שתי בירות – פרק נ”ט

אל תניחי, היא מזהירה את עצמה. אל תנחשי אותו. תשאלי. תבדקי. תבררי. אל תהיי מה שהיית, על תעשי מה שנעשה. אבל הדממה ששלמה מניח ביניהם מוחשית כמו מחיצה בבית כנסת. עבה וצפופה וממוסמרת ובלתי ניתנת לערעור. איש ואישה שעונים אל תא האחסון שבין המושבים, עשרה סנטימטרים בין מרפק למרפק ותהום.
ממוצע 5 | 4 מדרגים

נתב”ג 06:25

היא נוטשת את המזוודה ורצה. הילדות עטות עליה בערבוב ידיים ורגליים, מתחבקות, מתגפפות, נדחקות ומתחרות על מגעה, מושכות בבגדיה. היא צוחקת ואומרת, תזהרו, עוד רגע אני נשארת פה בלי חצאית. וגעיית הצחוק המשותפת נמהלת בבכי הגואה מתוכה. 

שלמה עומד מעליהן, מלטף את שערותיה הסתורות של יעלי, מסייע לריקי לטפס אל זרועותיה. היא מחבקת את ריקי ואומרת לו, איזו הפתעה, לא ציפיתי. והוא אומר, סליחה שלא הודעתי. הן לא נרדמו. הן רצו לבוא. לא היתה לי ברירה. והיא אומרת, למה אתה מתנצל? מתאכזבת שלא התכוון להפתיע אותה. חושבת, האם קרא את המייל? היא לא מזהה בו אף סימן קריאה. שום שריר לא נע בו לקראתה. ממוקד ילדות, ממוקד מטרה. תני לי את המזוודה שלך. מתנדב לעזור אבל נמנע מקשר עין. בואו נלך לאוטו. לקחתי את הרכב הגדול משכטר, שיהיה לכולנו מקום. 

כביש 1 07:10

יצאנו בחושך. עוד לא היה שמש. אומרים היתה שמש. איך זה יכול להיות שבוקר ואין שמש? לא ישנו בכלל בלילה. הכנו לך על הדלת… יעלי שקט, אל תגלי לאמא. אמא מה קנית לנו? אבא אמר שאמרת שקנית לנו דברים. מה קנית? אני רוצה לראות. אולי תעזבי כבר את אמא. תעזבי את. זה לא מנומס. תשתקי. תשתקי את. אמא עייפה. מאיפה את יודעת? אמא את עייפה? אמא?

אמא?

הילדות צוהלות ורבות בתוך רכב זר שמכיל את המשפחה המתפרקת שלהם והגורמים שהביאו לפירוק יושבים בקדמת הרכב ושותקים זה לזה.

מסובבת עיניים עייפות לאחור, מחייכת, מעבירה לגדולות את המצלמה ושקט משתרר בגזרתן. מספרת לקטנות מה רכשה עבורן, מדברת בצבעים וצורות, משתדלת להיות נאמנה לפרטים. מתיישרת על מקומה ואומרת, עוד מעט נגיע ונפתח את הכל. מדגישה לאוזניו של שלמה את הנפתח. את ההכל. הוא שולח אליה מבט מהיר, תוהה. היא מחייכת גם אליו אבל הוא מחמיץ אותה, עיניו כבר שוב על הכביש. 

החלל הקטן מלא צהלולי ילדות, מדגיש ומטשטש את השקט שביניהם. אמא’לה אמא, את עלית על הנדנדה המפחידה הזאת? איך העזת? את כזאת אמיצה אמא. אבא אתה חייב לראות את זה. 

שלמה לא מגיב והיא חושבת, אולי לא שמע. מסובבת חצי ראש ואומרת, מה שולמית? מה אמרת? מרימה טון לסמן את הווליום הרצוי ושולמית נענית וחוזרת ואומרת ומוסיפה, אבא. אתה חייב לראות את זה.

אבל שלמה אומר, אני נוהג שולמית. אני לא יכול עכשו לראות שום דבר. והיא רוצה לשאול אם אחר כך ירצה. ולא שואלת כלום כי הילדות פה ואי אפשר, ופתאום היא חושבת, אולי לכן שלמה הרגיש צורך להתנצל. אולי הביא אותן מגן אנושי מפניה. ממילותיה. 

אבל שלמה אומר, אני נוהג שולמית. אני לא יכול עכשו לראות שום דבר. והיא רוצה לשאול אם אחר כך ירצה. ולא שואלת כלום כי הילדות פה ואי אפשר, ופתאום היא חושבת, אולי לכן שלמה הרגיש צורך להתנצל. אולי הביא אותן מגן אנושי מפניה. ממילותיה. 

אל תניחי, היא מזהירה את עצמה. אל תנחשי אותו. תשאלי. תבדקי. תבררי. אל תהיי מה שהיית, על תעשי מה שנעשה. אבל הדממה ששלמה מניח ביניהם מוחשית כמו מחיצה בבית כנסת. עבה וצפופה וממוסמרת ובלתי ניתנת לערעור. איש ואישה שעונים אל תא האחסון שבין המושבים, עשרה סנטימטרים בין מרפק למרפק ותהום.

שלמה, היא אומרת, אני רוצה שנדבר. אני רוצה לדבר. אני חושבת שאנחנו צריכים לדבר. אני חושבת שאנחנו צריכים ללמוד לדבר. לא דיבורים של שותפים. דיבורים של זוג. אנחנו זוג שלא מדבר. 

ואת כל זה היא אומרת במחצית הדרך שבין הלב אל הפה, ובקול היא רק אומרת, קר לי. אתה יכול להדליק את החימום.

ושלמה אומר, בטח. ומדליק את החימום.

ירושלים 07:45

דלת מקושטת מקדמת את פניה וידיים מתקוטטות על זכות הבכורה. שולמית אומרת, לפי הגודל. יעלי אומרת, לפי הקוטן. שלמה פותח את הדלת, השאיר אותה לא נעולה. מנהג שהעתיק ממנה, חסרת הפחד והרכוש. אומר, תנו לאמא לנשום. מוזג כוס מים, אומר לה תשתי. רוצה קפה? אני ארתיח מים לקפה. והנימוס שלו מבקש מרחק וקור פושט בה מתחת למעיל הרכוס, זוחל ומתנחשל ומתערבל, והיא רוצה לומר משהו, אבל התאומות גוררות אותה אל הדלת והדלת מתגעגעת אליה באותיות של קידוש לבנה, באיורים מושקעים, בלבבות מודבקים, והיא מחמיאה מכל הלב ומעומק החיבוקים וליטופי הראשים והלב הרוטט לקראת הדבר שלא קורה. היא מארגנת קול קליל ושואלת, ואיפה השלט שאבא הכין לי? רק את השלט של אבא אני לא רואה פה. ושלמה מביט בה מופתע ואחר כך מחייך אבל זוויות העיניים שלו נשארות חלקות ושקט משתרר ונחמה’לה בועטת בשולמית ושולמית מרימה את ריקי בתנועה מהירה ומיומנת ואומרת לילדות בואו רגע לחדר. והן הולכות אחריה כמו ברווזונים צייתנים וקולה של יעלי עולה מן המסדרון, אבל מה עם המתנות? ושולמית מהסה אותה, תסתמי עכשו יעלי. את לא רואה שאבא ואמא צריכים לדבר? 

היא מתיישבת ליד השולחן ושלמה מגיש לה קפה. לעצמו לא הכין. הוא ישתה אחר כך. הוא יודע שהלגימות שלו מעצבנות אותה. היא רוצה להכחיש, להגיד שמה פתאום ומאיפה הוא מביא את זה. אבל שותקת וחושבת, אולי גם הוא למד משהו. אולי גם הוא רוצה שינוי. ואוזרת אומץ ואומרת, אף פעם לא התחשבת ברגישות שלי. למה עכשו? ושלמה מהסס קצת ואז אומר, כי עכשו את כבר לא… אנחנו כבר לא… והלב שלה שוקע והיא לא רוצה שהוא ישלים את המשפט, שלא יגיד שהם כבר לא זוג, ונכון שהיא הבטיחה לעצמה לא לנחש אותו אבל זה מה שהוא הולך לומר ומה שלא נאמר לא קיים אז היא קוטעת אותו ואומרת, אז מה, איפה באמת השלט שלך. לא ראיתי את השלט שלך על הדלת. ושלמה הנבוך מסובב את כיפתו פעמיים על צירה ואז אומר, אני יודע שאת מתכוונת שיהיה פה קליל ואני בעד, שלא תביני אותי לא נכון, אבל אני לא בטוח שזה כל כך טוב שנתבדח ליד הילדות על מה שקורה בינינו.

היא קוטעת אותו ואומרת, אז מה, איפה באמת השלט שלך. לא ראיתי את השלט שלך על הדלת. ושלמה הנבוך מסובב את כיפתו פעמיים על צירה ואז אומר, אני יודע שאת מתכוונת שיהיה פה קליל ואני בעד, שלא תביני אותי לא נכון, אבל אני לא בטוח שזה כל כך טוב שנתבדח ליד הילדות על מה שקורה בינינו.

והיא לוחשת, לא התבדחתי.

ואחר כך שואלת, מה באמת קורה בינינו?

ועוקבת אחרי המבט של שלמה שיוצא מהמטבח, חוצה את מבואת הכניסה ונעצר בפתח הסלון. ליד המזוודה שלו הארוזה.

08:30

הילדות יצאו ושלמה יצא והמזוודה איננה והקפה הקר נשאר על השולחן והיא שולחת יד לא זהירה וקרטון החלב מתהפך ותכולתו נשפכת על רצפת המטבח והדמעות מציפות אותה בבת אחת והיא חושבת לא לבכות. לא עכשו. מוציאה נייר סופג, רוכנת אל הרצפה וחושבת, לא בוכים על חלב שנשפך. מי בוכה על חלב שנשפך? אף אחד לא בוכה על חלב שנשפך. גם אני לא בוכה על חלב שנשפך. אצלי זה רצון שותת. תקווה שזלגה לאיטה. אהבה שדלפה בלי השגחה. היא מתרכזת במילים. נותנת בהן סימנים. לא לבכות, לא לבכות. 

לשווא.

בתוך שלולית לבנה, בין קרעי עטיפות ושקיות מתנה מתייפח בה בכי ומתיילל וזולג כמו גשם זלעפות שוצף. שוטף בה חרטה ואשמה, תולשת עוד ועוד פיסות נייר, חובטת אותן אל שלולית החלב, למה לא אמרת, חבטה. היית צריכה להתחנן, חבטה. לאחוז בציציותיו ולא לתת לו ללכת, שלוש חבטות. טיפות ניתזות אל פניה, נאחזות בריסיה, אישה טפשה. טפשה וגאוותנית. מה הפלא שהלך. גם את היית עוזבת אותך אם היית בעלך. וקול ההיגיון שאומר שהיו ילדות, שלא היה מצב, שלא יכלה לומר מילה, מושתק. ואמא שלה פתאום, גוערת בה בראש, למה את בוכה, אין שום סיבה לבכות. והאוויר אוזל והיא משתנקת ומשתעלת ביבבה קולנית כי הסיבה לבכי שלה אכן איננה ואולי לא תשוב עוד לעולם.

הטלפון המצלצל מרים אותה משלולית החידלון. אמא שלה על הצג.

אמא על הצג. היא חושבת על אמא ואמא מתקשרת? העולם חוזר לתקנו. 

כן אמא. חזרתי. שלמה הלך. הלך הלך. לקח מזוודה והלך. לא אמא, אני לא בוכה. מה זה למה אני לא בוכה. ככה. כי לא בוכים על חלב שנשפך. מה? אני לא מבינה, את בעצמך למדת אותי לא לבכות בלי סיבה. אה, בסדר. הבנתי. הבנתי אמא. המזבח. כן  אמא. הבנתי אמא. בסדר אמא. נדבר.

היא לא תבכה עוד. חסל סדר הספדים. לא בוכים על חלב שנשפך. סופגים אותו וקונים חדש. בכי מתאבל על אתמול, קניות מאמינות במחר. היא תרכוש להם מנוי זוגי לאנשהו ותסמן את קיומם הזוגי בעתיד לבוא. אחרי המעשים נמשכים הלבבות. והחיים. פותחת מחשב ומשוטטת בין בתי קולנוע לחדרי כושר, מחפשת מנוי זוגי כשר וראוי.  נסגרת על רשות הטבע והגנים, מקבלת על עצמם טיול זוגי חודשי. אחר כך מרימה עוד טלפון קצר ואחר כך מסמסת לו, הזמנתי לנו שולחן להערב. תשע וחצי ברמדה. 

09:10

פותחת חלון, נושמת עמוק את האוויר הגשום ופונה לפרק את המזוודה שלה. בפתח חדר השינה היא נעצרת, מודדת ארבע אמות מוכרות, מתיידדת אתן. החדר מאורגן למופת. השמיכות מקופלות כמו שהיא אוהבת. הרצפה בוהקת. התריס חצי מוגף ומנורת הלילה דולקת אפילו שלא לילה. שלמה טרח כדי שיהיה לה נעים. 

על השידה שלו ספר עטוף בנייר מתנות. לרגע אחד קטן היא טועה לחשוב שהפתיע אותה. שולחת יד ומבינה שלא. הספר לא עטוף כמתנה. הוא עטוף כמו ספר לימוד, כנראה כדי להסתיר את הכריכה מהילדות.

על השידה שלו ספר עטוף בנייר מתנות. לרגע אחד קטן היא טועה לחשוב שהפתיע אותה. שולחת יד ומבינה שלא. הספר לא עטוף כמתנה. הוא עטוף כמו ספר לימוד, כנראה כדי להסתיר את הכריכה מהילדות. היא מקלפת אותו ברגע: פשוט להתגרש נכון. בלי הוצאות מטורפות. בלי בתי משפט. בלי לפגוע בנפש הילדים. לא שו”ת הלכתי ולא ביוגרפיות על גדולי ישראל. שלמה רכש מדריך חילוני למהדרין שיעזור לו להתגרש נכון.

הופכת את הספר כדי לקרוא את גבו ומן הכריכה נושרת קבלה. זו לא הקבלה על רכישת הספר. זו קבלה על פתיחת תיק ברבנות. מאתיים וחמישים שקלים חדשים. 

מישהו אמר פעם שלב שבור לא יכול להישבר פעמיים. והיא, השברים כבר פזורים בה זה זמן. כשנתלשה הרטיה מעיניה הסומות, קרעה את בשרה. בפעם השניה דיממה. בשלישית, כמו נייר דבק שנתלש שוב ושוב, התארח בה הכאב כבן בית. צריבה קטנה על נפש חרוכה. מכה על לב למוד חבטות.

היא מחזירה את הקבלה למקומה, עוטפת את הספר כשהיה, נושאת אותו אל המטבח ביד בטוחה, ניגשת אל הכיריים ומבעירה את הלהבה המרכזית. מעלה בה אש גבוהה ויציבה.

לאחר מעשה היא מסמסת לו שוב, ותתלבש יפה.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן