שתי בירות – פרק ס”א

השעות זוחלות, מפזרות בה מתח שתי וערב. המסך שבראשה עייף מתסריטים ותרחישי שיחות. שולמית נכנסת ושואלת לפשר הפוגרום. היא אומרת, יש לי פגישה חשובה ואני לא יודעת מה ללבוש. שולמית מבררת אם זו פגישת עבודה או פגישה חברית. היא תוהה מתי הפכה ילדתה נערה ואין לה תשובה. זוגיות היא עבודה. היא גם חברות. איך לובשים גם וגם.
ממוצע 5 | 4 מדרגים

ירושלים 15:30

היא מסמסת בהיסוס לאופי. שואלת האם תסכים לשמור על הילדות. מרגישה נצלנית ואינטרסנטית, נעלמת לימים ארוכים וחוזרת כשצריכה עזרה. אופי עונה אחרי חמש דקות בנימה נטולת מטען. אומרת שאין שום בעיה, היא תתייצב לשירותה בשמונה וחצי אפס אפס. היא מסמסת לאופי תודות גדולות ומבטיחה להחזיר לה בשמחות.

אופי עונה לה, בקרוב בעזרת השם.

שלושה דילוגים והיא בקומה מעל, הולמת את התרגשותה על דלת הפלדה, תפתחי לי. תפתחי כבר. איך לא אמרת לי. המפתח משקשק וזרועותיה כבר מושטות קדימה לחיבוק אבל לא אופי עומדת שם אלא בעלה.

היא אוספת את גופה לאחור, חונקת את זעקת האיחולים ומתגמגמת. אבל האיש שהעיר בה דובים פוצה את פיו. אומר שאשתו לא נמצאת ושאם היא כבר פה הוא רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודות על שניאותה למחול להם, כלומר לו. ושלא הקפידה עליהם. כלומר, עליו. ושסלחה ולא נטרה טינה. בזכותה הם ברוך השם אם ירצה השם בקרוב ממש בעזרת השם. הוא לא רוצה לפתוח פה אבל הפעם זו כבר נראית ישועה אמיתית.

והיא אומרת לו איזה יופי ולוקחת צעד לאחור בכוונה לדרדר את עצמה אל הקומה הנכונה לה, אבל הוא ניצב שם, מקווה בקול שהיא אכן סלחה. היום הוא מבין שהם היו ממש לא בסדר. והוא ממש מצטער שכך התגלגלו הדברים. 

היא מניעה את זרועה בביטול ואומרת, אין מה להצטער הרב ברונר. שנינו כבר לא שם וזה ממש לא משנה. הדברים התגלגלו בדיוק כפי שהיו אמורים להתגלגל. 

ושניהם שותקים וחובתו המתגלגלת מהדהדת ביניהם, והיא נושמת עמוק, לוקחת את הרגע לריאות. אחר כך מסתובבת, מפנה לו את גבה ופונה לרדת. אבל אז נעצרת, חוזרת בה ומישירה מבט אל עברה. אומרת לו, טעיתי. יש מה להצטער. זה כן משנה. נפגעתי אז מאד ואתם לא הייתם בסדר. 

ברונר מתכווץ על מקומו, אולי לא תיאר לעצמו שתקשה עליו, אולי חשב שתמהר לחבק את סליחתו, אולי הכל רק מס שפתיים. אבל לה זה לא משנה. הקשב שלה נתון לקול המושתק בתוכה, והיא עומדת שם מולו ומספרת על העלבון ועל הכאב ומצליפה בו את שמחתה שהמרצע יצא אז בזמן. ונכון שהפגיעה פגיעה ונכון שפה ושם חשה החמצה אבל עכשו היא מבינה שכאב הדחיה הוא שתדלק אותה, כי מי שפוסל אותה בגלל אחותה פסול בעיניה. ושלא יבין אותה לא נכון, אין לה שום דבר נגדו, היא והוא לא נועדו כי היא חיפשה מישהו שמסוגל לשאת אותה על כל מורכבויותיה. 

ברונר שותק ומהנהן ואז אומר, נכון, נכון, אין ספק שכל אחד מאתנו קיבל את בן הזוג הראוי לו. 

ברונר שותק ומהנהן ואז אומר, נכון, נכון, אין ספק שכל אחד מאתנו קיבל את בן הזוג הראוי לו. 

ושתיקה נופלת ביניהם, ובחלל הקטן מרחפים בני הזוג הראויים להם. ובקומה מתחת דלת נפתחת והמיית ילדות עולה וקול דשדוש רגליים קטנות במדרגות וראשים קטנים ועיניים בולשות וקריאות אמא אמא, איפה את. והיא לוקחת צעד לאחור ואומרת, אני באמת שמחה בשבילכם. אני שמחה בשביל אופי. היא בטח לא אשמה. 

לרגע חפוז אחד מבטם נפגש, מניח דברים על מקומם, מפוגג את העבר מפני העתיד. ברונר נאסף אל ארבע אמותיו והדלת נסגרת.

16:45

השעות זוחלות, מפזרות בה מתח שתי וערב. המסך שבראשה עייף מתסריטים ותרחישי שיחות. שולמית נכנסת ושואלת לפשר הפוגרום. היא אומרת, יש לי פגישה חשובה ואני לא יודעת מה ללבוש. שולמית מבררת אם זו פגישת עבודה או פגישה חברית. היא תוהה מתי הפכה ילדתה נערה ואין לה תשובה. זוגיות היא עבודה. היא גם חברות. איך לובשים גם וגם. חצי חליפה חצי שמלה. נוברת בתזזיתיות בערמות הטקסטיל. לובשת ופושטת צורה ולא מרוצה.

אופי מסמסת לה, חכמת חדר מדרגות, ומוסיפה סמיילי. היא עונה, כן, ומוסיפה שלוש נקודות. אופי כותבת, אפשר לבוא כבר עכשו ולקבל את החיבוק שכמעט נתת לבעלי? היא מחייכת וכותבת, התגעגעתי.

18:30

אופי מעסיקה את הילדות והיא מנסה להירדם. מימינה צעיפים, משמאלה סריגים והיא בתווך בוהה אל התקרה. בלילה האחרון נדדה שנתה ונדדו מחשבותיה, וזכרונותיה הקרינו על קיר הסלון תמונות מחיי נישואיה. והיא חזתה בהם נפגשים לראשונה, הוא נבוך והיא נרגשת. הוא בעניבה מפוספסת והיא בשמלת משי כחולה. מי חשב אז שזוגיות היא עבודה. או חברות. או משהו זולת לבבות הומים. בדבקות משותפת חתרו אז אל אותה ההמיה. עונים זה לזה על השאלות המקובלות. לימודים, תחביבים, משפחה, חברים, הסמינר שלה, הישיבה שלו. צולחים את אבני הדרך ההכרחיות אל הפגישה השלישית והרביעית. בהן טיילו על הים, נשמו אוויר משותף, צברו את תחושת הצוותא הנעימה, נתנו לצבעי השקיעה ולזיקוקי המים לצבוע את שעותיהם באור רך ורומנטי. כשאמר לה, לא טוב היות האדם לבדו, שמעה, אני רוצה להתחתן אתך. כשאמר, והיו לבשר אחד, שמעה, אני אוהב אותך. 

עכשו היא חושבת, אנחנו שומעים מה שנוח לנו. מתאימים את הדברים לעולם שלנו, ולעולם לא מתאימים את עולמנו לדברים. אולי לכן כלום לא משתנה. היא לא התעמקה בכוונות שלו. הן לא היו רלוונטיות. רצתה להתאהב, רצתה להתארס, שמעה מה שרצתה. הניחה לו לשמוע מה שרצה. לא אמרה שלבה ובשרה כמהים אל מעבר לים. לא סיפרה שהיא מקח טעות. דבקה במטרה עד שנשברו הכלים.

18:40

בשלב הביניים שבין הערות לשינה היא טווה את חלומה. חלום צלול שלא מושת עליה בחסדו של מוח חסר בינה ולב. בחלל השחור שמאחורי העפעפיים היא מקימה במה קטנה ומעמידה עליה שולחן ערוך ובראש השולחן איש מחייך וסביב השולחן ילדים חייכנים. בעפעוף מהיר היא מסלקת את הילדים, מושיבה תחתם ילדות. עכשו המשפחה מוכרת וקרובה וחיוכיה מזוהים. היא מתבוננת בתמונת המשפחה והנה הם כולם אזוקים למקומותיהם וזוויות פיהם מהודקות אל עצמות הלחיים ואין בכוחם לא לקום ולא להפסיק לחייך. היא מתלבטת אם לשחרר אותם או להקפיא כך את התמונה לנצח, אבל אז היא מגלה שגם היא אזוקה ומהודקת, לא יכולה לשחרר או להשתחרר או למחות את חיוכה.

היא מחשיכה את הבמה ומתחבטת רגעים אחדים בדבר המשך החיזיון. אחר כך מעלה שוב את האור וקוראת לעזרת כל דורשי טובתם ולא נוקבת שמות וממתינה לראות מי ומי הבאים. ובזה אחר זה נפתחים הקלעים ונכנסים הוריה ונכנסת רינה והרב והרבנית ורחלי וקפלן ואופי וברונר וכל האוטומטים שלה מבקשים לסלק את כולם, לשלח אותם לחייהם, להישאר כך אזוקים זה לזה. לחסוך את חיבוטי הלב ואת החרדה המתישה ואת חריצת פסק הדין על לוח לב משפחתה.

ובזה אחר זה נפתחים הקלעים ונכנסים הוריה ונכנסת רינה והרב והרבנית ורחלי וקפלן ואופי וברונר וכל האוטומטים שלה מבקשים לסלק את כולם, לשלח אותם לחייהם, להישאר כך אזוקים זה לזה. לחסוך את חיבוטי הלב ואת החרדה המתישה ואת חריצת פסק הדין על לוח לב משפחתה.

היא מתחבטת להיכן לנווט את הדברים, אבל אז הקלעים שוב נפתחים ואל מרחב החלום נכנסת שולמית ולצדה נחמה’לה ומאחוריהן התאומות ויעלי וריקי והן נעמדות ליד השאר, והיא לא מבינה איך זה יתכן. מנסה להשיבן למקומן, להעמיד את התסריט על מכונו. אבל המציאות המדומה מתעקשת להתקיים. ושולמית אומרת, שחררי אמא. שחררי ותראי מה יקרה. אם לא תשחררי לא תדעי.

היא מעבירה מבטה על פני הנוכחים. נפש לא נעה ושריר לא זע ואיש לא מסייע בעדה ואין לה אלא דעתה בלבד. והיא חושבת, גם חלומות צלולים הופכים אצלי עכורים. ומחזירה מבטה אל במת החלום ומתירה ביד מהוססת את הספק והוא משתולל בתוכה, נאבק בתשוקתה הבוערת אל הוודאות. וכשהגל יורד משיאו היא מתירה את האסורים בתנועה אטית ובדופק מואץ. 

עכשו היא קהל דומם. עיניה עצומות ולבה פעור. מחכה לראות לאן תוכרע המערכה, האם יתרוקן חלומה מיושביו. האם ימשיך להתקיים.

קול פעימות הזמן דופק על דלתה, מתעקש, מתחזק וחובט. יעלי זועקת אליה, קולה חוצה מן החלום אל המציאות. הבמה נעלמת ושחקניה מתפזרים והיא לא יודעת מה עלה בגורלה.

19:10

הילדות משקשקות במזלגות, מקשקשות את יומן, תובעות את ילדותן. היא מספרת להן סיפור. מתארת לפרטי פרטים את פנטזיית הדבש של פו הדב. אחר כך חדה להן חידות. מעלים עליה הצגות, קפד ראשה, מילת שאלה. רגש לא נעים, קפד ראשו, תכונה של סכין. עליצות פטפוטי הערב משלחת בה קרניים, שוזפת את לבה החיוור. היא מסתופפת בצלן ומתחממת. מתבוננת בהן. שיניים טוחנות, עיניים מסוקרנות. דבוקות לכסאות. חושבת, ארוחה משפחתית היא הדבק הטוב בעולם.

כשהבית שוקט היא הולכת להתארגן. מתלבטת בין שמלה קצרה לארוכה. אופי פוסלת את שתיהן. תלבשי משהו נוח, פוסקת לה את הסריג האפור. אם תהיי לכודה בבגד מעצבן לא תהיי יפה. את הכי יפה כשנוח לך. וכשמוח לך. והא בהא תליא. היא מתעבת את בבואתה המתבוננת בה מן המראה. מותחת את הסריג כה וכה. מתלוננת, תראי איך התרחבתי. אופי טורקת את דלת הארון ואומרת, אז התרחבת. כבר אמרו חכמינו שאישה נאה מרחיבה. קפדי ראשך אישה ושה. קדימה להתאפר.

20:00

אופי מחבקת אותה ארוכות ומאחלת לה הצלחה. היא אומרת, זו מערכה ואני לא יודעת איך היא תסתיים. אופי נוזפת בה, את בשליטה ללא הרף וישועת השם בהרף. שחררי קצת ומה שצריך לקרות יקרה. אנחנו נושענו. עכשו תורכם. 

והיא חושבת לעצמה, הלוואי וזה היה כל כך פשוט. הלוואי והיה להם איזה בעל קפידא לרצות. איזו עננה להסיר ולהיוושע.

והיא חושבת לעצמה, הלוואי וזה היה כל כך פשוט. הלוואי והיה להם איזה בעל קפידא לרצות. איזו עננה להסיר ולהיוושע.

טרם גוועת המחשבה ופעימת כאב מצליפה בה ונקודת התאומות הרדומה מצווחת ואשמה מייסרת מנסרת בה תלמים, חוצה אותה לשתים. מיילדת בה הבנה באחת.

ממהרת להיפרד מאופי ומדלגת למטה. שואפת את הלילה הקר ומתקשרת לרינה ואומרת ומספרת ומדברת ומבקשת ולבה הולם ורינה שותקת ואחר כך אומרת, חיכיתי לך אז. את הבטחת שאת מצטרפת. והיא אומרת, את צודקת. ורינה אומרת, בחרת בעצמך והשארת אותי לבד. והיא אומרת, את צודקת. ורינה אומרת, וכל השנים שהחרמת אותי. והיא חוזרת ואומרת, את צודקת. ורינה אומרת, מה קרה שאני צודקת? הרי את הצודקת. את תמיד הצודקת. והיא אומרת, חשבתי שאני צודקת. טעיתי.

שתיקה מונחת ביניהן, שבירה ועדינה, דקה כחוט השערה, פגיעה כאהבה. 

ואף אחת מהן לא מפרה אותה.

20:30

פנסי הרכב מאלמים לעומתה, גלגליו עומדים מסיבובם והיא נאספת לתוכו. ידיו של שלמה אחוזות בהגה, קצות אצבעותיו מלבינות בחשיכה. 

היא מחייכת אליו ואומרת, נעים להכיר. אני שרינה. 

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן