שתי בירות – ראיון סיכום

כמובטח, אנחנו מפרסמים השבוע ראיון עם הסופרת אביגיל מן, שעונה לשאלות הקוראים על הסיפור שכבש כל כך הרבה לבבות
ממוצע 4 | 4 מדרגים

האם כשיצאת לדרך דמיינת שזו תהיה התוצאה?

לא ממש ☺

כשיצאתי לדרך לא היתה לי דרך לדמיין את התוצאה הסופית ולמען האמת גם לא חיפשתי אחת כזו. 

סימנתי יעד כללי (שהתעדכן והתמקד מידי פעם) אבל את הדרך אליו גיליתי תוך כדי כתיבה. אני יודעת שיש שכותבים תקציר מפורט ועובדים מול מפת דרכים ברורה. אצלי הסיפור התפענח תוך כדי כתיבה ובזה גם היתה טמונה חדוות הכתיבה. הבנתי את הדמויות ואת התהליך שלהן תוך כדי הקלדה. מידי פעם הייתי עוצרת וכותבת מתווה להמשך הסיפור ואז מגלה שאני מתעלמת ממנו… 

כן יכולה לומר שמהמילה הראשונה ידעתי שהסיפור הולך לכיוון של תיקון. הידיעה הזו היתה המצפן של הכתיבה וכל הדרכים הובילו לשם.

מה ההשראה שלך לשתי בירות?

זו שאלה מעניינת. התשובה שלה אולי תפתיע ואולי תמחיש את דינמיקת הכתיבה כפי שתיארתי בשאלה הקודמת.

ההשראה הראשונית נבעה מתוך חלום שלי שחזר על עצמו שוב ושוב ושוב. בחלומי אני מאבדת את כל משפחתי בתאונה, באופן משונה שמתאפשר רק בחלומות אני גם חוזה בתאונה. אכן מראות קשים..

בכל פעם מחדש שמחתי לגלות שאני מתעוררת וכולם חיים, נושמים וישנים בשלווה.

כאדם רציונלי שלא מאמין במיסטיקה התחלתי לחקור את נושא החלומות. גיליתי תיאוריות שונות ומגוונות על תופעת החלום, חלקן לחלוטין אינן מיסטיות.

בנקודה הזו התעורר בי הרצון הראשוני לכתוב על חלומות לילה ועל המרחק בינם לבין המציאות. הפראות הבלתי נתפסת והגבולות הלא קיימים ריתקו אותי וגרמו לי לבדוק את הפער שבין חיים מהוגנים ושקטים לחלומות פרועים ומשונים.

הסיפור אכן עושה שימוש באלמנט החלום אבל כמו שכבר אמרתי, חלומות לחוד ומציאות לחוד. החלום התממש באופן חלקי והסיפור לקח את עצמו ואותי למחוזות קצת אחרים. המטרה הראשונית נשארה בגדר חלום.

אם הייתי מבקשת ממך לזקק במשפט אחד את הרעיון של הסיפור מה היית אומרת?

במשפט אחד: יש לנו בחירה.

קל להאשים את העבר, את המשפחה, את ההורים, הגנטיקה, המזל, הבעל, העבודה, האופי, הנסיבות.

קשה יותר לבחור, לזהות את החלקים שלנו, להכיר בהם, ללמוד את המקום שבו אנחנו מסוגלות ומסוגלים לקחת אחריות על החיים שלנו, להשפיע ולשנות.

בעיני זהו הזיקוק של החיים עצמם. לא רק של הסיפור. 

*עד כמה ההסתכלות האישית שלך על זוגיות השפיעה על כתיבת הסיפור?

הסיפור כפי שאני מבינה אותו עוסק בחווית חיים של אדם, במקרה הזה אישה. 

עולמה של הגיבורה, המתנדנדת בין מציאות לחלום, בין פנטזיה לריאליזם, בין אהבת היש לכמיהה אל האין נבדק ונחווה דרך מערכת יחסים זוגית. כלומר, התהליך האישי של הגיבורה משתקף דרך המערכת הזוגית והמשפחתית.

אחרי ההבהרה הזו, אנסה בכל זאת לענות על שאלתך: בעיני אין בעולם כתיבה שאינה נובעת מתוך הסתכלותו האישית של הכותב על החיים. אין לי (ולכל כותב) אלא מה שעיני רואות, מוחי מבין וליבי מרגיש. אין דרך לכתוב שלא מתוך אותה נקודת מבט אישית.

בעיני זוגיות היא מערכת שרבים מאיתנו נוטים להעמיס עליה פנטזיות לא מציאותיות ולבחון אותה דרך סרגלים דמיוניים שלא קיימים במציאות. הניסיון לבדוק את תמת הבחירה דרך המערכת הזוגית מגיעה בהכרח מתוך תפיסה שהבחירה והשליטה במערכות החשובות בחיינו נמצאות בידיים שלנו. 

הפריע לי קצת שכל נושא הטיפול הוצג בצורה מזלזלת, המטפלים תמיד היו קצת הזויים ולא מספיק מועילים, והטיפול בתכלס לא קידם את הגיבורה לשום מקום. היה נכון יותר לדעתי שלטיפול יהיה חלק משמעותי בתהליך ההתפכחות של שרי. אשמח שתייחסי לנקודה הזו.

עולם הטיפול הוא עולם חשוב, נחוץ ומוערך שעשוי לעזור במקרים רבים מאד. קיימים מצבים בהם אין שום פתולוגיה מאובחנת, אין הפרעה, אין מחלה, אין הגדרה די-אס-אמית למצב ועדין יהיה סבל נפשי גדול. בחרתי לכתוב גיבורה כזו. דמות שאין דרך לתייג או להבין מה עובר עליה דרך אבחנה מסודרת. על פניו היא נורמטיבית, היא מתפקדת, היא בסדר. ועדין, חייה כאוטיים ומלאי סבל. 

במפגש עם עולם הטיפול, ניסיתי לשפוך אור על חלקו של המטופל בתהליך הטיפולי. כל עוד הגיבורה לא מסוגלת לראות את החלקים שלה ואת האחריות שלה למצבה, שום טיפול לא יסייע לה. כל זמן שהיא לא בוחרת להיעזר על כל המשתמע מכך, כל תובנה שבעולם לא תעזור.

נימת הזלזול שלה בעולם הטיפול נובעת מהזלזול שלה בעצמה. ביכולת שלה להשפיע. במרחב שלה לבחור. מבחינתה היא עושה את שלה בכך שהיא הולכת. היא זורקת את האחריות על המטפל/ת וברגע שמי מהם מתקרב לאזור סכנה בו היא לא מוכנה לגעת, היא מפטרת אותם ומחפשת את המטפל הבא שיסכים לתמוך בפאסיביות שלה. 

בעיני האמירה פה לא מזלזלת בעולם הפסיכולוגי (בעיני סמדר מטפלת מעולה, חכמה ונעימה..) אלא מבקשת לשים ספוט על חוסר הרלוונטיות שלו במקרים בהם אין צד שני שמוכן לקחת אחריות.

מעבר לכך, אני מאמינה שתובנות רבות חיכו על מפתן הלב והתודעה של הגיבורה ואכן לקחו חלק בתהליך ההתפכחות שלה. הן פשוט המתינו לשלב בו תהיה בשלה להפנים וליישם כך שאחרי הכול, ההתערבות הטיפולית לא ירדה כולה לטמיון.

האם אהבת את הגיבורה הראשית? האם בנקודה כלשהי על ציר הסיפור שלה, התעצבנת עליה נוראות וחשבת שהיא עושה משהו לא נכון?

נשאלתי את השאלה הזו עשרות פעמים על ידי קוראות וקוראים רבים לאורך הכתיבה וגם עם סיומה.

הגיבורה של שתי בירות אינה גיבורה קלאסית ובמובנים מסוימים היא מתפקדת כאנטי גיבור. בחרתי לכתוב גיבורה מורכבת, פגומה, נכשלת ולפעמים גם מעצבנת. גיבורה שלא גורמת לנו (גם לא לי) להתאהב בה או לרצות להיות חברות שלה.

ובדיוק מהסיבה הזו אני אוהבת אותה. ובדיוק משום כך בחרתי לכתוב אותה.

אנשים פגומים, נכשלים ומתמודדים מרתקים אותי. האהבה שלי אל הדמות נובעת מתוך היכולת להבין את המלכודת שהיא מהווה עבור עצמה. אהבה שיש בה גם חמלה וגם הבנה וגם, בהחלט גם כעס וחוסר סבלנות.

גם בנקודות בהן כתבתי אותה מעוררת כעס, מעצבנת או שוגה בבחירות שלה, אהבתי אותה אהבה שלא תלויה בדבר. 

כולנו עשויים להתעצבן נוראות גם מאנשים אהובים… לפעמים אפילו יותר מאנשים זרים. ככל שאנחנו קרובים לדמות ומתעניינים בה, כך הבחירות שלה מכעיסות אותנו יותר. ככל שיש לנו יותר ביטחון במערכת היחסים, כך נעז גם להביע את הכעס הזה.

לכן, בכל פעם שחוויתי תגובה כועסת, שמחתי. בעיני הכעס הזה מבטא חיבור. מבטא אכפתיות. אם קורא כועס על הדמות, בהכרח הוא התחבר אליה. אם קוראת מתקוממת מול בחירה או אמירה של הדמות, בהכרח היא מצפה ממנה. וממי אנחנו מצפים? מאנשים שאכפת לנו מה הם עושים ואומרים.

גם ברמה האישית, אני מעדיפה לקרוא על גיבורים/ות לא צפויים, לא טריוויאליים, כאלה שלא תמיד יתנהגו יפה או ידברו כראוי או יבחרו כנדרש. אני מעדיפה לפגוש גיבורים פגומים כי הם מייצגים בעיני את העולם באופן נכון יותר.

הסיפור הזה הוא סיפור של דמות אחת ספציפית, קיצונית, מורכבת, לא מתיימרת לייצג את המערך המשפחתי והזוגי המצופה והרצוי והרווח. זה הסיפור שלה. אני אוהבת אותה על מגרעותיה ומעריכה אותה על היכולת שלה לחתור לחיים טובים יותר עבורה ועבור משפחתה.

את חושבת שנכון להציף בספרים קשיים זוגיים? יש זוגות שעלולים לנסות ‘ללמוד’ מכך על עצמם כאשר ברור שהשוני בין זוג לזוג הוא שמים וארץ גם אם בגדול זה נשמע דומה.

כל סיפור וכל ספר שניגש אליהם עשוי לגרום לנו לבחון את חיינו לאורו. בנוסף, ברור לכולנו שסיפור שאין בו קושי או קונפליקט, אינו סיפור. האם לכן לא נכתוב או לא נקרא על קשיים והתמודדויות? אני מאמינה וסומכת על האינטליגנציה של הקורא הממוצע ומאמינה שהוא יודע לעשות את האבחנה בין סיפור בדיוני לחייו שלו. ואם אי מי מצא או ימצא את עצמו מזדהה עם הקושי הזוגי והאישי שבסיפור אני מקווה שיצליח גם למצוא את האומץ והכוח לבחור ולעצב את חייו באופן הטוב והנכון עבורו.

בעיני, לקרוא על גיבורים או זוגות מושלמים שדרכם תמיד ברורה, שאין ביניהם ריב ומדון, שמסכימים על כל דבר, שיודעים לנהל את וויכוחיהם בנועם ולהגיע תמיד לעמק השווה, מסוכן לא פחות. דמויות אוטופיות שכל בחירותיהן ראויות ונכונות יוצרות במקרה הטוב תחושה שאין בסיפור שום הדהוד לחיים האמתיים, שהמודלים המוצגים שטוחים, פלסטיים ולא אמינים. ובמקרה הרע, שמשהו בי לא בסדר אם אני לא מתנהגת כמו אותן הדמויות המושלמות.

לאורך הסיפור נראה היה שזוג הליצנים הנ”ל עומד להתגרש ושהגיבורה חוששת מזה מאד. הסאבטקסט הראה הפוך- שהוא לעולם לא יסתדר בלעדיה. האם הבלבול הזה מכוון?

הסיפור כולו נכתב מתוך נקודת המבט של הגיבורה. הבחירה לכתוב כך את הסיפור לכדה אותנו בתוך מוחה ורגשותיה ולא אפשרה לנו לבדוק מה קורה אצל הדמויות האחרות. גם כאשר הסיפור עסק באינטראקציה עם בן הזוג או אחד הסובבים, עדין נותרנו עם הפרשנות ונקודת המבט של הגיבורה בלבד.הבחירה הזו אינה מקרית ובאה מתוך כוונה להמחיש את כוחו של הנרטיב בחיינו. הגיבורה מרגישה או חושבת משהו והדבר הופך להיות האמת היחידה של הסיפור. האמת היחידה של חייה.

הבחירה הזו גם אילצה אותנו לחוות את הסיפור ולפענח אותו בקצב של הגיבורה. דבר שהיא לא מסוגלת לחשוב, זיכרון שהיא לא מסוגלת לזכור, מידע שהיא מדחיקה או מכחישה, כל אלו לא יופיעו על במת הסיפור. אנחנו נאלצים לחוות את הבלבול ביחד איתה. לתת לה להבין ולפענח את הדברים בקצב שלה.

לא פעם אנחנו מבינים (או נראה לנו שאנחנו מבינים) את הדברים לפניה. אנחנו רואים מול עינינו את התהום אליו היא הולכת. את הבחירות האיומות שלה. את הטעויות שלה. מתחשק לנו לצעוק עליה, לבעוט בה, לזרז אותה, להזהיר אותה. אנחנו מזהים את הפערים ואת הכשלים ואת ההשלכות ואין לנו אלא לחכות (עם או בלי סבלנות) שהיא תעשה את הדרך שלה, בקצב שלה.

עוד משהו שתרצי לומר?

תודה על ההזדמנות, על האמון ועל הפלטפורמה. הליווי המסור והבלתי מתפשר של אורית ג’ושוע (העורכת) הפך את הסיפור מחלום למציאות. מעבר למרחב הבטוח ליצירה זכיתי למעטפת מקצועית, חכמה ומאפשרת. העבודה עם אורית היתה בונוס שלא ציפיתי לו.

מנצלת את ההזדמנות להודות פה למעגל שבלעדיו הסיפור לא היה נכתב.

למעיין מאיר, עורכת המשנה בעלת העין הטובה שהיתה שם תמיד לחזק ולאהוב את הגיבורה השנואה שלי ללא מיצרים. 

לדבורי רנד, הסופרת הכי מוכשרת בסביבה, שזיהתה את הסיפור ככזה שצריך להיכתב אי שם בשלהי 2018, לפני שבין הזמנים חשב להיוולד, ליוותה לאורך כל הדרך וידעה להכות בי ובסיפור בלי רחמים ועם הרבה אהבה וחברות.

למירי פסח העו”סית הקלינית הכי חכמה ומדויקת שאני מכירה שליוותה בנאמנות את התהליכים הפסיכולוגיים, הרגשיים והנפשיים. ועל הדרך אהבה את שלמה ותמכה בו בשביל כולם.

לעוד כמה קוראות (וקוראים) נאמנות ונאמנים, שמזהים את עצמם גם ללא איזכור שמם. תודה שליוויתם אותי ואת הסיפור מהיוולדו. כתיבה היא אירוע בודד ואתם הפכתם אותו לאפשרי.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

תגובה אחת

  1. תודה על הספר המדהים והנוגע הזה. אני אתגעגע מאוד. אל תתני לנו לחכות הרבה זמן לבא אחריו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן