שתי בירות – פרק נ”ד

אני לא מכורה לתדמית הסובלת. אני לא היפוכונדרית. שלמה כואב לי. הילדות כואבות לי. את כואבת לי. אתם כולכם אברים וכל הגוף שלי כואב. אני שונאת לסבול. אני לא יודעת איך מפסיקים כאב.
דרג את הכתבה

אמסטרדם 15:36

היא לא מעזה להסיט את מבטה. אם תתיק אותו ולו לרגע יקרה אסון. אם תרתק אותו אל הדמות הצנופה תמנע את הפורענות. אולי היא חולמת. אולי הכל חלום. מה הופך את החלום לחלום ואת המציאות למציאות. החלומות שלה כל כך מוחשיים והמציאות כל כך סהרורית שהיא כבר לא יודעת. אולי האישה הזו שמתכופפת באופן מטריד מעל תהום של מאה מטר היא בכלל יציר כפיו של המוח שלה. 

פעם שמעה מישהו אומר שהאויב הכי גדול שלנו הוא המוח. המוח שמצייר לנו קטסטרופות. שמעצבן לנו את הנשמה. עוכר שלווה. אוכל מנוחה. מלכסנת עין לשמאלה ורינה לא שם. איפה רינה? פעימה נהדפת בתוכה. אם רינה לא פה אולי גם היא לא פה. אולי זו רינה שם על הבמה. היא צריכה לוודא שהיא ערה. היא צריכה לוודא שזו לא רינה. אולי תצבוט את עצמה? ככה כתוב בספרים. זה משונה העניין הזה. למה לצבוט? למה לא לנשק? כנראה שכדי להרגיש ערים צריך כאב. אצלה המצב הבסיסי הוא כאב. היא זקוקה לטכניקה אחרת. הכי טוב לשאול את רינה. היא חייבת למצוא את רינה. היא לא יכולה לחפש אותה כי הדמות שם יושבת על הגדר והיא צריכה לשמור עליה.

היא רעבה. היא גוועת. אפילו תפוח היתה אוכלת עכשו. בחלומות לא רעבים. השם תודה שקרקרת לי את הבטן. היא קמה בבת אחת וצועקת, רינה!

הקול של רינה שקט לידה. אני פה שרינה. למה את צועקת? נרדמת לרגע. הכל בסדר.

היא נרדמה. הכל בסדר. רינה פה. אישוניה נדחפים אל הבמה. הבמה נטושה. החלמה או היתה שם אישה? רינה אומרת, נפש לא צייצה. עוף לא קרא. ריק פה. באנו ביום טוב. בואי נעלה לנדנדה.

חוט דק מתלפף בקדמת המצח שלה. היא מחמיצה משהו. מה היא מחמיצה? היא צריכה להתרכז. היא חייבת. כמו מילה שחומקת על קצה הלשון כך נסוג ממנה פתיל המחשבה ומתאדה. 

נשרכת אחרי רינה, מובלת כמו ילדה קטנה. נקשרת אל הברזל האדום. המושב לידה מלא בנפש התאומה שלה ונקודת התאומוּת דוממת. לרגע נדחפת לשאול את רינה ונעצרת. לא מסוגלת להעמיס עוד אכזבה על עגלת החשיפות המתגלגלת. לגלות שרינה לא מבינה את הנקודה. שהיא לבד גם בזה. שדמיינה את הדופק של חייה. 

את זוכרת את הספר? רינה אומרת לה. הנדנדה מתחילה לנוע.

היא זוכרת. ברור שהיא זוכרת. הספר שרינה אמרה שהיא כותבת. מרגע שהוזכר במדבר לא נשכח ממנה. אני לא רוצה לקרוא אותו רינה. אני לא מסוגלת. עוד גרם אחד של ערעור ואני אמות. את מבינה, נכון? את לא נפגעת, נכון? הבנתי כבר שמה שחשבתי לא מחובר למציאות. אני לא צריכה לקרוא.

שרפתי אותו. הנדנדה מגבירה מהירות והנוף משתק ביופיו. מבעית בגובהו.

אַת מה? למה? רציתי לקרוא! הבטחת שתתני לי לקרוא!

לא אמרת הרגע שאת לא רוצה לקרוא אותו?

אז אמרתי! למה שרפת? נהר גואה בה. מאה מטר מתחתיה נהר אחר, קפוא. כל הקיים אין לה בו חפץ.  כל השרוף חשיבותו מתגלה. למה היא לא יכולה לראות את הדברים בעודם. 

תמיד היית ככה. רינה מניפה רגליים לשמים. לא מעניין אותך ולא אכפת לך עד לרגע שאין. מה שאי אפשר את פתאום נורא רוצה. לא בא לך לצאת לטייל בליל שבת אבל אם אמא לא מרשה, דחוף לך לצאת. לא מתחשק לך פארק מים אבל אם אבא אומר שאין כסף את חייבת פארק והרגע.

לא מעניין אותך ולא אכפת לך עד לרגע שאין. מה שאי אפשר את פתאום נורא רוצה. לא בא לך לצאת לטייל בליל שבת אבל אם אמא לא מרשה, דחוף לך לצאת. לא מתחשק לך פארק מים אבל אם אבא אומר שאין כסף את חייבת פארק והרגע.

רינה צודקת והנדנדה עושה לה בחילה. היא רוצה, היא לא רוצה. ואיך תדע מה הנכון. אולי שריפת האופציה יוצרת רצון שלא קיים בה? אולי היא לא רוצה את שלמה? ואולי תמיד רצתה וקיומו הבטוח הרדים את רצונה? 

די. 

המפעיל המנומנם נבעת מזעקתה. איז אוורית’ינג אולרייט, ליידיז? אר יו אוקי?

רינה אוחזת בידה ומסמנת לאיש הדאוג שהכול בסדר. היא ממשיכה למלמל די, די, די. אולי התחינה תמלא את החלל. תמנע את צביטות הערוּת הנצבטות בה. אני ערה. די, אני ערה. ורינה אוחזת בה, אומרת, את יודעת שרינה, אולי אנחנו כן קצת זהות. אני מכורה לתדמית המאושרת על אף שאינני ואת מכורה לתדמית הסובלת אפילו שאינך. 

הנדנדה מאטה ועוצרת והן יורדות. לרגע אחד הקרקע מתנדנדת והיא מאבדת שיווי משקל. רינה מושיטה לה יד אבל היא הודפת אותה. היא צריכה להתייצב בעצמה. למצוא את נקודת שיווי המשקל שלה בתוכה. והיא אומרת לרינה, חשוב לך לדחוף אותי לזרועותיו של שלמה. אני מרגישה את זה. אבל זה לא מצדיק את מה שאת עושה. אל תגידי לי שאין לך שום הנאה בחופש הזה. אני מרגישה את השחרור בתנועות שלך. את קלה פי אלף ממני. את נוצה ברוח. את יודעת כמה אני אוהבת את התחושה הזו? כל כך אוהבת שאני הולכת פה ונושמת שטוח כדי לא להתאהב בריח הלבן הזה של המרחב. סמדר היתה אומרת לי לנשום עמוק ולא לפחד. אני יודעת שזה מה שהיא היתה אומרת. אולי היא צודקת. אולי אני צריכה לנסות את זה אחת ולתמיד כדי להבין איפה אני רוצה להיות. 

זוג צעיר נכנס אל הרחבה. מתקרב אל הנדנדה. המפעיל מבקש מהן לפנות את השטח. היא לא שמה לב. רינה אומרת לה, בואי נזוז מכאן. תני להם לעבור. היא לוקחת פסיעה לאחור ונותנת להם לעבור. חושבת, יש להם עוד הרבה לעבור והיא לא המכשול היחיד שהם יפגשו בדרך.

וגם אני, היא אומרת. אני לא מכורה לתדמית הסובלת. אני לא היפוכונדרית. שלמה כואב לי. הילדות כואבות לי. את כואבת לי. אתם כולכם אברים וכל הגוף שלי כואב. אני שונאת לסבול. אני לא יודעת איך מפסיקים כאב. אני רוצה לראות את מה שיש לי. אני רוצה לחיות עם מה שאין לי. אני רוצה להצליח לנשום כשכואב לי. אני לא יודעת איך עושים את זה. אני לא יודעת מה אני רוצה. איך יודעים מה רוצים? תגידי לי מה לעשות.

היא לא יודעת מה לעשות.


*

שוק אלברט קאופ 16:55 

היא מסוחררת מריחות וצבעים ורינה נואמת. מסבירה על דה פייפ. על הסתעפויות הרחובות שלה. על הציירים על שמם הם קרויים. על הרכב האוכלוסיה. הרבה משכילים. ורווקים. מוסיף דעת מוסיף בדידות. הקול של רינה מערפל לה את המחשבות. מסיח את כאבה. רינה מדלגת אל הדוכנים, אומרת שמתנות זה מאסט. השוק עמוס ורועש והיא לא מצליחה לבחור כלום. ריבוי אפשרויות מבלבל אותה. רינה אומרת, תני לי. מלקטת ארנק לשולמית, בובה לריקי, שעון לנחמה’לה. לא מתלבטת לרגע. היא מקנאה ביכולת הזו. היא מקנאה ברינה. אולי לזה התכוון הכתוב כשאמר שהקנאה מוציאה את האדם מהעולם. אותה היא הוציאה. בראה לה יקום מקביל. תודעה מזויפת. פייק ריאליטי. כמו המקטרת של מגריט. זו לא מקטרת. רק ציור של מקטרת. מציאות מדומה בתלת מימד. 

אולי לזה התכוון הכתוב כשאמר שהקנאה מוציאה את האדם מהעולם. אותה היא הוציאה. בראה לה יקום מקביל. תודעה מזויפת. פייק ריאליטי

אני צריכה להתקשר לשלמה. אני צריכה לדבר עם הילדות. אני רעבה. 

קדימה, רינה אומרת. בואי ניכנס לבית חב”ד. נאכל משהו.

והיא לא אומרת לרינה שלא לאוכל היא רעבה כי לה יש ולרינה אין.


*

בית חב”ד 17:35

רינה מזמינה אוכל והיא מדברת עם שולמית. האוכל מגיע והיא בשיחה עם נחמה’לה. רינה מכרסמת  לאטה והיא עם התאומות. רינה נושפת דרך הקש בועות שעמום והיא מקשיבה ליעלי. הקולה מבעבעת והיא פועה אל ריקי, מתקשה לסגור את הפער בין התחייכות השפתיים לנביעת העיניים. ובזמן שריקי מדקלמת רוח רוח רוח רוח בשדה שלה נופל תפוח, מכה על קודקודה. וכוח הכבידה מושך אותה אל האדמה ואין לה ארץ אחרת וכמו בהבזק אור היא רואה את עצמה בדמותה של רינה והנה היא יושבת פה בודדה ובוהה והנה ניגשת אליה בחורה שטועה לחשוב שהיא רינה, מגישה לה בירה ואומרת, קר אבל לא יותר מידי. כמו שאת אוהבת. והנה היא אומרת לבחורה, אני לא אוהבת בירה. והתאומוּת עולה והסיפורים והכאב והבריחה החפוזה הביתה שמא תתפתה להישאר. שמא תישאב אל קול שקשוק החופש בבקבוקים. ואיפה היא עכשו. עכשו היא אומרת לריקי, אני אוהבת אותך מותק. תני לי את אבא. 

המולת הבית נודדת אליה. הטלפון נחבט ימין ושמאל וריקי זועקת, אבא, אמא רוצה אותך. אבא, אמא רוצה אותך. והיא חושבת, הלוואי ויכולתי לזעוק בעצמי, אני רוצה אותך. הלוואי וידעתי אם אני רוצה. איך יודעים מה רוצים. והנביעה מתחדשת ושלמה לוקח את הטלפון אומר לה, כולם מתגעגעים אליך פה והיא שואלת באמת? גם אתה? ובמיתרים שלה רועד ניגון אחר ושלמה אומר, את אמא של הילדות שלי. תמיד ארצה אותך קרוב.

והחדר שלו בלב שלה כואב כי היא לא אשתו.


*

מבשלת הייניקן 18:15

מראת הכניסה מפגישה אותה עם בבואתה. העצב מדגיש את קווי הדמיון ביניהן. היא אומרת לרינה, שמת לב שהמילה דמיון פירושה פיקציה? ורינה אומרת, כן. שמתי. ואת שמת לב שהמילה שונה פירושה אותו דבר? והיא אומרת, אז יוצא ששונה ודומה הן תאומות זהות. ורינה אומרת נכון. ואומרת עוד, כשאת מבולבלת את בורחת אל המילים. והיא אומרת, אני לא מבינה למה אכפת לי ממנו. למה אכפת לי מה הוא אומר. ורינה אומרת, אולי כי לעת עתה הוא בעלך? והיא אומרת, אבל אני לא אשתו. ורינה אומרת, ירצה או לא ירצה, את אשתו החוקית ותפסיקי לחפש היגיון ברגשות. והיא מפסיקה לדבר אבל לא מפסיקה לחפש. היא רוצה להבין איך זה שהיא מיואשת ממנו אבל עדין מצפה ואיך זה שהיא שונאת אותו אבל גם מתגעגעת ולמה מרחק עושה בה קרבה וקרבה עושה בה מרחק.

היא רוצה להבין איך זה שהיא מיואשת ממנו אבל עדין מצפה ואיך זה שהיא שונאת אותו אבל גם מתגעגעת ולמה מרחק עושה בה קרבה וקרבה עושה בה מרחק.

בואי ניכנס. את תיהני. והיא נכנסת, עייפה מעצמה. לא אומרת לרינה שכבר היתה פה בביקור הקודם, כשהתחקתה על עקבותיה, כשהתברר לה שזו העיר שבה רינה מבלה כשהיא לא מטפלת בהומלסים של בריסל. 

וכשהיא נתקלת בחבית הנחושת העצומה מכה בה תמונת החלום הישן והגופה של ברונר שצפה בתוכה ושלמה שאמר שטעה כשהתחתן אתה והיא שואלת את עצמה למה ברונר מכל החלומות. ברונר הוא שום דבר. הוא רק העיר בה את רינה. הוא נון אישיו. הוא כלום. והיא נשמעת לעצמה כמו אמא שלה שאומרת, אין בעיה, תבואו לכל החג. ממש ממש בכיף. שום שום בעיה. וכל שום מסגיר את הבעיה. כי ברונר הוא לא מושא תשוקתה אבל החופש שהוא נותן לאופי, כן. והיא חושבת, איך זה שלא שמעה מאופי אף מילה. ואומרת לרינה, הוא לא רק הציף בי את רינה. הוא החיה בי את התשוקה לחופש. אולי זה מה שהמית בי את שלמה. 

אבל רינה לא שומעת. היא נתונה לאוזניות ולתהליך התסיסה של הבירה.


*

תחנת הרכבת 20:17

רחלי שלחה לה פעם סרטון מרגש. היתה שם תינוקת עיוורת אחרי ניתוח שהחזיר לה את הראייה. הסרטון תיעד את הסרת התחבושות. את הרגע הזה בו היא רואה לראשונה. ככה היא מרגישה עכשו. אבל היא לא דואה משמחה ולא פוגשת תווים אהובים. העולם מתנפל עליה באמיתותיו והיא אפילו לא בדיוק מבינה מה גרם לסכר ליפול בתוכה. הפרידה משלמה? המרחק מהילדות? הרכבת נכנסת לתחנה והיא לא מזנקת אל הפסים וגם רינה לא. ובתוכה מזנקת אשת החלום המתכופפת ומזדקפת על מקומה וחוט המחשבה שחמק ממנה, נקשר ומתהדק. והיא אומרת לרינה, חלמתי על אמסטרדם באמסטרדם.

ורינה שואלת, מה? והיא אומרת, מה את לא מבינה? חלמתי כאן על כאן. את לא מבינה מה זה אומר? ורינה אומרת, לא. אני לא מבינה מה זה אומר. אולי תסבירי לי? והיא אומרת, זה אומר שאני לא חולמת על המקום שבו אני לא נמצאת. זה אומר שאני נמצאת איפה שאני נמצאת ואולי זה גם אומר שלא אחלום יותר על אמסטרדם. האוויר מתחת לאדמה דליל וקר והיא שואפת עמוק, מתקשה להרוות את ריאותיה. 

הדלתות נפתחות ורינה מוליכה אותה אל אחד המושבים.

אני חייבת לבדוק את זה, היא אומרת. אני חייבת לחזור הביתה ולבדוק אם אני חולמת על הבית שלי בבית שלי.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן