שדה התעופה בריסל 01:09
היא כבר לא זוכרת מי זה היה שהציע את השידוך. אולי פרידמן, השדכנית של פתח תקוה שראתה בכל עלם ועלמה פוטנציאל הכנסה לא ממומש. או משולם, החברותא של אבא שלה, שהיה מבטל תורה לטובת פעילות שדכנית באמתלת ביטולה זהו קיומה. זה או זו, מה שהיא כן זוכרת הוא שאמרו לה אז ששלמה לא סטנדרטי, והיא תהתה האם מעלה יש בדבר או חיסרון, ומהו אותו הסטנדרט שביחס אליו מודדים. עכשו היא רואה את הרשימה המהוהה שאותיותיה נשברו תחת קפלי הזמן, ובראש הרשימה כתוב, לא סטנדרטית.
ואחר כך כתוב, חכמה, מוכשרת, טיפוס שאפשר לסמוך עליו, עובדת על עצמה, יראת שמים, רוצה בית של תורה, מחפשת אברך רציני, מוכנה להקריב בשביל זה. נראית מצוין, בסוגריים, יש אומרים יפה. ולסיום שוב, נורמלית אבל מיוחדת. לא סטנדרטית.
שלמה בחר בה לא סטנדרטית ויחפש שוב אחת כזו? היא רוצה לומר לו, תלמד מהניסיון. אל תשחזר כישלון. לא חוזרים על אותה טעות פעמיים. מי שנכווה בשיגעון נזהר בשפיות.
אבל שלמה לא שם. רק מייל קר ודומם ודם גועש ואז חידלון שוטף וגלילה אטית כלפי מעלה אל המשך תשובותיו של האיש שחשבה שהיא מכירה, שחשב שהוא מתחתן עם בחורה נורמלית, שחיפש מלוכה ומצא אתון.
שאלת במה היא תהיה שונה ממך אז כמו שראית הרשימה שלי לא השתנתה. אני חושב שבאמת התאמנו בהתחלה אבל את כל הזמן רצית משהו אחר שהוא לא אני. אם הייתי מחפש הייתי מנסה למצוא מישהי כמוך אבל שתרצה אותי. בכל מקרה אני לא יודע אם אחפש כל כך מהר. את מכירה מישהי שתרצה אברך חסר השכלה גרוש פלוס שש או שבע? אם כן את מוזמנת להציע.
היא מוזמנת להציע לו. הוא מזמין אותה להיות השדכנית שלו. הגופה עוד לא הפכה לגופה והוא כבר חושב קדימה.
עוד לא הפכת לגופה. הכרוז גוער בנימוס במישהו שמאחר להגיע לטיסה כלשהי.
מבחינתו את כבר גופה. הכרוז ממשיך לצעוק על ההוא שמעכב טיסה שלמה ומתבקש להגיע בדחיפות.
אולי גם מבחינתך. הכרוז קורא בשמה. זו היא שמאחרת ומעכבת ומתבקשת להגיע ושקועה בעצמה ולא שומעת.
מנערת את גופה בבהילות, גורפת את חפציה ודוהרת אל השער. בבקשה השם לא. בבקשה בבקשה לא. שלא ייסגר. שלא אשאר פה. שלא שלא שלא. תן לי לחזור הביתה. אני מקבלת על עצמי מנחה. כל יום. מתוך הסידור. הכרוז דומם. לא גוער ולא קורא. השם תרחם עלי. השם שמעה בקולי. המסדרון המוביל אל השרוול נטוש. השם, תעשה לי טובה. אתה תעשה את זה בשבילי ואני אעשה משהו בשבילך, אני כבר אחשוב מה. משהו שווה. משהו קשה.
דיילת זעופת מבט מקבלת את פניה ליד השער הדומם. מפלחת בה מבט של מורה. את יודעת כמה פעמים קראנו לך? התקשרנו? כרזנו? לא ענית.
דיילת זעופת מבט מקבלת את פניה ליד השער הדומם. מפלחת בה מבט של מורה. את יודעת כמה פעמים קראנו לך? התקשרנו? כרזנו? לא ענית.
היא מחפשת מילים של התנצלות. מגמגמת, הייתי שקועה, לא שמעתי, לא שמתי לב, אני מצטערת, אני אשלם קנס אם צריך, מה שצריך, תגידי לי מה צריך, רק תני לי לעלות. יש לי משפחה, אני חייבת לחזור. את מבינה? בעלי רוצה לעזוב אותי ואני חייבת לדבר אתו לפני ש, לפני ש, ויש לי, יש לנו, שש ילדות קטנות, ואני בהריון ו…
ההריון שובר את הדיילת והיא אומרת לה, בואי, מזלך שיורד שלג. פעם הבאה תהיי זמינה. ופותחת עבורה את הדלת. היא נצלבת במבטים של כל מעוכבי הטיסה, מפלסת את דרכה בראש מורכן, מקימה איש ואישה בשורה עשרים ושלוש ומתמקמת על המושב הסמוך לחלון. מתכווצת על הדופן, מצמצמת עצמה למינימום, מסדירה לב ונשמה.
טיסת אל על לישראל 01:45
הגלגלים נעים ושכניה לספסל משוחחים בשפה לא מוכרת. דנית, אולי פינית. היא לא זקוקה לתרגום כדי להבין שהם מדברים עליה. הם נועצים בה מבטים כועסים, היא שולחת אליהם חיוך מתנצל ואומרת באנגלית, סליחה, אני מצטערת, ומשתמשת בקלף המנצח, אני בהריון, הייתי צריכה ל, ולא מסיימת את המשפט. נותנת להם להשלים את המיותר. את המשוקר. המבט שלהם משנה טון והם מהנהנים באמפתיה. בטח בטח. הריון. טיעון חסין.
דיילות מתוחות שיער טורקות תאי אחסון. מדרבנות לחגור. מזייפות חיוכים. היא מצמידה מצח לחלון ובוהה בחושך. המטוס צובר תאוצה וגם היא. מה מחכה לה. מי מחכה. מה יקרה. מה לא יקרה. בריסל מתרחקת, הופכת לשמיכת אורות מנצנצת. המטוס מתייצב והיא חושבת, אני בעננים. מי הטיפש שטבע שמחה בביטוי הזה. שלא הבין ערכן של יציבות וקרקע בטוחה.
האורות נדלקים והמולת עגלות שירות משקשקת במעברים. היא מחלצת את המחשב וחוזרת אל המסך. עיניה נעצרות על מישהי כמוך אבל שתרצה אותי, ממשיכות הלאה.
אם ישאלו אותך עלי, שדכנית או משהו כזה, מה תגיד?
שאלה קשה. אין לי מושג מה אגיד אולי אני צריך לפסול את עצמי מלהגיד אולי אגיד שאת אדם טוב עם כוונות טובות אולי אשאל אותך מה להגיד ואגיד מה שתרצי שאגיד. לא יודע. מה את תגידי עלי?
הוא לא יודע מה הוא יגיד. אין לו שום דבר טוב להגיד עליה. כוונות טובות נשמע מעשים רעים. באמת עדיף שיתייעץ אתה. ומה היא תגיד עליו? מה זאת אומרת מה? היא פשוט תתנתק מכל מה שלא עבד ביניהם ותתאר אותו. כמו שמתארים בן אדם. היא תגיד שהוא, היא תספר שהוא…
חוץ מתלמיד חכם ואבא מצוין לא עולה לה שום דבר. גם מה שחשבה שהיא יודעת היא כבר לא יודעת. האיש הזה שחי לצדה מגלה טפחיים שלא ידעה על קיומם. אז מה תגיד, שהיא לא יודעת? שהיא לא מכירה? תפנה אותם לקפלן? בושות וחרפות.
מגיעה לישורת האחרונה של המייל ופוחדת. מילים סיכומיות מבליחות מבין השורות, מזמינות אותה אל האפילוג, אל אחרית הדבר. באטיות לא החלטית היא סוגרת את המחשב. מה שלא יודעים לא כואב. היא לא צריכה לקרוא כדי לדעת.
הם יהיו גרושים למופת, זה ברור לה. הוא לא יתווכח על רכוש והיא לא תיאבק על משמורת. הם יהיו לשעברים לדוגמא.
הם יהיו גרושים למופת, זה ברור לה. הוא לא יתווכח על רכוש והיא לא תיאבק על משמורת. הם יהיו לשעברים לדוגמא. שולחת יד אל פאנל הלחצנים, מחפשת אוויר. מסובבת את פתח המזגן הזעיר כה וכה ונשארת בחסרונה. מסירה מעיל ודוחפת מתחת למושב. פושטת שכבה ועוד שכבה, נשארת בחולצת הכותנה המשובצת. מתי בחרה בה? מתי לבשה אותה? הבוקר רחוק ממנה, כאילו לא התקיים.
הזוג לידה מרותק למסך הקטן שעל גב המושב, צופה בקומדיה טפשית, מכורבל תחת שמיכות הפליז הכחולות. היא מחפשת את שלה. מכסה על עצבונה ומזפזפת אחר הסחת דעת. לא אוהבת קומדיות. יש בהן רוע. צחוק של מישהו אחד הוא בכי של מישהו אחר. עוברת למסך הדרמות, נעצרת על סיפור נישואים.
02:14
מישהו מספר מה הוא אוהב באשתו. על המסך רואים את האישה, צעירה אבל לא מאד, יפה אבל לא מדי. הוא אוהב איך שהיא גורמת לאנשים לחוש בנוח גם לגבי דברים מביכים. היא מקשיבה באמת כשמישהו מדבר. היא אזרחית טובה. היא תמיד יודעת מה לעשות במצבים משפחתיים סבוכים. היא יודעת מתי ללחוץ עליו ומתי להניח לו לנפשו. היא הספרית של הבית. היא מכינה ספלי תה ושוכחת לשתות אותם. לא קל לה לשים גרב במקום או לשטוף כלי שכוח בכיור, אבל היא מנסה בשבילו. היא שחקנית טובה, גדלה באל-איי בסביבת שחקנים ובמאים וסרטים. היא קרובה מאד לאמה ולאחותה. היא יודעת לקנות מתנות מעולות. היא אמא שמשחקת עם כל הלב. היא אף פעם לא פורשת באמצע משחק. היא תחרותית. היא אלופה בפתיחת צנצנות. היא דוחסת את המקרר מעל ומעבר. אף אחד לא רעב אצלם אף פעם. היא אמיצה. היא תמיד אומרת כשהיא לא יודעת משהו. היא יכלה להיות שחקנית מדהימה באל-איי אבל בחרה לחיות אתו.
הקול מתחלף ועכשו האישה מספרת מה היא אוהבת בו. רואים אותו, צעיר אבל לא מאד, נאה אבל לא מדי. הוא אף פעם לא מרשה לדעות של אחרים להפריע לו לעשות מה שהוא רוצה. הוא תמיד אוכל כאילו אין מספיק אוכל לכולם, אבל מסודר להפליא והיא סומכת עליו שישמור על הסדר. הוא חוסך בחשמל. הוא לא מרבה להביט במראה. הוא בוכה בקלות בסרטים. הוא עצמאי מאד. הוא יכול לבשל לעצמו ארוחת ערב או לגהץ חולצה. נדיר שהוא נואש. הוא סופג את כל מצבי הרוח שלה ביציבות, לא נכנע להם אבל לא נותן לה להרגיש רע בגללם. הוא תחרותי מאד. הוא אוהב להיות אבא. הוא מסתדר מצוין עם התקפי זעם או קימה באמצע הלילה. לפעמים הוא נעלם בעולם משלו. הוא אומר לאנשים כשיש להם אוכל בין השיניים בצורה שלא גורמת להרגיש לא נעים. הוא בנה את עצמו לבד. הוא מבריק ביצירת משפחה מכל הסובבים. הוא מאורגן ויסודי והרצונות שלו תמיד ברורים.
היא נושמת עמוק וחושבת לעצמה, סרטים. עולמות מדומיינים, אוטופיים. זוגות מושלמים תוצרת הוליווד. תודה רבה באמת. שום קשר למציאות.
היא נושמת עמוק וחושבת לעצמה, סרטים. עולמות מדומיינים, אוטופיים. זוגות מושלמים תוצרת הוליווד. תודה רבה באמת. שום קשר למציאות.
התמונה מתחלפת והזוג המושלם והאוטופי יושב מול מגשר בהליך לקראת גירושים. המונולוגים ששמעה היו שיעורי הבית שלהם והם מעולם לא הוקראו. המגשר הזמין אותם לקרוא אבל הם סירבו ומשם הכל התדרדר לסיפור גירושים נורא ואיום. היא לא מבינה מי קרא לסרט סיפור נישואים אם כולו עוסק בהתרסקות שלהם. וחושבת, הם לפחות הכירו. הם ידעו ממי הם נפרדים. הם ידעו על מה הם מוותרים. היא ושלמה לא.
היא לא תתן לזה לקרות.
פותחת את המחשב וקוראת את שלמה שמסכם את דברי ימי נישואיהם, שמודה לה שוב על ההזדמנות לחשוב על הדברים, שמבטיח להישאר אבא טוב. משהו מפרפר בתוכה. ניע קל, כמעט ולא מורגש. תנועת משק כנפי החיים המתעברים בה. ואפילו שאין רשת ואין קליטה, היא כותבת לו, אנחנו לא יכולים להתגרש כי מעולם לא התחתנו.
ושולחת.