת לעצור את מחול השדים המטורף שהשתלט לה על החיים. אבל היא לא יודעת איך.

אולי רכבות אי אפשר לעצור, אבל היא לא רכבת והיא יכולה לעצור. היא צריכה לעצור. היא חייבת לעצור את מחול השדים המטורף שהשתלט לה על החיים. אבל היא לא יודעת איך. היא אומרת לרינה, איך אני עוצרת את זה ורינה אומרת לה, אמרתי לך שרינה, אי אפשר. רינה לא מבינה שהיא לא מדברת על הרכבת. כלומר, לא על הרכבת הזו. והיא לא מסבירה, כי אם אין קליטה אז אין. קמה ממקומה, מתעלמת מהעיניים האירופאיות. הולכת בקרון כמו ששלמה הולך בסלון כשהוא מחפש תירוץ לסוגיה. הלוך וחזור הלוך וחזור. ולא מוצאת תירוץ לסוגיה. 

12:35

רינה חותכת לה תפוח. מוזגת לה מים. היא שונאת תפוחים. פרי רועש. מפונק. שתי דקות בלי יחס וכבר משחיר את פניו. רינה לועסת והיא משתגעת. מחטטת בתיק ומחפשת אוזניות. הרבה זמן לא השתמשה בהן. גזרה על עצמה תענית מוזיקה. אוי לה מלעיסת התפוח ואוי לה מנגינת הלב. הקריז העצבי מכריע אותה והיא נאטמת מפניו, מגבירה את הווליום למקסימום וצופה ברינה כמו במופע פנטומימה. ופתאום היא רינה. והיא הרווקה, הבודדה, אוכלת תפוח בודד שנקנה בחנות חשוכה, חובשת כובע כתום מעל שיער דליל, שוקלת לאמץ ילד, שוקלת לאמץ ילד. ילד. מה פתאום ילד.

בקשר לילד, היא אומרת, והאישה האירופאית מזנקת ממקומה בבהלה. רינה אומרת לה, השתגעת? למה את צועקת? והיא מושכת את האוזניות, מתעלמת מהאישה שעוזבת את הקרון בטריקה, ואומרת שוב, בקשר לילד, זה אחד מההומלסים שלך? ורינה אומרת, לא. והיא שוב שואלת, יהודי או גוי? ורינה אומרת, מה נראה לך? והיא מתכעסת, אל תעשי לי עכשיו חידון, תעני. ורינה יורה בה, יהודי, ברור שיהודי, מה חשבת. את מוכנה להתרגש אתי? והיא אומרת, איפה בבלגיה מחלקים ילדים יהודים לאימוץ? ורינה אומרת, לא בבלגיה. בארץ. הגשתי בקשה. עוד לא קבלתי תשובה. התכוונתי לספר לך. והיא שואלת, בארץ? אבל המילה נעצרת ליד מפתח הלב או בחלל הראש או בזרם הדם, מתנפצת בתוכה לחלקיקי הברות, לשברי פונמות, ולא מתלכדת לכדי הגיה כי הארץ ורינה לא יכולות לדור בכפיפה אחת, אבל אז פתאום ננשמת בה הקלה והיא אומרת, לא יאשרו לך. לא מאשרים אימוץ לחד הוריות.

ורינה מאדימה ומתאפרת ומכווצת מצח ועיניים ושואלת אותה אם היא בטוחה ומאיפה היא יודעת והיא לא זוכרת מאיפה היא יודעת אבל היא יודעת. הבקשה לא תאושר ורינה לא תבוא ולמה היא לא רוצה את רינה לידה. ממתי היא לא רוצה ואולי מעולם לא רצתה. ערפל בחלונות ובתוכה.

ורינה אומרת, אם את צודקת, זו חוצפה עולמית.

והיא אומרת, למה, יש בזה היגיון.

ורינה אומרת, איזה היגיון? אם אני כשירה לגדל ילד ויכולה לתת לו הכל, למה למנוע ממני?

והיא אומרת, כי ילד צריך אבא ואמא. 

ורינה מנסה לומר משהו אבל היא כבר דוהרת קדימה. לא יודעת לקחת רוורס. לא לשים ברקס. ילדים צריכים יציבות ושפיות. אני לגמרי מבינה את הרציונל. ככה השם ברא את העולם. אפילו המדינה מבינה את זה. ילד הוא לא רהיט שאפשר להחליף. או לזרוק. ילד זקוק לרשת ביטחון. אם את נותנת ילדים לחד הורית את דנה אותם לחריגות. לחצי משפחה. לא עושים דבר כזה. 

רינה מזגגת אליה מבט ואומרת, אז צריך לקחת לך את הילדות. והיא אומרת, מה, לא. למה. מה הקשר. אבל אין לה לאן לברוח מהקשר. והוא שם, ממלא את כל החלל בחד הוריותה והיא נחלשת בבת אחת. האש שלהטה אל רינה דועכת באבחה ומילותיה קופאות.

ובדיוק כשהיא שוקלת אם לקרוס אל הספסל או להתיישב על רצפת הקרון, הרכבת נכנסת לתחנה והטלפון מצלצל. שלמה בבית. הרגע חזר. הבוקר עבר בשלווה. הוא קיווה שהיא ישנה ולא רצה להעיר אותה אחרי טיסה. הבטיח לילדות שיחה עם אמא בצהרים אז שתשתדל להיות זמינה. הוא מכין עכשיו מרק ומקווה שיש לה מה לאכול שם בנכר. הבכי שלה שקט וסמוי אבל הוא שומע ואומר לה, אין לך מה לדאוג, הכל בסדר.

והיא אומרת, הכל לא בסדר. הייתי בלי קליטה המון זמן.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

תגובה אחת

  1. סיפור מדהים!!
    אתמול סיימתי את כל הפרקים ברצף, אני עדיין בלי נשימה..
    מקווה שאת מריצה את הפרקים מהר(;

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן