שתי בירות – פרק נ”ו

אמסטרדם 16:10

היא מתרחקת מהקבוצה בריצה ומחייגת לשלמה. עשר דקות תמימות חולפות עד שהוא עונה. בזמן הזה כל תרחישי האימה קמים עליה לכלותה. תחושת דז’ה וו מסחררת אותה. היא לא יכולה לעזוב את שלמה עם הילדות בלי שמשהו יקרוס. בלי שמישהו יברח. היא הדבק של הבית. בלעדיה אין לו קיום. מחייגת לסירוגין לשלמה ולבית. אין תשובה. חוזרת אל הקבוצה הנרגשת ואומרת לרינה, תקדימי לי את הכרטיס, אני חוזרת הלילה. רינה אומרת, קרה משהו? מה קרה? והיא אומרת, כלום. אל תשאלי שאלות, פשוט תקדימי. ומתרחקת שוב ומחייגת שוב ואז שוב. ושוב. 

שלמה שואל בקול רגיל מה נשמע והיא בקושי נושמת. תגיד לי אתה מה נשמע. מה עם שולמית. אני עוד רגע מתה פה. שלמה מתפלא, מאיפה את יודעת. והיא צועקת, מה זה מאיפה אני יודעת. כתבת לי. תגיד לי כבר מה קורה עם שולמית. 

שלמה אומר, שולמית כאן. היא בבית. הכל בסדר. אני כתבתי לך? מה כתבתי לך? תני לי רגע לבדוק משהו. והיא שומעת לחיצות נמרצות על מקשי הטלפון ומלמולי אני לא מאמין, הילדה הזאת, אין לה גבולות. והסבלנות שלה אוזלת והיא אומרת, תן לי לדבר אתה. אני רוצה לדבר עם שולמית. אבל שלמה לא נותן לה לדבר עם שולמית. רק אומר, חכי רגע. והולך לחדר השינה וסוגר את הדלת מאחוריו, היא מזהה לפי החריקה הלא מטופלת וטריקת הדלת אל המשקוף. והיא אומרת, תדבר כבר. אם לא תדבר אני אמות ולא עשיתי ביטוח הטסת גופה. שלמה מחייך, היא שומעת את החיוך שלו דרך הטלפון, ואומר, תירגעי שרי, הכל בסדר. והיא אומרת, תספר לי כבר מה קרה. והוא אומר, אני מספר, את לא נותנת לי. שולמית יצאה בבוקר כרגיל, ברבע לתשע החברה שלך ברונר התקשרה ואמרה שראתה את שולמית יורדת לכיוון התחנות ביציאה מהעיר. שמתי את ריקי במעון וטסתי לשם. ראיתי אותה עולה על הקו לפתח תקוה. הייתי תקוע ברמזור והאוטובוס יצא. 

היא אומרת, תדבר כבר. אם לא תדבר אני אמות ולא עשיתי ביטוח הטסת גופה. שלמה מחייך, היא שומעת את החיוך שלו דרך הטלפון, ואומר, תירגעי שרי, הכל בסדר.

והיא שואלת, אז מה עשית. והוא אומר, מה זה מה עשיתי, נסעתי אחריה עד פתח תקוה.

ומה? היא מרימה מבט מסוחרר. רינה וההומלס מפטפטים. יקום מקביל של אנשים חסרי דאגות וילדים. היא לוכדת את מבטה של רינה, מסמנת לה סימן שאלה. רינה זוקפת אגודל כלפי מעלה. הקדמתי לך את הטיסה. 

מה ומה, שלמה אומר. החזרתי אותה הביתה. 

היא שותקת רגע. מעכלת. אלף שאלות מתרוצצות בה. אחת מנצחת. כבר ארבע. למה לא ספרת לי עד עכשו.

שלמה בטוח בעצמו. למה כן? לא היתה שום סיבה להדאיג אותך כשאין לך דרך לעזור. גם מברונר בקשתי לא להגיד לך מילה. ואת רואה, שולמית פה והכל בסדר. 

אז מי סימס לי ששולמית נעלמה? עשר הודעות!

כנראה שהיא בעצמה. אין לי הסבר אחר. הכעיס אותה שלא הצליחה להדאיג אותי. אני מניח שניסתה להדאיג אותך. את יודעת שלא הייתי עושה דבר כזה. לא הייתי מדאיג אותך ככה.

היא יודעת. חוץ מהפעם ההיא במדבר. אבל לא מתחשק לה להעלות את זה עכשו.

היא שותקת. גם שלמה שותק. בזווית העין הקבוצה מתחילה להתפזר. רינה מתרחקת, מתיישבת על ספסל. לא מאיצה בה. 

ושלמה אומר, הגזימה הילדה. אני צריך לחשוב איך אני מגיב לדבר כזה.

והיא אומרת, אני צריכה לחזור הביתה.

ושלמה אומר, מה פתאום. אין שום סיבה. הכל בשליטה. והיא אומרת, איזה שליטה. נס ששולמית נסעה לפתח תקוה ולא לצפת. היינו יכולים ל…

היא מתחרטת באיחור. מתגמגמת. היא לא התכוונה להעלות את זה. אבל שלמה אומר, את צודקת, זה מגיע לי. אני חייב לך התנצלות. זה לא היה בסדר. כשהבנתי שרינה שם פחדתי שלא תחזרי… את תמיד אמרת ש… ידעתי שלילדות את כן… חשבתי שזה יגרום לך לחזור.

זה גרם לי לחזור. הצלחת.

נכשלתי. 

תגידי משהו. תגידי מהר משהו. זו ההזדמנות שלך להגיד משהו ש… שמה? מה היא רוצה להגיד? מה היא רוצה? היא רוצה לדעת אם נשאר בו רצון. רוצה לדעת אם נשאר בה רצון. לא רוצה לגלות שנשאר בה רצון לפני שתדע שנשאר אצלו.

תגידי משהו. תגידי מהר משהו. זו ההזדמנות שלך להגיד משהו ש… שמה? מה היא רוצה להגיד? מה היא רוצה? היא רוצה לדעת אם נשאר בו רצון. רוצה לדעת אם נשאר בה רצון. לא רוצה לגלות שנשאר בה רצון לפני שתדע שנשאר אצלו. לא מסוגלת למצוא את עצמה בודדה עם רצון.

והיא שואלת, מה אתה רוצה. והוא אומר, אני רוצה שתישארי. שלא תדאגי. מתכוון, תישארי באמסטרדם. אל תדאגי לשולמית. לא מתכוון תישארי אתי. לא מתכוון אל תדאגי לשום דבר.

והיא אומרת, אני לא נשארת. אני דואגת. והוא אומר, אין מה. זו סתם מניפולציה. נתתי לה השראה. היא מחקה אותי. והיא אומרת, מה פתאום אותך, היא מחקה אותי. והקול של שלמה שוב מחייך והוא אומר, בסדר, את שנינו. ואז אומר, אני באמת מסתדר שרי. ואז אומר, את לא צריכה לחזור.

והיא אומרת, אין על מה לדבר. 

והוא מתעקש. הקול שלו חוצה את המרחק ביניהם, יציב ובטוח בעצמו. שולמית לא תברח. כלומר, הקול שלו מתחייך שוב, הבעיות לא יברחו. נחשוב מה לעשות כשתחזרי. בינתיים הכל פה בשליטה. את יכולה להיות רגועה. 

והוא לא מבין שזה מה שמדאיג אותה.

והיא אומרת, שולמית זועקת לעזרה. אסור לנו להתעלם. זה יתנקם בנו אחר כך.

 ושלמה אומר, אף אחד לא מתעלם. אני אצא אתה הערב לפיצה. אני אדבר אתה. בואי לא נאבד פרופורציות. מתבגרת צעירה עושה שריר להורים הפרודים שלה. 

והיא אומרת, אבל היא ארגנה את ההפגנה. היא רצתה שאצא מהבית. היא, היא, זה לא הגיוני. 

ושלמה אומר, היא ילדה קטנה. מה את מצפה ממנה? 

והיא יורה בו, מה זה מה אני מצפה? אני מצפה שתעדכן אותי מה קורה עם הילדות. אני מצפה שלא תחליט בשבילי שעדיף שלא אדאג. אני מצפה שתבין מה עובר עלי. שאני צריכה להיות עכשו בבית. 

ושלמה אומר, שאלתי מה את מצפה ממנה, לא ממני.

והיא אומרת, אה, וכל האוויר יוצא לה מהמפרשים.

והוא אומר, נראה לי שאנחנו אמורים להפסיק לצפות אחד מהשני. לא?

והיא אומרת, כן. ובלב אומרת לא. ממש לא. ממש ממש לא. וכמיהה מיתמרת בתוכה, מטפסת ומסתלסלת ומתעבה, מתגבשת לכאב חד בין שתי עיניה. אני חוטפת מיגרנה, היא אומרת. ושלמה אומר, יש לך שם טיפות אופטלגין? קחי הרגע, אני מחכה. והיא אומרת, כן, יש לי, אני לוקחת. והוא מחכה והיא לוקחת וברגע הזה היא מבינה מהם רגשות מעורבים. לא הבנה מילולית אלא הבנת רקמות עמוקה. הבית לא יתמוטט בלעדיה. הוא חייב להתמוטט בלעדיה. טוב שהוא לא. היא יכולה לסמוך על שלמה. הילדות בידיים טובות. היא מיותרת. שלווה צלולה נמהלת בגל עצום של חרדה.

הבית לא יתמוטט בלעדיה. הוא חייב להתמוטט בלעדיה. טוב שהוא לא. היא יכולה לסמוך על שלמה. הילדות בידיים טובות. היא מיותרת.

פעם, כשעמדה בתור באיזו חנות, צותתה לשיחה בין שתי נשים חילוניות. אחת מהן התלבטה בקול. איך אדע שאורן שלי הוא האחד? איך אדע שבחרתי נכון? והחברה אמרה, תבדקי אם הוא בן אדם שאפשר להתגרש ממנו. אדם שאפשר להתגרש ממנו אפשר להתחתן אתו. היא נחרדה אז עד לשד נשמתה. איזו דיוטה תחתונה. שלא שם חלקנו כהם. עכשו היא חושבת, דיוטה-דיוטה, אבל צודקת. שלמה אדם שאפשר להתגרש ממנו. היא בחרה נכון.

אני חוזרת, היא אומרת. כבר קניתי כרטיס.

אני באמת לא מבין למה, שלמה אומר. את לא צריכה.

אני לא צריכה, היא אומרת. אני רוצה.

*

שדה התעופה בריסל 23:30

הרצון מפעפע בה כמו ארס. כמו מעיין. צובט בה איתותי געגוע. נותן בה סימנים. היא מכוונת לבה לשמים ומתפללת. השם, כואב לי ברצון, קח אותו ממני. תרחם עלי. מרימה עיניים בתחינה אבל מעליה רק פתחי מיזוג וגופי תאורה ופרזולים.

רוכשת קפה ומתיישבת בקרן זווית. סורקת בעייפות את השטח, מנסה להתיידד אתו. יש לה שעתיים עד לבורדינג ומאגר סבלנות מדולדל. דופק טורדני מתמקם בתוכה. מקצר את רוחה. משבש את קצב הקיום. מתעלם מאילוצי מקום וזמן. פועם, חובט ונוקש, מכלה את המתינות הנדרשת במצבי חיכיון.

הנייד מאותת והיא עטה עליו. שלמה זיהה את הרכישה. כותב לה, תהני מהקפה. מחייך אליה דרך נקודתיים וסוגר סוגריים.

תודה השם. תודה ששמעת אותי. תודה שסימסת לי תזכורת לצדדים הבלתי נסבלים של שלמה. היא לוגמת מהקפה הנגוע, נותנת לשתלטנות לזרום לה בגרון. מחכה לתחושת החנק שתפשוט בה. אבל החנק איננו, רק התרפקות על היחס.

תודה השם. תודה ששמעת אותי. תודה שסימסת לי תזכורת לצדדים הבלתי נסבלים של שלמה. היא לוגמת מהקפה הנגוע, נותנת לשתלטנות לזרום לה בגרון. מחכה לתחושת החנק שתפשוט בה. אבל החנק איננו, רק התרפקות על היחס. והיא מחפשת אותו, תרה אחריו במעגלים, קוראת לו לבוא, אך הוא לא נענה. 

היא בזה לעצמה, כמה את צפויה. פרימיטיבית. עושה אידאליזציה לאדם שהרע לך. שברח. שנטש. שלא ראה אותך. שלא אהב אותך. שחנק אותך. אל תעשי רומנטיזציה לחנק. הנפש שלך מהתלת בך.

תולשת את המחשב מהתיק ומטיחה אותו אל השולחן הקטן. היא תפתח מסמך והיא תכתוב כל מה שהיא שונאת אצלו והיא תזכיר לעצמה מה הביא אותם עד הלום. וכשהמוח או הלב, היא לא בטוחה מי משחק בה, יתעתעו בה שוב, יהיה לה עוגן לחזור אליו.

המחשב מתעורר ונדלק וקרביו מתממשקים ותיבת המייל שלה לוכדת את אותות הרשת האלחוטית ועל שולחן העבודה שלה מהבהבת הודעה נכנסת משלמה.