שתי בירות – פרק ח’

היא מהנהנת. מוזר. בהחלט מוזר. ומה שעוד יותר מוזר שבמקום להפעיל את מנגנון האנטיפתיה שכה עמלתי לטפח ולשלח אותך לדרכך, אני מבררת איתך איך את שותה את הקפה שלך. בעיקרון אני שותה נטול על סויה אבל אני לא פנאטית. תכיני לי כמו שאת מכינה לך. היא מכינה לשתיהן נטול על סויה. הן שותות בדממה.

ירושלים 21:28

הו שלום. נעים להכיר. כלומר, אשמח שנכיר. אני השכנים החדשים מלמעלה. השכנה מושיטה לה יד לשלום. היא לא מושיטה יד בחזרה. 

על השולחן שאריות עוגה וחלקי אותיות המרכיבות את המילים ‘ברוכים הנמצאים’. שלמה שולח אליה מבט שואל והיא מסמנת לו לפנות את הילדות מהשטח. הילדות מסרבות לזוז. השכנה מבטיחה להן להמשיך את הסיפור מחר.

אוי. ואבוי.

סליחה שככה פלשתי. דפקתי והתאומות שלך פתחו. הן זהות? זה מטורף כמה שהן דומות. אמרו שאמא בשיחה עם אבא ואסור להפריע. חמודות כאלה. מחונכות. הלוואי שאצליח ככה לחנך את הילדות שלי. כלומר, כשיהיו לי. עדיין אין לי. בעלי סיפר לי שהזמנתם אותנו לשבת ושבסוף לא מסתדר שנבוא. תודה בכל מקרה על ההזמנה. זה מאד יפה מצדכם. 

סליחה שככה פלשתי. דפקתי והתאומות שלך פתחו. הן זהות? זה מטורף כמה שהן דומות. אמרו שאמא בשיחה עם אבא ואסור להפריע. חמודות כאלה. מחונכות. הלוואי שאצליח ככה לחנך את הילדות שלי. כלומר, כשיהיו לי.

היא צריכה לדבר עם התאומות. לא מכניסים ככה אנשים זרים. הקול של העקרה של ברונר חם ונעים וזה מפתיע אותה. כן, היא אומרת. סליחה באמת שלא הסתדר. הורים. את יודעת איך זה.

האמת שלא, עונה לה העקרה. אין לי. 

ההפתעה שלה מעמיקה עוד. הטון הנינוח שבו היא מדווחת: אין לי ילדים, אין לי הורים. היא צריכה שנה אנליזה רק כדי להגיד ‘קשה לי’. זה מוצא חן בעיניה. היא לא יכולה להרשות לעצמה מציאות חן. והיא יודעת שזהו, אבוד לה. 

והיא תכננה לתעב את האישה הזאת.

מרתיחה להן מים לקפה, משקרת ואומרת: התכוונתי לעלות. הקדמת אותי. עיניה של העקרה מרצדות בערנות. מדלגות אל הקירות. אל מדפי התבלינים. אל לוח התזכורות המחיק. היא קוראת ומתחייכת. גם אתם קונים קרח בתחנות דלק! אם אין קרח אין תורה, נכון? הנה, מצאנו משהו משותף בינינו. חוץ מהעניין עם יואל. כלומר עם בעלי. 

הלב שלה מחסיר פעימה ואז מכפיל קצב. מה היא יודעת? מה היא תגיד? מעיפה מבט על מעבר לפתח המטבח, אל עיקול המסדרון. שלמה שומע?

סליחה שאני לא מתאפקת. הוא סיפר לי שנפגשתם. זה כל כך מוזר. נכון?

היא מהנהנת. מוזר. בהחלט מוזר. ומה שעוד יותר מוזר שבמקום להפעיל את מנגנון האנטיפתיה שכה עמלתי לטפח ולשלח אותך לדרכך, אני מבררת אתך איך את שותה את הקפה שלך.

בעיקרון אני שותה נטול על סויה אבל אני לא פנאטית. תכיני לי כמו שאת מכינה לך.

היא מכינה לשתיהן נטול על סויה. הן שותות בדממה. 

השתיה השקטה משמחת אותה.

תארי לך שהייתם מתחתנים. מהקצת שהבנתי זה לא היה רחוק מזה. העיניים שלה מנצנצות בכחול ירקרק. כולן אצלה כהות עיניים, כמעט שחורות. העיניים של שלמה. חוץ מהתאומות. דווקא הן מכולן ירשו את המראה שלה. חום-דבש-בהיר. 

כמה התפללה שלא יהיו תאומות. אחר כך שלא יהיו דומות. לכל הפחות שלא יהיו דומות לה. 

את לא שואלת איך קוראים לי? 

לא. אני רוצה לדעת מה הקצת שאת יודעת, היא חושבת ולא אומרת.

אה… אני לא… אני כן. איך קוראים לך? היא שואלת את האישה של האיש שהיה הבחור שהיא פעם רצתה ושלא רצה אותה.

תודה ששאלת. אומרת העקרה ומשכלת רגליים על הכסא. אופי.

מה?

אופי. קוראים לי אופי.

אופי? 

בדיוק. כשנולדתי קראו לי אפרת. אמא שלי חלתה כשהיתה בהריון אתי. אבא שלי החליט לקרוא לי ככה. חשב שזו סגולה. אפרת, תרפא, את יודעת. זה לא עבד. היא נפטרה שבועיים אחרי שנולדתי. אחותי הגדולה שהיא כבר סבתא בעצמה החליטה שאפרת לא מתאים כי זה מנכיח את המחלה. כן. זה המשלב שהיא משתמשת בו. יש לי אגב שבע אחיות.

אז איך הגעתם לאופי? היא רוכנת קדימה. 

אפרת הפכה לאפי ובאיזשהו שלב אפי הפך לאופי. כנראה מישהו חשב שיש לי.

באמת יש לך, היא חושבת. ומה עושים עכשו עם כל האופי הזה שיושב לה במטבח, ואיך זה שהיא שוקלת להנהן כשאופי שואלת אותה: כעת חיה מחר את אצלי?

באמת יש לך, היא חושבת. ומה עושים עכשו עם כל האופי הזה שיושב לה במטבח, ואיך זה שהיא שוקלת להנהן כשאופי שואלת אותה: כעת חיה מחר את אצלי?

23:10

היא ארחה אותי במטבח שלנו. אתה מבין? יש לי מלא דברים לעשות. אני גמורה מעייפות. הלכו לי שעתיים על כלום.

אז למה את מחייכת? שואל אותה שלמה.

אני לא מחייכת. היא ממהרת למחוק את החיוך. אני עצבנית. ודואגת. מה יהיה עכשו? שכנים של שלום-שלום כבר לא יהיו פה. 

אולי זו הזדמנות? הקול של שלמה מהסס. 

אין הזדמנות שניה לעשות רושם.

שלמה בוהה בה. מה אמרת?

אה. זה סתם. זה היא אמרה. היא משבשת ביטויים בצורה מוזרה. והיא יודעת על השידוך, ונראה לי שהיא גם די יודעת מה היה שם.

המילה הזדמנות מרחפת ביניהם. היא משערת מה הוא רוצה. זה לא מה שהיא רוצה. הוא יטען שגם ככה מרעיש לה. החלומות. התאומות. המשפחה. וכמה את יכולה לברוח? אבל זה מה שהיא רוצה.

אבל אחר כך, כשהיא מוצאת את עצמה מקשיבה לתקרה תוך כדי סידור הסלון, היא כבר לא כל כך יודעת מה היא רוצה. צריכה לבדוק מה ברונר בדיוק יודעת. היא עייפה נורא. היא רוצה לישון. היא לא יכולה לישון. ערב ראש חודש כסלו, היא אומרת. אני הולכת לכותל. מוציאה את המעיל הכחול מארגז המצעים. נוברת בארון, מחפשת צעיף. היד שלה נתקלת בקופסה הירוקה. עוצרת לרגע. אולי תיקח אותה אתה? תתפללי עלי, אומר לה שלמה. היא מושכת את ידה בחזרה ואומרת: בטח.

02:57

כדור אחד היא שמרה לעצמה. מתלבטת אם לקחת אותו. הבטיחה לשלמה, והבטחות צריך לקיים. מצד שני היא חייבת לישון. היום רחלי החזירה לה שלושה מיילים עם טעויות הקלדה מביכות והמליצה לה ללכת לבדיקת ראיה. תשע במקום אפס. שחום לך במקום שלום. רחלי עקרה במקום יקרה. מזל שלך שאנחנו חברות, אחרת הייתי נעלבת. ורק בשביל הפרוטוקול: שזוף לי, לא שחום.

הדירה מלמעלה דוממת. היא מתקנאת באופי הזה. כלומר הזאת. כשאופי שאלה אותה ‘ואיך קוראים לך’ לא ענתה. אחרי חמש שניות אמרה אופי: גברת רביץ זה גם בסדר. ועכשו הן אופי וגברת.

ההיתה או חלמתי חלום? היא קמה מהספה והולכת למטבח. שאריות העוגה על השולחן. היתה.

שולמית נכנסת חצי רדומה. פוסעת באלכסונים לכיוון הכיור. שותה ישירות מהברז. שולמית! שולמית ממלמלת משהו חסר פשר ונעלמת במסדרון. היא מנקה את השולחן. מבריקה את השיש. מטאטאה את הרצפה. פותחת וסוגרת ארונות. מחפשת משהו לאכול. לא מוצאת שום דבר משביע רצון. הולכת לחדר, מגששת אחר ‘כך שמעתי’ וחוזרת לסלון. פותחת ומנסה לקרוא. היא רואה כפול. מי המציא את הביטוי המוזר הזה. היא חושבת. זה לא שאת רואה פעמיים. את לא מצליחה לראות אפילו פעם אחת.

שלמה תמיד אומר שהיא הכי מבריקה כשהיא עייפה. אז הברקסים שלה קצת מתרופפים והשנינות מתגנבת החוצה.

בוהה בקליגרפיות הפזורות בין הדפים. לפעמים מתחשק לה לדעת דברים שלעולם לא תדע. מגיל צעיר היה ברור שציור זה לא השטח שלה. פעם ציירה חתול ואמא שלה החמיאה לה: איזה אגרטל יפה ציירת, ממש מקסים! ומאז לא שלחה עוד את ידה בתחום.

בוהה בקליגרפיות הפזורות בין הדפים. לפעמים מתחשק לה לדעת דברים שלעולם לא תדע. מגיל צעיר היה ברור שציור זה לא השטח שלה. פעם ציירה חתול ואמא שלה החמיאה לה: איזה אגרטל יפה ציירת, ממש מקסים! ומאז לא שלחה עוד את ידה בתחום.

סוגרת את הספר. מתבוננת בכריכה. הופכת אותו. האותיות בגב הספר מתגבשות לכדי מילים והיא קוראת:

אני מבקש לומר משהו על אושר.

אבל דיבור על אושר אומר את היעדרו.

הלב שלה נלפת בכאב. דיבור על אושר אומר את היעדרו. כל תורת השתיקה שלה על רגל אחת. 

הרי אני פה, והוא, האושר, שם.

ודיבור עליה אומר את היעדרה. איך עוצרים מחשבות? היא נזרקת לזרועות המספרים. אחת שתים שלוש ארבע. אולי תשמע מוזיקה? חמש שש שבע שמונה. אין לה כוח לקום להביא את הנגן. תשע עשר אחת עשרה שתים עשרה. בבקשה השם תרדים אותי. היא ממשיכה לספור. בבקשה השם שלא אחלום. ומה שאחלום מחוק ברחמיך הרבים. כאב חד חוצה את הרגל והיא נעמדת מיד. מותחת את השריר. עייף לה לעמוד. כואב לה לשבת. כשמדברים על כף הקלע בטח מתכוונים לזה.

הכאב נרגע קצת. מתיישבת בזהירות. שהרגל לא תשים לב שהיא משנה תנוחה. כמו הניסיון להסתיר מתינוק ישן את המעבר מהידיים אל המיטה. הוא תמיד מגלה. הכאב ברגל מזנק. גוררת את עצמה למטבח. מחפשת נורופן. 

מישהו אמר לה פעם שמשכך כאבים יכול לעזור גם לכאבי לב. שאין באמת הבדל בין כאבי גוף לכאבי נפש. שההפרדה היא סתם המצאה. שהכל מעורבב בהכל. היא לא זוכרת מי אמר לה את זה. אולי סמדר? 

שלמה מופיע. מתיישב על הספה. תחזור לישון, היא אומרת. אני בסדר. 

הוא ממשיך לשבת. שולח יד אל הספר. מדפדף. זה ספר שירה? הוא שואל. היא לא יודעת מה לענות. הספר הזה הולך על הגבול. מין פרוזה פואטית. סיפורים בשורות קצרות. הגיגים במשפטים שבורים. אז, כששרטטו לעצמם את גבולות הגזרה של הבית שלהם זה היה הסיכום: פרוזה לא, שירה כן. ואף פעם לא תכנים שצריך להחביא. 

בשבילי זו שירה, היא עונה אחרי נצח. לעייפות יש קצב והיגיון משל עצמה. באחד הלילות שלמה שאל אותה מתי היא מסיימת מחר. והראש שלה הפליג אל המחר ומשם ברפיון אסוציאטיבי עבר משעה לשעה וממחר למחרתיים, וכשענתה לו ‘בחמש’ הוא בהה בה ולא הבין מה היא רוצה. והיא אמרה לו: שאלת מתי אני מסיימת. והוא אמר: שאלתי לפני חצי שעה. 

הראש שלה הפליג אל המחר ומשם ברפיון אסוציאטיבי עבר משעה לשעה וממחר למחרתיים, וכשענתה לו ‘בחמש’ הוא בהה בה ולא הבין מה היא רוצה. והיא אמרה לו: שאלת מתי אני מסיימת. והוא אמר: שאלתי לפני חצי שעה. 

ובשבילי? שואל שלמה.

תקרא ותגיד בעצמך. לא פעם ניסתה לעניין אותו בטקסטים האהובים עליה. הרגישה שזה אזור בטוח. ניטרלי. שאפשר לדבר עליו ולדון בו בלי לדרוך על מוקשים. עכשו היא כבר לא בטוחה. שיר האושר מתנהג כמו רורשאך. זה לא הספר. זו את. גם השפן הקטן יזכיר לך עכשו דברים. 

שלמה קורא בקול. האושר והיעדרו מהדהדים בה שוב. האושר שם והיא פה. אבל שלמה ממשיך ומשלים את הבית:

אבל אם ייקראו הדברים

בשמחת המציאה ולא ביגיעת החיפוש,

זו התחלה טובה.

שלמה ממלמל. הדרך שלו לעכל מידעים. קריאה שניה במלמול מלחשש. בהחלט שירה, הוא פוסק. ולא רעה. שמת לב שהוא נותן פה הנחיית קריאה? תקראו בשמחת המציאה. הוראות שימוש. יפה. 

בשבילה שירה היא כמו מוזיקה. היא מרגישה את המילים. הן מעוררות מה שמעוררות. אין לה צורך להתעמק או להבין. ובטח לא אכפת לה למה התכוון המשורר.

שלמה מדפדף. הוא לא מתכוון ללכת עד שהיא לא נרדמת. היא עוצמת עיניים. אולי תקריאי לי?

שלמה עולץ: בשמחה! אני מקריאה נהדרת! היא בוהה בו. הוא מצטט אותה. היא מתנצלת. כנראה נרדמתי לרגע. ועזוב, אל תקריא. לא באמת התכוונתי.

לא, לא. למה לא? לשירותך גברתי. יש לך העדפה מסוימת? שאני אמליץ לך? נראה שהשעה מוציאה גם ממנו דברים.

אין לה כוח להתנגד ושלמה גם לא בדיוק שואל. פותח איפה שפותח ומקריא בקול צבוע משינה. המילים חדשות לו. מוכרות לה. וכשהוא אומר: הרי אי אפשר שלא להיות מה שעכשו, היא חושבת על אופי. וכשהוא אומר: ואין באמת לאן ללכת מפה, היא מצטערת על התאומות. וכשהוא אומר: הרי שם יהיה פה. כל כך פשוט, איך לא חשבתי על זה, היא ממלמלת: אז למה את לא חוזרת.

ונרדמת.

אמסטרדם 04:37

יושבת בכיכר דאם ומתופפת. אופי מספרת בדיחות ביידיש והכסף זורם אל הכובע הפרחוני. עוד כמה ימים כאלה ויהיה להם מספיק כסף לעבור דירה. אופי מציעה לה להשכיר את הדירה שלהם ולעבור לגור אצלם בינתיים. ההצעה נשמעת לה מוזרה. היא לא מצליחה להסביר מה מוזר בה אז הם עוברים לבית של ברונר. חדר אחד עם חלון לפארק חבלים ומטבח קטנטן. למטה היא רואה את התאומות עולות על אופני טנדם בצבע ורוד ורוכבות לכיוון האגם. היא רוצה לצעוק להן שכל אחת צריכה לרכב על זוג אופניים משלה אבל החלון סגור. מנסה לפתוח אותו ולא מוצאת ידית. השכנה אומרת לה שאי אפשר לפתוח ומוסיפה: חלום ההזדמנויות שלך נסגר. 

היא רוצה לצעוק להן שכל אחת צריכה לרכב על זוג אופניים משלה אבל החלון סגור. מנסה לפתוח אותו ולא מוצאת ידית. השכנה אומרת לה שאי אפשר לפתוח ומוסיפה: חלום ההזדמנויות שלך נסגר.

היא רוצה להסביר לה שהיא טועה. שאומרים חלון. שבמקרה הכי גרוע אפשר לשבור אותו. אבל השכנה מתרחקת. איך קוראים לה? זוכרת שזה היה שם מוזר. החושך יורד והחלון הופך מראה. מן העבר השני הבבואה שלה מביטה בה. היא מתקרבת צעד. גם הבבואה. היא מושיטה יד. גם הבבואה. עוד רגע והיא נוגעת בה.

מה את עושה? השכנה עם השם המוזר מרעימה מאחוריה. הבבואה שומטת יד.

חכי רגע, אל… השכנה לוחצת על המתג. מעבר לחלון אין אף אחד. 

החדר מוצף אור והיא מתעוררת.

ירושלים 05:17

יושבת במרפסת עטופה בשמיכה האדומה ומחכה לזריחה.

בוהה אל הרחוב בעיניים צרובות מעייפות ונושמת עמוק את הבוקר. כמה רצתה להתרגל לקום מוקדם. כמה קנאה באנשי מועדון החמש בבוקר. ניסתה להצטרף ללא הצלחה. הנה תשמחי. היא אומרת לעצמה. ניצחת את המועדון בנוק אאוט.

כל פינה בה זועקת שינה, אבל המוח שלה ערני. משהו מזרים בה אדרנלין והיא לא יודעת מה. מישהו מושך תריס בקרבת מקום. זה הוא? היא? לא אף אחד מהם. זו גברת ליפשיץ האלמנה. חברה ותיקה במועדון החמש מבלי לדעת על קיומו.

בוקר טוב עולם. היא מזמזמת את שיר הבוקר של אמא שלה. לילדות היא לא שרה שירים כאלו. גם לא שירים אחרים. היא רק יודעת להיות קול שני, ומאז שאבד לה הקול הראשון היא שותקת. 

בוקר טוב עולם יש ברבורים באגם. 

בוקר טוב עולם אני הולכת מכאן.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן