שתי בירות – פרק ז’
ירושלים 07:45
היא שומעת את הדלת מעליה נטרקת. לא רוצה לפגוש את העקרה של ברונר. היא תחכה עד שהיא תתרחק מהבניין ואחר כך תצא. רואה אותה מהחלון. לבושה יפה. מגפיים שהיתה קונה. יש לה מספיק מגפיים. אבל מגפיים לא קונים רק כשצריך. היא שמחה שהחורף מגיע. שלמה לא מבין למה היא צריכה כל כך הרבה נעליים. מה את, מרבה רגליים? יש לך רק זוג רגליים אחד. לכי תסבירי את העניין למישהו שאומר משפט כזה. היא לא מנסה. לא חייבים כל דבר להבין.
היא זוכרת את מדריכת הכלות שלה אומרת שבני זוג שמבינים זה את זה שורדים הכל. היא לא הבינה למה לדבר על הישרדות. היא לא הרגישה אז ככה. שמחה להתחתן עם שלמה ולא היה אכפת לה אם הוא מבין אותה או לא. הנהנה יפה למדריכה ובלב חשבה שבני זוג שאוהבים זה את זה לא חייבים להבין כל דבר תמיד. ואיך שהסתיים המפגש רצה לטלפון הציבורי הקרוב וחייגה אליו לישיבה. ביקשה שיקראו לו וחיכתה עד שהגיע ושאלה אותו בקול דחוף האם יהיה לו חשוב להבין כל דבר שהיא תעשה או תחשוב. ושלמה אמר לה שאם חשוב לה שהוא יבין אז היא תמיד תוכל להסביר, ואם לא אז זה גם בסדר, הוא יבין גם את זה. וכמה היא היתה מאושרת בתשובה שלו.
ביקשה שיקראו לו וחיכתה עד שהגיע ושאלה אותו בקול דחוף האם יהיה לו חשוב להבין כל דבר שהיא תעשה או תחשוב. ושלמה אמר לה שאם חשוב לה שהוא יבין אז היא תמיד תוכל להסביר, ואם לא אז זה גם בסדר, הוא יבין גם את זה. וכמה היא היתה מאושרת בתשובה שלו.
העקרה של ברונר מתעכבת ביציאה מהבניין. מה יש לה שם? שתלך כבר. היא לא יכולה להרשות לעצמה איחור אחרי יומיים שלא הגיעה לעבודה. מחליטה לצאת מהבית. סוגרת את הדלת מאחוריה ולא נועלת. תמיד לחוצה שמא אחת הילדות תגיע מבית הספר ותתקל בדלת נעולה. שלמה מסוגל לשכוח את עצמו מדי פעם בתוך איזו סוגיה. והיא לא חוששת להשאיר בית פתוח. הדבר הכי יקר שיש להם בבית זה הפליימוביל של הילדות.
יורדת במדרגות. היא תחלוף על פני העקרה היפה, תימנע מקשר עין ופשוט תלך. היא אלופה בהשפלת מבט. לעניין עם העיניים שלה התוודעה בגיל תשע וחצי. המורה גערה בה על פטפוט ונעצה בה מבט מוכיח והיא לא השכילה להבין שעליה להשפיל את שלה. נעצה מבט בחזרה ושילמה בהגליה לחדר המנהלת ופתק להורים. והם לימדו אותה שכשמורה נועצת בך מבט את לא נועצת בחזרה. שעיניים יכולות להיות חוצפניות. במיוחד כאלה כמו שלה, חודרות ועזות מבט. יש לך עיניים יפות אמר לה אבא. ומדברות, אמרה לה אמא. ותזהרי אִתן. אמרו שניהם.
מאז היא נזהרת. ולא רק בזה.
חמישה דילוגים והיא למטה. חוצה את רחבת הכניסה בצעד מהיר, לא מסתכלת ימינה או שמאלה. יוצאת אל הרחוב ונושמת עמוק את הסתו. הולכת לכיוון המעון, מאריכה את הדרך כדי לעבור ליד פינת החתלתולים החביבה על ריקי. ניצבת שם, מתענגת על מצהלות הזאטוטה. הראש שלה נודד אל השכן החדש, היא תוהה מה אמא שלה תגיד כשתשמע על זה.
על הצג המספר של אמא שלה. כמובן.
בוקר טוב אמא, איך ידעת שחשבתי עליך? ואמא שלה אומרת: בוקר טוב דרלינג. מותק שאת אומרת ככה תמיד. זה נותן לי הרגשה שאת תמיד חושבת עלי. את ישנה טוב? את נשמעת עייפה. תגידי, מה דעתך שנבוא לשבת? אני מתגעגעת לבנות ולא ראינו אתכם מהחגים והחורף בדרך, ועוד מעט יהיה קר מדי. הלב שלה מחסיר פעימה והיא חושבת כמה תיבות פנדורה פוטנציאליות עלולות להיפתח אם יתרחש מפגש פסגה בחדר המדרגות, וכמה עמלה לסגור את התקופה ההיא בקופסא ולטמון אותה הרחק מהישג ידם של כל הנוגעים בדבר, והנה הנוגעים באים ומתקבצים כולם באופן שמסכן את השקט היחסי שהשיגה לעצמה ולמשפחה שלה.
נזכרת בהחלטה להתרחק לירושלים. יותר מעשור חלף וההורים שלה עוד לא לגמרי התאוששו מהנטישה שלהם. זה מעולם לא דובר אבל היא יודעת שההתרחקות הזו טובה גם להם. בעיקר לאמא שלה. בכל מפגש היא מזהה את הצער המכווץ בעיניים ואת המבט שמסתכל דרכה ומחפש. היתה רוצה לחבק אותה ולהגיד לה את לא אשמה אמא, אבל היא מרגישה בעצמה כל כך אשמה אז היא שותקת.
פעם בחודש אמא שלה באה לבקר. ושתיהן מתגברות ושמות בצד את הכאב ומתרכזות בילדות. הדרך היחידה של שתיהן לנשום עוברת דרך הילדות. היא מתבוננת מהצד על ההתרפקות ההדדית ורואה איך הכיווץ בעיניים של אמא שלה משתחרר לכמה רגעים. יודעת שעוד מעט היא תשאל אותה בחצי חיוך: נו, מתי עוד אחת? והיא תענה בחצי חיוך משלה: כבר אמא כבר, כמה דקות ואני מארגנת לך עוד אחת.
היא מתבוננת מהצד על ההתרפקות ההדדית ורואה איך הכיווץ בעיניים של אמא שלה משתחרר לכמה רגעים. יודעת שעוד מעט היא תשאל אותה בחצי חיוך: נו, מתי עוד אחת? והיא תענה בחצי חיוך משלה: כבר אמא כבר, כמה דקות ואני מארגנת לך עוד אחת.
אז מה את אומרת דרלינג? ככה אמא שלה קוראת לה מאז שאיבדה את השם המקורי שלה לטובת השידוך עם שלמה. אמא מחכה לתשובה. מה אני אומרת. אני אומרת שאולי אנחנו נבוא אליכם.
שתיקה נופלת ביניהן. היא לא בטוחה מי יותר מופתעת. היא מעצמה או אמא שלה ממנה.
אר יו שור? אתם תבואו? וזה לא יהיה לך קשה מדי? אני יודעת ש… היא קוטעת את אמא שלה ואומרת: אני בטוחה אמא. רק תשיגו לנו דירה. ככה זה יהיה לי יותר קל.
אחר כך היא מודיעה לשלמה על התכניות. שלמה שואל מופתע מה קרה והיא אומרת: הם רצו לבוא לשבת. ושלמה שואל: ואי אפשר כי ברונר? והיא אומרת: כן.
והוא שואל: מה יהיה?
והיא עונה: לא יודעת.
15:40
שלמה מזכיר לה את התור לאורתופד. כותב לה: הרגל של אשתי כואבת לנו. נא לא להחמיץ את התור. היא מחייכת. ההומור המוזר שלו עובד עליה. היא מתאמצת להסתיר את זה אבל שלמה מצליח לשעשע אותה.
עוד הודעה נכנסת. שלמה כותב שהוא ייקח את ריקי וגם ידאג לארוחת צהרים. היא מנטרלת את הדחף להדוף את העזרה ומסמסת ‘תודה’.
אוספת את החפצים שלה ויוצאת לקופה. לוקחת מספר ומחכה בתור. מנסה להיזכר מתי התחיל הכאב הזה.
ובזמן שהיא מתארת לאורתופד בדיוק הזה שבו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי רופאים, היא נזכרת בשיר של עמיחי. וכשהרופא רושם לה הפניה לצילום היא חושבת לעצמה: ואני למדתי לשתוק אצל הכאבים.
17:30
התאומות מבקשות חוג אוריגמי והיא מרגישה איך הלילה החסר מתחיל לתת בה את אותותיו. מנסה לא לחשוב על הערב האורב ומתרכזת בילדות. חורף גשום אחד חיפשה דרך להעסיק אותן והכריזה על חוגי הבית של משפחת רביץ, ומאז הפכו החוגים למסורת. הילדות גוררות את השולחן האדום מהחדר אל הסלון, בוחרות את אחד מספרי ה’עשה זאת בעצמך’ שקנתה במהלך השנים, ומודיעות לה מה היא מלמדת היום. קדימה, כל אחת בוחרת צורה ונתחיל. היא אומרת.
התאומות מתלבטות. מדפדפות. היא בינתיים גוזרת ניירות מלבניים לריבועים. מרימה אליהן עיניים שואלות ואסתי אומרת: צפרדע. מגישה לאסתי נייר ריבועי ירוק ושולחת מבט שואל אל תמר.
מה? שואלת תמר.
איזו צורה את בוחרת? היא שואלת.
נו, אסתי אמרה לך. בחרנו צפרדע.
היא מרגישה את החום מבעבע בה. הלבה בתוכה מתגעשת ואין לה שום דרך לעצור אותה. איבוד שליטה באופק. היא לא רוצה להיות שם. התאומות לא אשמות. זה לא קשור אליהן. הראש שלה לוהט. היא לא מצליחה לעצור את זה והצרחות יוצאות ממנה בלי שליטה:
מה זה החלטנו?! אם אסתי צפרדע אז גם את צפרדע? אין לך אישיות?! את אדם בחירי! את שומעת אותי? יש לך רצונות משלך ואישיות משלך וצורה משלך! ואת לא בבואה של אחותך! את מבינה את זה?
מה זה החלטנו?! אם אסתי צפרדע אז גם את צפרדע? אין לך אישיות?! את אדם בחירי! את שומעת אותי? יש לך רצונות משלך ואישיות משלך וצורה משלך! ואת לא בבואה של אחותך! את מבינה את זה?
והיא דוחפת את הספר לידיים של תמר ודורשת ממנה לבחור צורה אחרת. ולא מוכנה לשמוע שזה באמת מה שהיא רוצה. ותמר נכנעת ומצביעה רנדומלית על אחת הצורות, ואיזשהו חלק במוח שלה יודע שהיא עושה טעות ומהבהב באדום זרחני אבל זה חזק ממנה.
אחר כך הן מקפלות ניירות בתנועות מכניות של אחרי סערה ואף אחת לא אומרת כלום, ואחרי שמונחים על השולחן צפרדע וסירת מפרש הסיבולת של אסתי פוקעת והיא שואלת: אבל למה את אף פעם לא מרשה לנו ל… והיא קוטעת את השאלה ואומרת: כי ככה אמרתי.
והיא נשמעת לעצמה כמו כל האימהות שהבטיחה שלעולם לא תהיה והיא יודעת שיום אחד תצטרך לספק הסבר קצת יותר משכנע.
ולהיות משוכנעת בו גם בעצמה.
20:30
שלמה מחכה לה על המרפסת. הלוקיישן המועדף עליהם לשיחות בענייני ילדות ומשפחה. המקום היחיד בבית שיש בו סיכוי לקצת פרטיות. הוא מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה ניהלו שיחה זוגית. כנראה שחלף הרבה זמן כי הוא לא מצליח להיזכר.
היא מושכת את הזמן במטבח. קשה לה לפתוח ולדבר פוחדת שלא תצליח לסגור. כשאת בדיאטה את לא מתקרבת למדף החטיפים.
פותחת מקפיא. מוציאה עוגת גבינה. חותכת לאט ובדייקנות. תמיד יש להם עוגת גבינה ומי שרוצה יכול לקחת. היא לא מגבילה לא את עצמה, לא את שלמה ולא את הילדות. מאמינה שזה חשוב ומה שחשוב עושים. יש לה רשימה של דברים תחת הכותרת ‘חשוב’. ארוחות מבושלות. חיבוקים על בסיס יומי. סיפור לפני השינה. שולחנות שבת כיפיים. טיול משפחתי פעמיים בשנה. פעם חשבה שזה כל מה שלא היה לה כשהיתה ילדה, היום היא כבר לא בטוחה. לפעמים נדמה לה שהיא דווקא מעתיקה את הבית שבו גדלה. עוגות גבינה היו. נכון שלא הרשו לה לקחת מתי שמתחשק לה, אבל היו.
שולמית באה להגיד שאבא שואל איפה היא.
לפעמים היא תוהה לעצמה מה היה קורה אילו הכל היה אצלם רגיל. האם גם אז היתה הופכת להיות האדם שהיא היום? האם גם אז היתה מוצאת סיבה לשמור מרחק או היתה מרשה לעצמה להתמסר? לוקחת נשימה עמוקה וצלחת עוגות ויוצאת אל המרפסת. סוגרת את הדלת מאחוריה.
שלמה תולה בה עיניים גדולות ומחכה. העיניים שקיוותה שבחלוקת הגנים יעברו לילדיהם העתידיים. היא זוכרת איך אמרה לו כשהיו מאורסים: עיניים ושיער שלך אף ושפתיים שלי ויש לנו ילדים מושלמים. היא מזכירה את זה עכשו לשלמה והוא צוחק. בטח שאני זוכר. זוכר גם שרצתי לשאול את המדריך שלי אם זה נורמלי שככה את מדברת. זוכרת שהיית מתקשרת אלי אחרי כל פגישה עם המדריכה שלך עם איזו שאלה? גם אתם נוהגים ככה? גם אצלנו ננהג ככה? גם על זה הלכתי לשאול. והמדריך אמר לי רביץ, זאת הכלה שבחרת, תתמודד. ואני אמרתי לו, אתה לא מבין. אני נהנה מזה. רק רוצה לדעת שזה נורמלי.
והמילה נורמלי מרחפת ביניהם, והיא לוקחת חתיכת עוגה ומגישה גם לו ומסמנת בכך את גבול השיחה הנוסטלגית ושניהם שותקים. ואז שלמה אומר: אני מקשיב.
והיא נאנחת את האנחה שגורמת לו בדרך כלל לוותר לה.
והוא מסתכל עליה במבט שגורם לה להבין שהוא לא הולך לוותר.
והיא לוקחת עוד נשימה עמוקה ומתאפקת לא לייצר מריבה שתטרפד את השיחה. היא אלופה בזה. תמיד יש משהו. משהו שהוא אמר. משהו שהוא לא אמר. משהו שקרה היום. לפני שנה. זו לא בעיה. עם קצת רצון טוב תמיד אפשר לריב על משהו.
מחפשת ממה להתחיל. דולה את כוח הדיבור שקבור עמוק בתוכה. מסתכלת על שלמה והוא אומר לה: פשוט תגידי.
והיא שואלת אותו אם הוא לא נעלב שלא ידע עד היום על ברונר, והוא אומר בואי נשמע מה היה ואז אגיד לך אם אני נעלב. והיא כמעט אומרת לו ‘אתה כזה שלמה’ אבל מתאפקת. והוא אומר לה נו תדברי כבר. והיא אומרת לו בסדר הנה אני מדברת.
והיא שואלת אותו אם הוא לא נעלב שלא ידע עד היום על ברונר, והוא אומר בואי נשמע מה היה ואז אגיד לך אם אני נעלב. והיא כמעט אומרת לו ‘אתה כזה שלמה’ אבל מתאפקת. והוא אומר לה נו תדברי כבר. והיא אומרת לו בסדר הנה אני מדברת.
והיא מדברת.
פגשתי אותו אחרי חמישה בחורים שלא התאימו לי. אני לא יודעת למה אבא שלי חשב שהם יכולים להתאים. אולי אחרי מה שקרה זה היה ההיצע. אולי השינוי שחל בי הוא שהכתיב את ההצעות ההן. לא יודעת. למעשה ברונר היה הראשון שרציתי. והיחיד שהוריד אותי. נפגשנו חמש פגישות. היינו רגע לפני סגירה. כבר דיברנו בינינו מתי ואיך ואז השדכנית התקשרה ואמרה שהם מתלבטים. שהם צריכים עוד זמן כדי לברר כמה דברים. וכמו שאתה מבין אני כבר ידעתי שהם שמעו על מה שקרה ושזה גמור. ואחר כך לא רציתי בכלל להיפגש עם אף אחד. רציתי לקום וללכת. ולא עשיתי את זה כי אמא שלי לא היתה עומדת בעוד שברון לב.
היא בוהה אל השמים השחורים.
שלמה חושב רגע ואומר: ברור לי שאת חושבת שאת יודעת למה זה ירד. ואת יודעת מה, יכול להיות ואפילו סביר. אבל אם זה ירד אז זה לא היה צריך לקרות.
היא מסתכלת עליו במבט של ‘תגובה לא נכונה’ והוא מיד אומר: את צודקת. כל כך הרבה זמן לא דברנו שאני קצת חלוד. זה נשמע לי אירוע קשה. בטח הרגשת נורא.
פעם לפני שנים כמעט כל תלונה או מחשבה שחלקה אתו היו גוררים תגובה שעצבנה אותה. הכל משמים. הכל בהשגחה. מי שמאמין שהכל מלמעלה כלום לא מערער אותו. היא הרגישה שהוא מתכוון לטובה אבל התעצבנה והתקשתה להסביר למה. עד שאמר לה יום אחד: תגידי. פשוט תגידי לי מה להגיד. יש לי תפיסה מהירה, אני אבין את הרעיון. זה היה נשמע לה מוזר להגיד לו מה להגיד לה, אבל הסכימה.
והיא אמרה לו: היום בעבודה הבוס שלי אמר לי שאני צריכה להתאמץ יותר. והוא אמר לה: ומה אני צריך להגיד? והיא ענתה: שזה מאד מרגיז שהבוס שלי לא רואה כמה אני מתאמצת רק בגלל שאני לא מייחצנת את עצמי לדעת כמו כולם. והוא התאפק לא להגיד לה שאם צריך אז שתייחצן וחזר אחריה מילה במילה: זה באמת מאד מרגיז שהבוס שלך לא רואה כמה את מתאמצת רק בגלל שאת לא מייחצנת את עצמך לדעת כמו כולם. ושניהם צחקו עד שכאבה להם הבטן, אבל מאז ככה זה היה. ואחרי תקופה לא ארוכה הוא כבר לא שאל מה להגיד כי הוא כבר ידע.
הרגשתי נורא. נכון. ולא סיפרתי לך על זה עד היום כי לא רציתי שגם אתה תרגיש נורא. שלא תרגיש ברירת מחדל. אופציה שניה.
ואני לא?
אתה לא.
ושוב שניהם שותקים.
ואז שלמה שואל אותה מה זה עושה לה שהם באו עכשיו לגור פה והיא אומרת לא יודעת. והוא אומר לה שהוא מבטיח לא לקנא אם היא תגיד שהיא מרגישה קצת החמצה. והיא אומרת לו השתגעת? מי עוד חוץ ממך היה סובל אותי ככה? מזל היה לי. והוא ממלמל: סייעתא דשמיא, ומחייך ולוקח עוד קצת מהעוגה ושותק. היא מרגישה את הדחף להרוס את הרגע אבל משתלטת עליו.
ואז שלמה שואל אותה מה זה עושה לה שהם באו עכשיו לגור פה והיא אומרת לא יודעת. והוא אומר לה שהוא מבטיח לא לקנא אם היא תגיד שהיא מרגישה קצת החמצה.
ואז אומרת: לא אכפת לי ממנו. זה רק מה שהוא מציף לי. אתה מבין? הוא כמו תמונה מתוך אלבום שאני רוצה לשכוח. אני לא מצליחה להירדם בלילה ולא להתרכז ביום וגם החלומות שלי פתאום…
היא משתתקת.
שלמה מחכה שתמשיך. וכשהשתיקה מתארכת הוא מבין שתם רגע החסד.
תתעלמי. הוא אומר לה. את אלופה בלהתעלם. היא יודעת שהוא מתכוון להחמיא אבל זה נשמע לה חיסרון. ואני לא אזמין אותם ואנחנו נשמור מרחק ולא נהיה חברים. אפשר להיות שכנים של שלום שלום. היא מהנהנת. אולי זה באמת יעבוד ככה? אם שלמה אִתה אז יש סיכוי. שניהם זוכרים איך קם והעביר את כל המשפחה לירושלים כשהבין שזה מה שיהיה לה טוב.
מה שאני לא מבינה זה למה הוא הגיע לגור פה. למה מכל העולם דווקא לפה. ושלמה אומר: נכון. מה נסגר אתו. נגמרו הדירות בירושלים? והיא מחייכת ואומרת: זה לא מצחיק. אני באמת לא מבינה למה. וכל השאר את כן מבינה למה? לא, גם כל השאר לא. ועוד משהו אני לא מבינה. איך זה שאנחנו פה כמעט שעה ואף אחת לא…
שניהם מזנקים אל תוך הבית. הרגע המלחיץ הזה עד שיגלו שהכל בסדר.
הכל בסדר. שלמה נרגע.
הכל לא בסדר. היא כמעט מתעלפת.
במטבח, ליד השולחן, יושבת העקרה העליזה והיפה, מקריאה בקול שקט מתוך ספר קומיקס לא מוכר. סביבה שש ילדות מרותקות, עסוקות באכילת עוגת קרם אמריקאית בציפוי שוקולד וסוכריות.