1

שתי בירות – פרק ס’

ירושלים 21:30

היא בוחשת בקפה. הוא יושב שלוב זרועות ומחכה. השולחנות סמוכים באופן מטריד ובאוזניהם זוגות נורמליים מפטפטים שיחות נורמליות. לשמאלם איש ואשתו כועסים בצוותא על מישהו שלא ברור במה חטא אך אין ספק שלזכותו תעמוד שעה של קורת רוח זוגית. הוא זועם והיא רותחת. הוא קוצף והיא בוערת. הם מחממים ומלבים זה את זו וזו את זה באופן כה הרמוני והיא חושבת לעצמה, לאהבה פנים רבות.

שלמה ממשיך להמתין והיא ממשיכה לסרוק את השטח. זוג מאורס מכרסם לחמניות ביס בנימוס מופלג, מחייך בשיניים צחורות, משוחח במילים מדודות. היא חדשה ממגף ועד עגיל, הוא במכנס מרופט ובחולצה שהיתה לבנה פעם. לא נראה שזה מפריע למי מהם. והיא חושבת לעצמה, האהבה עיוורת. 

תולה את מבטה בשלמה. בבגדיו הפשוטים. המתמרדים. בעיניו העיוורות לשמלת הקטיפה. לפאה המסורקת. לאיפור המוקפד. הוא מחזיר לה מבט עכור וממתין. היא שואלת, מה. והוא עונה, לא יודע. תגידי את. היא אומרת, רציתי שניפגש. והוא אומר, הנה נפגשנו. מה רצית? והיא אומרת, כלום. לא יודעת. מי בכלל רוצה ממך משהו. למה שלא תגיד לי אתה מה אתה רוצה. אבל את כל זה היא אומרת בלב ובקול היא רק אומרת, רציתי שנדבר.

שלמה ממשיך לשתוק והיא שואלת, קראת את המייל שלי?

והוא אומר, ברור. וגם עניתי עליו.

והיא אומרת, באמת? לא ראיתי.

והוא אומר, מה לא ראית. סעיף סעיף עברתי ועניתי.

והיא אומרת, אה, לא זה. זה קראתי. ועניתי. ראית?

והוא אומר, לא, לא ראיתי. מה כתבת?

והיא אומרת, זה מעניין אותך?

והוא אומר, אם שאלתי אז כנראה שכן.

והיא אומרת, כי אני מרגישה שלא מעניין אותך כבר שום דבר.

והוא אומר, את לא מרגישה טוב.

והיא מהססת, אז כן מעניין אותך?

והוא אומר, מעניין. מה כתבת?

והיא שואלת, אתה באמת רוצה לדעת?

והוא עונה, רק אם את רוצה לומר.

השמלה חונקת פתאום והפאה מגרדת והיא רוצה שהוא ירצה. שירצה בכל מחיר. לא רק אם היא רוצה. גם אם היא לא רוצה. היא רוצה את רצונו. היא רוצה את רצונו היציב, העז, הבלתי מעורער. את רצונו הישן והטוב.

בגרון אכזב היא אומרת, במייל היה כתוב ש… שאנחנו לא יכולים ל… כתבתי לך ש… ושלמה אומר, רוצה לסמס? אם קשה לך להגיד, תסמסי.

בגרון אכזב היא אומרת, במייל היה כתוב ש… שאנחנו לא יכולים ל… כתבתי לך ש… ושלמה אומר, רוצה לסמס? אם קשה לך להגיד, תסמסי.

והיא אומרת. לא. אני אגיד את זה. אני חייבת. 

והיא אוספת אוויר לאט ונושפת אותו מהר ואומרת.

והוא אומר, מה זאת אומרת לא התחתנו? למיטב ידיעתי אנחנו נשואים כדת וכדין ובהחלט יכולים להתגרש.

והיא אומרת, נו אתה מבין למה אני מתכוונת.

והוא אומר, לא. אני לא מבין.

והיא מרביצה לחיה הלא מבויתת שגרה בתוכה ואומרת, אתה צודק. אתה לא אמור לנחש אותי. והעיניים של שלמה חוקרות אותה בתימהון והוא אומר, אני צודק? אני לא אמור לנחש אותך? זו לא האישה שאני מכיר.

והיא עטה על מילותיו כמוצאת שלל כי לא רק היא צריכה להכיר אותו אלא גם הוא אותה, והיא אומרת, גם אני. גם אני הרגשתי ככה. בדיוק ככה. אנחנו חייבים להכיר. 

21:55

מלצר מנומנם ניגש אליהם ותובע את הזמנתם. שלמה מתלבט בדפדוף בלתי מיומן. היא מבקשת עוד כמה דקות ומשלחת את המלצר. הזוג הזועם ממהר ללכוד אותו, מזמין מנה אחרונה בקול רעש גדול. הם מתעמקים בתפריט, מתלבטים בין מרק לסלט, מציצים לצלחות של אנשים זרים, משווים מחירים ומזמינים רביולי בשבילו וסלט חלומי בשבילה וכשהמלצר מתרחק ותאוותם בידו היא מספרת לשלמה על האש שהציתה ועל הספר שהפך לאפר ושואלת, באמת שלמה? איך להתגרש בלי עורכי דין? 

ושלמה אומר, אני לא מבין בזה כלום. אני לא כמוך. אני לא יודע לעשות גוגל על דברים. זה ספר מצוין אגב. מומלץ.

והיא שואלת, מומלץ למי ומחייכת אבל שלמה לא מחזיר לה חיוך והיא מוחקת את שלה ואומרת, תיק ברבנות? שמה אנחנו נמצאים? ושלמה לא מבין מה היא רוצה. כלומר, זה מה שהיא רוצה. זה לא מה שהיא רוצה? כל מעשיה ופעולותיה מעידים שזהו רצונה. כל יום היא שואלת מה קורה וכל יומיים היא אומרת שאי אפשר להמשיך ככה, שזה מזיק לילדות. שחייבים לחתוך.

ומזה הבנת שאני רוצה שנתגרש.

אמרת לחתוך. איזו עוד משמעות את מכירה למילה הזו?

היא נאנחת. חצי רווחה, חצי תעוקה. שלמה פתח תיק בשבילה. כי היא רוצה. כי זה מה שהוא חושב שהיא רוצה. לא כי הוא רוצה. מצד שני, אי אפשר לחשוד בו בקוצר דעת או בלקסיקון דל. 

והיא אומרת, אני מכירה מלא משמעויות למילה הזו. לחתוך זה להחליט. לחתוך לכאן או לכאן שלמה. החלטה היא תמיד בין שתי אופציות. אז אולי בעצם אתה זה שרוצה להתגרש?

שלמה שותק והיא מתרכזת במילים. זו הדרך היחידה להחזיק את הנהר שבתוכה. גרושים. איך מילה שהיא מוקצה מחמת עין הרע הופכת להיות כל כך שימושית. גרוש. ראשיתה בגרון נעול וסופה בהשתקה. גרוש. שששש. הוא יהיה הגרוש שלה. הוא ימשיך להיות שלה אבל הגרוש. והיא הגרושה. שלו. למה אומרים גרושה. יותר הגיוני מגורשת. 

גרושים. איך מילה שהיא מוקצה מחמת עין הרע הופכת להיות כל כך שימושית. גרוש. ראשיתה בגרון נעול וסופה בהשתקה. גרוש. שששש. הוא יהיה הגרוש שלה. הוא ימשיך להיות שלה אבל הגרוש. והיא הגרושה. שלו. למה אומרים גרושה. יותר הגיוני מגורשת. 

אני לא רציתי שום דבר. זו את שרצית.

מתי שמעת אותי אומרת דבר כזה?

תעשי לי טובה.

אתה פשוט פחדן. נוח לך שאני ארצה את זה בשביל שנינו.

את פחדנית. את לא רוצה אותי. את פשוט פוחדת להישאר לבד. 

מתי אמרתי שאני לא רוצה? 

תעזבי אותי עכשיו מפלפולים והתחכמויות. 

אתה לא שמעת אותי אומרת דבר כזה.

גם לא שמעתי אותך אומרת דבר אחר.

הקול של שלמה נשבר והוא מתכופף אל החלל שמתחת לשולחן והיא מעיפה מבט לראות הנפל דבר. אין שם כלום. רק חלל. הוא לא מחפש מאומה. רק מסתיר את פניו מפניה. מסיט את עיניו מעיניה. מחפש לו נקודה להתמקד בה. צלילים של פסנתר מסתחררים סביבם כששלמה שולח יד ומגשש אחר מפית. במרכז החזה שלה נמעכת נפשה בצביטת מלקחיים והעיניים שלה מעפעפות בבוגדנות. היא רוצה לומר לו שאם הוא בוכה היא תלך לאיבוד. היא תקרוס. היא לא תעמוד בזה. אבל היא לא אומרת כלום ורק חושבת, אני הפסקתי לבכות והוא התחיל. 

המלצר מגיע ושלמה קם, לא מבחין בו. או שמא מבחין ולא מתייחס. אוסף את חפציו ופונה ללכת. היא מזדעקת בלחישה, מתעלמת מהמבטים המצטופפים עליהם. אומרת לו, תישאר. אל תלך. לא עכשיו. לא ככה. האוכל. חכה רגע. אבל שלמה נושך את שפתיו נשיכה זרה וחובש את מגבעתו. הקערות המהבילות מונחות לפניהם והיא מתרוממת בעקבותיו. מפצירה בו דברים לשווא. מביטה בגבו המתרחק. טורקת באבחה שטר כחול אל השולחן וממהרת אחריו. צועקת, שלמה. ולא אכפת לה מאף אחד. לא מפרצופים מוכרים ומלאי רחמים ולא ממבטים זרים ומסוקרנים וגם לא מנער מגודל שמתעד את הסצנה בזמן אמת. משיגה את שלמה ואוחזת בכנף חליפתו. הוא אומר לה, תעזבי. את לא נורמלית. והיא אומרת, לא אעזוב עד שתשבע שאתה מדבר איתי. והוא אומר, אין לי מה להגיד. והיא אומרת, אז לא אעזוב. והוא אומר, בסדר, משוגעת. והיא אומרת, תישבע. והוא אומר שאסור והיא שזה לא מעניין אותה והוא שהיא עושה בושות והיא שגם זה לא מעניין אותה. והוא אומר, מה את רוצה שאגיד. והיא אומרת, שאתה מסכים. והוא אומר, מסכים מה. והיא אומרת, יש לי מישהי להציע לך. שידוך. ושלמה מושך בתנופה את החליפה, מנסה להשתחרר. הנער המצלם מתקרב, בודק אם ההצגה נמשכת. שלמה מפסיק להתנגד, מתקרב מעט ולוחש, את השתגעת לגמרי. תני לי ללכת. והיא לא לוחשת, אומרת, רק אחרי שתתחייב. והוא אומר, איך להתחייב? מה להתחייב? אני אדם נשוי. תני לי להתגרש ממך בשקט ואחר כך… לא. גם אחר כך לא. והיא מחזקת את אחיזתה בבגדו ואומרת, אין בעיה. אז נישאר פה ככה. והוא אומר, אני אתקשר למשטרה. אני אתקשר להורים שלך. אני אתקשר לרב פרידלר. והיא אומרת, בבקשה. תתקשר למי שאתה רוצה. 

הוא אומר לה, תעזבי. את לא נורמלית. והיא אומרת, לא אעזוב עד שתשבע שאתה מדבר איתי. והוא אומר, אין לי מה להגיד. והיא אומרת, אז לא אעזוב. והוא אומר, בסדר, משוגעת. והיא אומרת, תישבע. והוא אומר שאסור והיא שזה לא מעניין אותה והוא שהיא עושה בושות והיא שגם זה לא מעניין אותה.

שלמה מכסה את עיניו בכף ידו ואומר, בסדר. מה שתגידי. אבל אם אני כזה גרוע, מה דחוף לך לתרום אותי.

והיא אומרת, מי אמר שאתה גרוע.

ואז אומרת, ומי תורם אותך.

ואומרת, אני השידוך.

ומוסיפה, אני הדייט שלך. נעים מאד. אחד לאחד לפרופיל פרק ב’ שלך פלוס רצון להכיר אותך.

שלמה מסתכל עליה והיא עליו והעיניים שלה מתבהקות והצל באישוניו מצטלל ומתפענח והוא אומר, ואחר כך נראה? והיא אומרת כן, אחר כך נראה. 

הדלתות נפתחות לקראתם והם יוצאים אל הקור, כנף מעילו אחוז בכף ידה.