שתי בירות – פרק נ”ז

אבא שלה, ששיחתו עם גברים יודעת להתקיים רק סביב דברי תורה, שאל את שלמה כמנהג חמים וחתנים איפה הוא אוחז, וציפה לשמוע שם של מסכת או סוגיה, אבל שלמה אמר, בבת שלך אני אוחז. והיא כל כך צחקה והוא בהה בה לרגע בחוסר הבנה ואז חייך ואמר, אה, אוחז, כתובות דף ט'. והשיחה עברה לפסים המקובלים והעיניים שלהם נפגשו לרגע ובאותו המבט הם התארסו.
ממוצע 4.3 | 3 מדרגים

שדה התעופה בריסל 23:45

בלהט סקרני ומורעב היא עטה על תיבת המייל. אצבעותיה מתרוצצות על המקלדת, על משטח המגע. לפתוח. לפתוח ולקרוא. לפתוח ולקרוא ולהבין למה גרר אותה כל כך הרבה זמן עד שענה. מה כל כך קשה לפתוח מחשב ולכתוב כמה שורות. נזכרת שהתכוונה לכתוב את שנאותיה ורושמת על מסמך חדש, דחיינות. היא שונאת את הדחיינות שלו. דווקא את שלו. יש בו משהו מעצבן וחסר פואנטה. סתם השתהות נטולת נימוק שלא מצדיקה את עצמה אף פעם.

עוצמת עיניים ונושמת. סמדר אומרת לה בראש, את רותמת את הרגשות לפני העובדות. אל תמהרי לשפוט. אבל היא לא ממהרת לשפוט, השיפוט קורה בה מאליו. כאילו גר בתוכה קטגור זעוף וקפדני שלא נותן צ’אנס לאף אחד ולשום דבר.

פוקחת עיניים ונושפת. סמדר אומרת לה בראש, כגודל הציפיות גודל מפחי הנפש. והיא למודת מפחים חייבת להנמיך ציפיות. היא תקרא את המייל בלי שום הנחות מוקדמות, השערות וסברות. היא תנקה את עצמה מכל הציפיות ותצמצם למינימום את האכזבות. 

סליחה שלקח לי זמן לענות. השאלות שלך תפסו אותי לא מוכן וגם לא ממש הבנתי למה צריך להתעסק בשאלות שכבר לא רלוונטיות ולמה זה דחוף לך עכשו כשאנחנו כבר בדרך לפרידה. אחרי שדחקת בי שוב לענות ניסיתי לעשות זאת אבל לא הצלחתי כי אני כל כך רגיל שאת אומרת לי מה לענות ואיך להגיב שלא מצאתי בתוכי את התשובות.

היא מרימה עיניים ואוספת אוויר. דחקת בי? מצאתי בתוכי? מה זה הסגנון הזה? היא לא מזהה בו את שלמה. האם מישהו עזר לו לכתוב את המייל? המבט שלה חוזר אל המסך. שורות צפופות, בלי הזחות, בלי ריווחים, בלי שבירת שורות. 

עברו בסך הכל ארבעה ימים מאז שהתחלפנו פה ויומיים מאז שנסעת לחו”ל אני עסוק מאד עם הילדות ואין לי מדי הרבה זמן לחשוב על דברים. אולי אני צריך לטוס גם כדי להצליח לחשוב על מה שכתבת. בכל מקרה קראתי בעיון את שאלותיך והרשי לי לענות לך בדרכי בתקווה שתביני את כוונתי (בכל מקרה אין כוונתי לשנות את דעתך לגבי הפרידה אלא אך ורק לענות על שאלותיך).

אין כוונתו לשנות את דעתה לגבי הפרידה? מה דעתה לגבי הפרידה? היא עצמה לא יודעת. ואם אין כוונתו לשנות אותה, למה הוא מקווה שתבין את כוונתו? שיחליט אם אכפת לו או לא. שוב אוחזת בה התחושה המשונה כי אדם זר כותב לה. מנסה להיזכר מתי אי פעם כתב, להשוות סגנונות, ולא עולה בידה. חוץ מסימוסים קצרצרים ופתקי מקרר מברקיים הם לא כותבים. התכתבו רק כשהיו מאורסים. היו מדברים אז פעמיים בשבוע, שיחה אחת ארוכה באמצע השבוע ועוד אחת קצרה בערב שבת. משונה לחשוב היום כמה התקשו אז לעמוד בגבול ששמו לעצמם. מדי פעם חצו אותו. תירצו ונימקו זה לזו את הכרחיות השיחות העודפות והשביעו את הגעגוע בגניבה. את הפערים השלימו בעזרת מכתבים. היא על דפים פרחוניים וריחניים, הוא על דפדפת שורות פשוטה. היא בשורות קצרות ושבורות הוא במגילות רצופות וחסרות נשימה. הפרק ההוא גנוז עכשו בארגז מעל הארון בממ”ד, בין תעודות אחריות שפג תוקפן לגליונות ציונים שלה ושל שלמה. אחרי שנישאו היו משאירים על המקרר פתקי בוקר טוב ובהצלחה. היא היתה מעטרת את הפתקים בלבבות והוא היה כותב ‘לבבות’ או ‘פרחים’, נמנע מלתת פומבי לאיוריו המפוקפקים. היה אומר, יש אהבה לאור נרות, שלנו לאור המקרר. 

היא היתה מעטרת את הפתקים בלבבות והוא היה כותב ‘לבבות’ או ‘פרחים’, נמנע מלתת פומבי לאיוריו המפוקפקים. היה אומר, יש אהבה לאור נרות, שלנו לאור המקרר. 

מבטה תועה אל המדרגות הנעות. זרם בלתי פוסק של יצורים חדורי יעדים. יודעים מאיפה הם באים ולאן הם הולכים. האם אפשר לומר שאנשים עם יעד הם אנשים מיועדים? האם זוג מיועד הוא זוג שיש לו יעד? האם היעד חייב להיות משותף? כשנכנסה לאולם היוצאים איבדה לרגע ביטחון. חיפשה בעיניה את ה- i ונגשה לבקש הנחיות. אנשים לפניה יודעו לומר, אני רוצה להגיע לפריז. ללובן. לאנטוורפן. היא חסרת יעד. לא יודעת מה היא רוצה. היא כן יודעת מה היא רוצה. היא לא מסוגלת להגיד אני רוצה. בתחתית המדרגות אישה צעירה מועדת על המזוודה שלה, הגבר שלצידה מסייע לה להתייצב, אומר לה משהו, היא צוחקת.

פעם שלמה היה משעשע אותה. היתה מתענגת על ההומור חסר המודעות שלו. לפני הוורט, כשאבא שלה פגש אותו לשיחת מבחן קצרה, היה שלמה לחוץ ועצבני. ומה אם אבא שלך לא יאהב אותי. אני לא אחד שאוהבים. והיא הרגיעה אותו, לא אכפת לי אם אבא שלי יאהב אותך. העיקר שאני. וזו היתה הפעם הראשונה שאמרה לו והוא הסמיק כל כך ואז חייך כל כך והיא הרגישה את הדבר הזה שעוד לא היה לו שם אבל כבר נבט בה. וכשאבא שלה נכנס ללובי שבו ישבו, שלמה נעמד על רגליו כמו בפני רב ואבא שלה הושיט לו יד ללחיצה ושלמה הושיט את כולו ונפל לזרועותיו המופתעות. וכשהתנתק ממנו נראה מופתע לא פחות מאביה ושלושתם שתקו, ואז אבא שלה, ששיחתו עם גברים יודעת להתקיים רק סביב דברי תורה, שאל את שלמה כמנהג חמים וחתנים איפה הוא אוחז, וציפה לשמוע שם של מסכת או סוגיה, אבל שלמה אמר, בבת שלך אני אוחז. והיא כל כך צחקה והוא בהה בה לרגע בחוסר הבנה ואז חייך ואמר, אה, אוחז, כתובות דף ט’. והשיחה עברה לפסים המקובלים והעיניים שלהם נפגשו לרגע ובאותו המבט הם התארסו.

ומאז הפך המשפט הזה לבדיחה שלהם. איפה אתה אוחז. בך, בך אני אוחז. ובשלב כלשהו הפסיק להיות. הפסיק לאחוז בה. היא לא זוכרת מתי. איפשהו בין ימים של בחילות ללילות של נדנודי עגלות. בדרך לא לאחר לעבודה. לכולל. לחיסון. לסופר שעוד רגע ייסגר וישאיר אותם בלי לחם או חלב או מטרנה. בלי רומנטיקה.

חוזרת אל המסך ואל השורות הצפופות וחסרות הנשימה. זה שלמה. הצפיפות הזו. הדחיסות. הקמצנות בסימני פיסוק. כשהיו מאורסים אמרה לו, שים פסיק, שים נקודה. אי אפשר ככה לדעת איפה לנשום ואיפה לעצור. והוא אמר, אני לא רוצה לא שתעצרי ולא שתנשמי. כל כך אהבה את המשפט ההוא. את שלמה ההוא. לאן הוא נעלם. לאן היא נעלמה. 

לא ממש הבנתי את מה שכתבת על התרגיל הפסיכולוגי הזה עם הכיסא הריק. אני לא צריך כיסא ריק כדי להרגיש שאת לא לידי. גם כשישבת לידי הכיסא שלך היה הרבה פעמים ריק. בכל מקרה, מאחר שבקשת שוב ושוב להלן תשובותי לשאלותיך ואני מקווה שתשמעי את מה שאת רוצה לשמוע.

גבר רחב כתפיים טופח על שכמה ומושיט לה טישו. אר יו אוקי, ליידי? ניד הלפ? היא מזנקת לאחור כמו מפני תנור רותח. נקודת הטפיחה בוערת כמו כוויה. עכשו היא מתייפחת בקול. טנק יו, איי אם פיין. הגבר מתעקש שהיא לא נראית בסדר והיא אומרת, איי וויל בי פיין והטון שלה אומר, לך מפה. תעזוב אותי בשקט. והוא מתרחק קצת, שואל, אר יו שור? והיא אומרת שכן אפילו שהיא לא בטוחה. 

מה גרם לי להתחתן אתך מלכתחילה?

בשלוש מילים: כי רצית אותי. (אז עוד לא ידעתי שתהיי אמא כזאת מושלמת ושתהיי כל כך מסורה ללימוד שלי. הרצון שלך היה רצון טוטאלי שלא רואה ממטר כלום. כמו כל הרצונות שלך. הרצון  שלך לא התחשב בזה שלא הסכמנו על חצי מהנושאים בפגישות ולא בזה שלא הייתי הבחור הכי מבריק בישיבה וגם לא בזה שלא הייתי החתיך הכי גדול בשכונה)

הרצון  שלך לא התחשב בזה שלא הסכמנו על חצי מהנושאים בפגישות ולא בזה שלא הייתי הבחור הכי מבריק בישיבה וגם לא בזה שלא הייתי החתיך הכי גדול בשכונה

הגבר הטופח מסתכל עליה במבט שמסתכלים על מטורפים. אישה שטופת דמעות צוחקת בקול. שיסתכל. לא אכפת לה. שלמה הלא חתיך מצחיק אותה והרצון שנקבר תחת החלומות שוטף את פניה. הוא לא בחר בה בגלל מעלותיה. הוא בחר בה בגלל חסרונותיו. בגלל שגרמה לו להרגיש טוב עם עצמו. אישה חיה בסרט, מספרת לעצמה סיפור, עד שבא הקדוש ברוך הוא ומאיר את עיניה ומגלה לה שגם לאנשים סביבה יש סיפור. היתה צריכה לגלות מביתה כדי לגלות את ביתה. אולי בגלל זה קוראים לגלות, גלות. בגלל ההתגלות. התגלות מאיינת את כל מה שהיית, התגלות מבקשת התאבדות של הקיים ולידה מחדש. התגלות מבקשת גאולה.

בוהה בלוח הטיסות היוצאות. מריחות של ניאון אדום וחסר פשר. זוג תרמילאים תר אחר טיסתו, נוסע לגלות את עצמו. היא מרחמת עליהם, לא מבינים שימיה של הזוגיות שלהם ספורים. לא מבינים בגלויות.

האם אהבת אותי אי פעם ואם כן מה היו הדברים שאהבת בי?

אולי יעצבן אותך לדעת אבל שאלתי את הרב פרידלר אם מותר לי לענות על השאלה הזו עכשו כשאנחנו כבר לא ביחד. הוא אמר שכל עוד אנחנו נשואים זה בסדר. אז כן ברור שכן אחרת לא הייתי מתחתן אתך. אני לא בדיוק יודע מה היו הדברים שאהבתי (חבל שאת לא יכולה להגיד לי מה אני צריך לענות פה) אולי את הצורה שבה התייחסת לבית שלנו. את הרצינות ואת המסירות ואת הדאגה שלך לילדות. אני עדיין מעריך את זה מאד. יש דברים שרק את יכולה לעשות. יעלי לא הסכימה שאכתוב לה פתק (היתה צריכה להשתחרר בגלל הרופא שיניים) כי אני  כותב פתקים מוזרים לא כמו אמא. תמר ואסתי פירקו את הצמות שעשיתי להן (חצי שעה של עבודה) כי זה לא כמו של אמא. וריקי לא נרדמה בלי השיר לפני השינה שאת שרה לה. היו פה בכיות נוראות עד שנזכרתי שפעם הסרטתי אותך (זה היה ממש קשה לעבור על התמונות והסרטונים שלנו) בכל מקרה אני שם לה את הסרטון והיא נרדמת עם פרצוף דבוק למסך. האני מאמין שלך מתנגן לנו כל הלילה (ואוי למי שמנסה לכבות הילדה מתעוררת מיד). צירפתי לך פה את הסרטון.

שריפה משתוללת בתוכה. היא פושטת את המעיל הכחול וממשיכה לבעור. שולחת יד אל המצח, אולי יש לה חום. אין לה חום. חם לה נורא. אם תמשיך ככה לעלות באש תהפוך לאפר. אם תמשיך ככה תהפוך לאפר. היא המשיכה ככה. הם המשיכו ככה. הם הפכו לאפר. איש ואישה בלי אש. גוללת את העמוד למטה ואז למעלה, לא מסוגלת לפתוח את הסרטון. 

הוא לא יודע מה אהב בה. כל מה שכתב קשור באימהות שלה. שום דבר זוגי. שום דבר אישי. רגע. איפה הדף שעליו רשמה את תשובותיו. זה לא מה שהיא כתבה בשמו. פורשת את הדף ומשווה. הדברים שאהב בי: את הדעתנות שלי, את השנינות, את ההומור ואת המראה שלי. הוא לא כתב שום דבר מזה. כלום. איך זה יכול להיות? היא יודעת מה הוא מרגיש ומה הוא חושב. היא מכירה אותו ישר והפוך. ואם היא טועה, מה זה אומר עליה. ועליו. היא חיה עם אדם שהיא לא מכירה? היא נפרדת מאדם שהיא לא מכירה?

מתי הפסקת לאהוב את אותם הדברים (אם היו)?

לא הפסקתי. 

מה זה לא הפסקתי? בטח שהפסיק. על הדף שלה כתבה בשמו, כשהבנתי שאת חולמת על רינה. היא יודעת את זה. היא הרגישה. היא בטוחה. מהרגע שספרה לו על החלומות הוא הפסיק לאהוב והתחיל לדאוג. מצד שני, גם את הדברים שאהב בה לא ניחשה נכון. היא לא יודעת אם להאמין לשלמה או לעצמה. היא כן יודעת. ברור שהיא יודעת. שום דבר ממה שהיא כתבה לא תואם למה שהוא כותב. שום דבר ממה שהיא יודעת עליו, כלומר, חושבת שהיא יודעת עליו, לא נכון. מה שכן מתברר הוא שמישהו שהיא לא מכירה גר בתוך שלמה, מישהו שיודע לדבר ולהתנסח ולהביע את עצמו. והיא, במקום להקשיב למה שיש לו להגיד, כתבה לו תסריטי שיחה ורפליקות לדיבוב. או השתיקה אותו.

השתקת אותו.

לא השתקתי.

בטח שכן.

לא נכון.

מה השתקתי?

מה הפלא שהבנאדם לא פתח את הפה? דקלם אותך בצייתנות וחיכה שתהיו פרודים. עכשו את מגלה שיש לו מוח ולקסיקון לא רע. מה עוד את לא יודעת עליו? 

את רגישה כמו חשופית אחרי הגשם. כל מילה עלולה לדרוך על איזה עצב. תגובה לא מדויקת ואת ננעלת לשבוע. סימוס עם פסיק לא במקום ואת מזדעמת. סימן שאלה אחד מיותר ואת נחנקת. מטיחה מילים באוטוסטרדה, משאירה אותו חסר סיכוי. מה הפלא שהבנאדם לא פתח את הפה? דקלם אותך בצייתנות וחיכה שתהיו פרודים. עכשו את מגלה שיש לו מוח ולקסיקון לא רע. מה עוד את לא יודעת עליו? 

מה גרם לך לקום ולעזוב?  (ואל תגיד לי רינה כי אתה יודע שלא ידעתי. ובכל מקרה, אני לא שואלת מה הקפיץ לך את השאלטר. אני רוצה לדעת מה הביא אותך לשם.)

את באמת שואלת אותי את זה? את זאת שרצית לעזוב. את זאת שבקשת כל הזמן לקום וללכת ואת זאת שילדת עוד ועוד ילדות רק כדי לא לברוח מפה. (שלא תביני אותי לא נכון הילדות מהממות כמובן. אני לא אומר שלא וחלילה לא מתלונן אבל בכל זאת אי אפשר ככה ללדת וללדת בלי לנשום שניה. וגם כמה? עד מתי? בסוף הרי זה יפסק ואז מה? ניפרד אחרי שתים עשרה ילדות?) אני לא אגיד לך רינה אם את לא רוצה (כבר התחלתי ליהנות לענות בלי הנחיות) אבל זה באמת לא העניין אם ידעת או לא ידעת שהיא באה למדבר. העניין הוא שאני אף פעם לא הייתי ולעולם לא אהיה מספיק טוב כמו רינה. לא מדליק ולא מגניב ולא איש העולם הגדול. את הקפצת את השאלטר ותודה שעשית את זה כי ככה הבנתי שלעולם לא אוכל להפוך אותך למאושרת וכנראה שגם את לא אותי. אנחנו שותפים טובים אבל זוג רע. לקח לי זמן להבין אבל אני כבר מבין שאין ברירה ואנחנו צריכים להיפרד.

מיתרי הקול שלה נדרכים והגרון שלה כואב מרוב רצון לענות. לדבר אתו, לברר את הברירות עם האיש הלא מוכר שעומד מאחורי המילים הלא מוכרות. אני רציתי לעזוב? אתה רצית! אתה הלכת ראשון. אתה אמרת אצל הרב פרידלר שאתה רוצה להיפרד. ומה זה ילדת עוד ועוד ילדות? הכעס מתדלק אותה, מעמעם קצת את הכאב. הילדות האלה הן גם שלך. אני לא הייתי שם לבד. אתה רצית את זה לא פחות ממני. אם היה לך אכפת מהנשימה שלי היית מרגיע אותי. לא הרגעת אותי כי היה לך נוח עם החרדה שלי. למה לא הרגעת אותי? למה אתה לא מרגיע אותי עכשו?

אין לו שום דרך להרגיע אותה. גם לא להפוך אותה למאושרת. גם לא לעקור ממנה את חסרוּת הבית שבתוכה. גם לה אין דרך להפוך אותו למאושר. חבל שהוא לא פה. אם היה פה היתה מסבירה לו שהיא בכלל טעתה. שהיא כבר די רגועה. שאין לו מה לדאוג. כלומר, לה. למה חשבה שרק תינוקות יחזיקו אותה בבית? איזו מחשבה ילדותית. קריזה קטנה של שולמית והיא טסה הביתה חסרת נשימה. אולי גם אושר תמצא יום אחד לבד. ובית. זה כבר לא משנה. שלמה לא הצליח להיות לה לבעל והיא לא הצליחה להיות לו לאישה. הזוגיות שלהם הוקרבה על מזבח הדמיון, ודמעותיו כבר יורדות עליהם. היא ושלמה שייכים לעבר והיא צריכה להפנים את זה. שלמה כבר הפנים את זה. אם לא היה מפנים לא היה כותב כך. זה ההסבר היחיד לסכר שנפרץ בו. כשהדבר כבר נפסד אין יותר מה להפסיד. 

איזו אשה תחפש לך?

שלמה לא עונה לה על השאלה הזו אלא מפנה אותה למסמך מצורף. היא גוללת למטה, סקרנית. בסמוך לסרטון מצורפת תמונה. היא לוחצת עליה ומאבדת אויר.

בתמונה, צילום של דף מצהיב מתוך מחברת ישנה, מופיע התיאור שלה כפי שנכתב על ידי חמותה מפי השדכנית שהציעה את השידוך. 

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

2 תגובות

  1. מדהים… אנו כל כך חיים ליד החיים, כולנו, יש לנו הכל ואין לנו כלום, מחפשים את מה שאין, בעצם, את מה שיש…
    תודה לך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן