אורים ותומים

לילות שלמים בילו בדיבורים. בשעה שכל העולם ישב באימה ובהה נכחה, ישבו לאהל’ה וחזקי ודיברו את עצמם לדעת. ניתחו את חורבות העבר, בנו מגדלים לעתיד וגילו גבולות ונצורות. ועד ששני ההורים השלעפערים שלהם קלטו מה קורה זה היה קצת מדי, מאוחר מדי. 'למען ה' א חסידישע בוחער'! הזדעק אבא חורג בקול רועד, 'עוד רגע מתחיל שידוכים, מה יש לך עם ילדה בת 14, אתה לא מתבייש'?! חזקי התבייש.
ממוצע 4.2 | 14 מדרגים

גם ככה צר היה עולמה של לאהל’ה כעולמה של נמלה. יש מצב שארבע עשרה שנים לא יצאה מגבולות העיר, אולי אפילו מרחוב האין-מוצא הקטן. ככה בדירת חנק מתנהלים להם חייה הצרים, ואז בא הסגר הראשון והוכיח שאפשר להצר עוד. כמו הסיפור על החסיד העני והכבשה שהרבי הורה לו להכניס אליו הביתה. בסגר מצאה את עצמה לאהל’ה בתוך ארבע אמות על ארבע אמות עם אבא חורג. היו גם אמא ואחים, אבל מה שעשה ללאהל’ה צפוף היה דווקא האבא הזה (ולא. אין מה לצפות פה לסיפור מהסוג הזה). מצד שני, מה שהציל את המצב היה ללא ספק חזקי ללמדך שלא הכמות קובעת אלא האיכות.

מי זה חזקי? תיכף.

אבא חורג הוא איש בלתי נלאה מצד אחד אבל גם בלתי מזיק מצד שני, מה שאנשים מכנים א גיטע נשומע. מעט ילדותי, סובל מגמגום מכמיר שבא להסתיר מוח די חריף ותפיסה מפתיעה. לאהל’ה הייתה מתנדנדת בין רחמים לבין שמחה לאיד על אימה שאחרי זוגיות אומללה עם אבא אחד, נפלה עם אבא שני. טינה מהולה בתוגה. היא בעצמה לפעמים אהבה אותו, לפעמים שנאה אותו. לאחרונה רוב הזמן שונאת.

ילדה צנומה לאהל’ה, שיער זהוב אסוף, אם פעם בורחות לה קצוות החוצה היא ממהרת להחזירן למקומן ולהתנצל: רצתי, או לא הספקתי להסתרק אוף. בהירות עיניה מאחורי זכוכיות עבות של משקפיים, והיא לובשת בגדים יד שניה אבל הם מגיעים מאח של אמא בחו”ל, סוג של פיצוי. לאחרונה, מאז שדברים התחילו להידרדר, היא קצת מרחיבה לעצמה את העולם. למשל, בימים שאין בית ספר בגלל כל הסגרים והמגיפה היא הולכת לגינה סמוך לגבול העיר. הם לא אוהבים שם בני ברקים, אבל ילדה אחת בהירת שיער לא מפריעה לאיש. בימים שיש ראות טובה,היא  נכנסת לאחד המגדלים, עולה רגלית עד לקומה הגבוהה ביותר ומתפעלת מהנוף מתנשמת כולה. בהינתן, כמובן, שיש חלון. היא גילתה שלא בכל המגדלים יש חלונות בחדרי המדרגות. טפשות גדולה. נוף כזה אסור לעצור מאחורי קירות של בטון. צריך להכניס אותו. צריך להרגיש אותו מבפנים.

שנים שהיא כותבת יומנים ושירים ומחביאה את הכל בין בגדיה המקופלים בארון. רק חסר שיפלו לידיים של אמא, או גרוע מכך, של אבא חורג.

לאהל’ה אוהבת את הסמינר ואת המורות וגם היא רוצה לגדול ולהיות צדיקה כמותן. כמו כן היא תלמידה טובה ורוצה לעבוד בבוא היום במשהו שקשור בחשבון למרות שכתיבה זה יותר הדבר שלה. שנים שהיא כותבת יומנים ושירים ומחביאה את הכל בין בגדיה המקופלים בארון. רק חסר שיפלו לידיים של אמא, או גרוע מכך, של אבא חורג. לא שיש שם סודות מדינה ולא שהיא פוחדת מהם (להיפך, הם רועדים ממנה, וזה חלק מהבעיה) אבל לא נעים. צפונות לב זה לא משהו שמישהו רוצה לשתף בו ככה באופן לא מבוקר ובפרט זוג הורים כמו שלה. לאהל’ה תעסוק במשהו שקשור בחשבון כי מכתיבה אי אפשר לעשות כסף והיא נמאס לה מהעוני הזה שלהם, זה לא חיים. ולא שאין לחם, מרגרינה וחלב. יש. אבל אף פעם לא מספיק. אבא חורג הוא זה שעושה את כל הקניות ומשגע אותה שהוא קונה פירות וירקות סוג ב’. כי זה לא עניין של כסף, זה עניין של תפיסת עולם. מהסיבה הזו, בין היתר, כבר מעכשיו לאהל’ה מנסה לאגור קצת הון. מחליפה את הגננת במעון ליד הבית או מציעה שירותי שמרטפות. כשהארנק שלה מלא, זה נותן לה תחושה של בטחון. היא קונה לעצמה פחית, או לאחיה הקטן איזה שמונצ בחנות של השקל. חזקי אומר שזה גם נותן מעמד.

לחזקי אין בעיות של כסף. יש לו כל בעיה אחרת שאפשר לעלות על הדעת, אבל בעיות של כסף אין. ככה זה עם הקדוש ברוך הוא, לכל אחד הוא מדביק משהו אחר.

אז מי זה חזקי?

הו. עכשיו הגענו לשורש הבעיה.

חזקי הוא הבן של אבא חורג. מה שהופך אותו לאחיה החורג אבל חזקי ולאהל’ה לא מסתדרים עם שם התואר הזה ‘אח’. גם ככה הקשר שלהם בעייתי, ‘אחים’ הופך את זה לעוד יותר.

מצד שני, ‘אחים חורגים’ זה גם מה שעוזר להם להצדיק את כל הסיפור, או יותר מדויק, להכשיר אותו. גלאט כושר למהדרין מן המהדרין. מה, אסור לאחים לדבר?! 

איפה נשמע שאסור לאחים לדבר?!

יש לי אח וזכותי לדבר איתו!

ממתי אסור לילדה לדבר עם אח שלה?!

וכשל-לאהל’ה מתחיל להעיק והיא מתחילה לדאוג על העבירה ואיך תשפיע על עתיד הילדים שלהם (שכן לאהל’ה רוצה ילדים צדיקים, וילדים צדיקים, באופן היסטורי, לא נולדים להורים שעושים עבירות), חזקי מרגיע אותה ואומר לה, מה זה קשור. אנחנו אחים. מותר לאחים לדבר.

לילות שלמים בילו בדיבורים. בשעה שכל העולם ישב באימה ובהה נכחה, ישבו לאהל’ה וחזקי ודיברו את עצמם לדעת. ניתחו את חורבות העבר, בנו מגדלים לעתיד וגילו גבולות ונצורות. ועד ששני ההורים השלעפערים שלהם קלטו מה קורה זה היה קצת מדי, מאוחר מדי. ‘למען ה’ א חסידישע בוחער’! הזדעק אבא חורג בקול רועד, ‘עוד רגע מתחיל שידוכים, מה יש לך עם ילדה בת 14, אתה לא מתבייש’?! חזקי התבייש. 

מכולם. הוא מסתיר את הקשר האסור מהמשגיח שאוחז ממנו עולמות, מהחברים. מאמא שמעולם לא הצליחה לשקם את עצמה אחרי הגירושים. אבל לא מאבא. 

להיפך, אין לדעת אם במודע או שלא במודע, הוא משתדל להתקשר ל-לאהל’ה דווקא כשאבא נמצא שם בדירה המעיקה שלהם. וכשלאהל’ה כבר רוצה לסיים, אם הוא שומע את אבא ברקע, הוא מוצא עוד משהו להגיד וגם בלי שהוא שם הוא יודע בדיוק איך אבא מגיב. העיניים שלו מרצדות ככה בלי שליטה. הוא מעביר אותן בין לאהל’ה המסתודדת אצל הטלפון שעל הקיר במטבח לבין אשתו הלוך ושוב, כמו מתחנן שאולי היא תעשה משהו ותציל את המצב. מקריב את המזלג לפה, מרחיק, מקריב, מרחיק. שוכח שהוא באמצע לאכול. משאיר צלחת על השולחן, קם, עושה סיבוב, חוזר לשבת. מנסה לאכול. שוב מתחנן לאשתו עם העיניים, שוב מתייאש, מעביר יד רועדת בזקנו הארוך, מנסה לקרב את הקצוות לפיו, מודה שהם קצרים מדי ועוזב ירוחם. טוב לו עם אמא של לאהל’ה כפי שמעולם לא היה לו עם אמא. יש הבנה בין שני האנשים העלובים האלה וזה משגע את חזקי יותר מהכל. גאים כאלה, עקשנים בדרכם הכפופה. וכשהם מביטים בו, אביו בצער ואמא של לאהל’ה באימה, החיה הרעה שבו מתעוררת. 

 גם בלאהל’ה יש משהו מהגאווה הזו שלהם וגם זה משגע אותו. הוא ניסה כל הזמן להסביר לה למה השיטה דפוקה ואיך כולם רק עובדים שם על כולם והכל בשביל לשלוט ולהרוויח, איך הכל סתם שקר וחזות עיניים ואת ההבדלים שבין מה שאסור מבחינה חסידית לעומת מה שאסור מבחינה הלכתית. ולאהל’ה לא השתכנעה, לא לגמרי. ‘לא מספיק לי סתם ילדים טובים, אני רוצה ילדים צדיקים סדר גודל’.

 סדר גודל זה אומר רב חיים, או רעבע, ולאהל’ה אומרת שהסטורית רב חיים או רעבע, רמב”ם או רשי לא נולדים להורים שעושים ככה.

 סדר גודל זה אומר רב חיים, או רעבע, ולאהל’ה אומרת שהסטורית רב חיים או רעבע, רמב”ם או רשי לא נולדים להורים שעושים ככה.

פעמיים הצליח לשכנע אותה שייפגשו. אני אהיה בפינת השומר בשמונה, תבואי? פעמיים נשברה ובאה. הוא העביר לה פתק, ככה ביד. בפעם השנייה גם היא העבירה לו. ארבעה חמישה דפים כתובים צפוף עם כל החלומות שלה לעתיד שלהם ביחד עם הרבה כסף וילדים צדיקים סדר גודל. הפתקים שלו היו יותר מתומצתים. ‘אני משתגע אין לי סבלנות לחכות’.

הלחץ של חזקי מעיק עליה. היא שונאת לאכזב אותו וכבר הרבה זמן מרגישה שהיא חייבת לדבר עם מישהו על העניין הזה. מישהו שיכריע עבורה מי צודק. אמא שמאז הסיפור הזה קצת יותר כפופה ונכלמת ממצב צבירתה הרגיל, אבא חורג שזועק (מגמגם) חמס, חזקי שמתעקש שהכל בסדר, או היא שמרגישה, כלומר שלא יודעת מה היא מרגישה. היא זקוקה לאורים ותומים, אור כזה שיהבהב ויסגור את הפינה אחת ולתמיד, כן כן, לא-

אם לא? לאהל’ה לא מסוגלת לחשוב על האופציה הזו אבל בכל אופן. עם מי תדבר, לאן אפשר ללכת. איך אמרה השבוע לאמא, כשזו נכנסה למטבח בשביל להפריע לשיחתם הלילית ופשוט עמדה שם ובשקט רושף אמרה ‘זו בושה’. לאהל’ה המשיכה לדבר עוד קצת בשביל ‘להראות לה’ ורק כשסיימה, (שיחה שהייתה לא כל כך מוצלחת יש לציין) במקום להתווכח את כל הטיעונים המוכרים פשוט אמרה בעייפות, הלוואי שהיו לי אורים ותומים. אור שיהבהב ויסגור את הפינה אחת ולתמיד כן כן, לא לא. כבר נמאס לי מכולכם.

בסוף הלכה למורה יודית. או יותר נכון, המורה יודית באה אליה, איזה השגחה פרטית מי היה מאמין. המורה יודית היא בהחלט מלכת הכיתה של הסמינר , אישה גבוהה ודי רזה לאישה בגילה. ארשת פניה רצינית ומבטה כהה. לא באופן מריר, נרגז או מתנשא כדרכן של מורות חשובות, אלא באופן מרוכז. יש לה מבט קשוב וקצת עצוב כמקובל אצל אנשים חכמים שראו משהו בחיים והתמלאו ענווה. על אף שהדבר האחרון שאפשר לומר על המורה יודית זה שהיא ענווה. למען האמת, היא אישה גאה וכולן יודעות שהיא מגיעה מאחת המשפחות החשובות והגאות בהחלט. היום היא כבר לא מלמדת יהדות או הסטוריה, היא גם כבר לא מחנכת את אחת הכיתות הגבוהות כפי שעשתה בעבר. היום מחלקים את המורה יודית באופן כזה שכל הכיתות יוכלו ליהנות ממנה לפחות קצת. היא נכנסת ככה לפרקים ומעבירה שיעורי מחשבה. מסבירה עניינים כמו קורונה וחרדים, כמו מירון וכמו ולדר שאסרו לדבר על זה אבל רק למורה יודית מנקודת מבטה הכהה והחכם מותר.

לפעמים אפשר לראות את המורה יודית יושבת או מטיילת בחצר עם אחת התלמידות אבל זו אף פעם לא תהיה תלמידה כמו לאהל’ה. הבנות שאיתן המורה יודית מסתובבת הן הבנות החשובות. המלכות הצעירות מה שנקרא. בנות עם כשרונות ומבתים סדר גודל ומכאן התדהמה הגדולה כש-

לאה, תגשי אליי בסוף השיעור? 

עיניה של לאהל’ה זינקו ישירות ללאה וייסמנדל שיושבת בקצה השני של הכיתה. אבל לאה וייסמנדל בכלל לא הגיעה היום, הלאה היחידה בשטח זו היא. הרגישה איך פניה מאדימות, יבולע העור הבהיר לנצח, אני? שאלה באמצעות האצבע שתקעה לעצמה בחזה, והמורה יודית העלתה חיוך קלוש שסימן שקלטה את הבהלה ואת ההפתעה ואת המחמאה ואת הכל וענתה בשלווה, את. תגשי אלי בסוף השיעור? 

סוף השיעור היה גם סוף היום. במהירות מפתיעה יש לומר, מתרוקן הבניין הענק הזה ממאות תלמידותיו ובשממה שאוחזת בו ממשיכים לשמוע את בליל קולותיהן בוקע מהקירות. פעם קראה שבחלל שומעים את הקולות. אחרי הכל, מה קורה לקול אחרי שהוא עוזב את השפתיים? מה קורה לדבר הזה שמיוצר בגרון, ונדחף החוצה מהריאות או מאיפשזה לא יהיה? זה טס למעלה ומסתובב בחלל. תמיד חשבה שזה מייצר רעש נורא אבל הנה פה היא לומדת שדווקא כל הקולות ביחד יכולים לייצר דממה. דממה מרעימה. או מערימה. מי יודע.

המורה יודית כבר חיכתה לה בחדר המורות, ישובה אצל שולחן האבירים שכמו השולחנות הקטנים בכיתות היה מצופה כולו פורמייקה לבנה. לאהל’ה בחנה את המשטח הבוהק וציינה לעצמה בהערכה שמורות לא מקשקשות על שולחנות. רק יושבות שם ואוכלות ומדברות בעניינים שברומו של עולם. עכשיו החדר היה ריק והמורה יודית הרימה עיניים מהדפים בהם עיינה, בחנה אותה לרגע כאילו צריכה להיזכר, ואז חייכה את אותו חיוך קלוש והנהנה, בואי בואי.

ולאהלה באה כל כך. התיישבה בכסא שהמורה יודית משכה אחורה עבורה. שנכין לנו קפה? עיניה של המורה יודית סקרו אותה ביסודיות, את שותה קפה בכלל? כבר התחלת עם המנהג הכנראה לא בריא הזה? לאהל’ה חייכה אבל הייתה מדי נבוכה להגיד משהו. המורה יודית אמרה בואי: נראה אם יש כאן שוקו. גם מי שכבר התחיל לשתות קפה עדיין לא יסרב לכוס שוקו, מקווה שנמצא גם עוגיות. הייתי צריכה לדאוג לזה מראש. את רעבה?

לאהל’ה רצתה להגיד שמה פתאום רעבה ומה פתאום שוקו ושהבטן שלה מתהפכת אבל רק צחקה חיוך נבוך כל הזמן. אנשים כמו המורה יודית לא פונים ל-לאהל’ה, לא מזמינים אותה לדבר, בטח ובטח שלא קמים להגיש לה קפה. המורה יודית חיתנה בן עם הנכדה של הרעבע, המורה יודית זה סדר גודל. מה לה וללאהל’ה בת של הורים גרושים מרחוב ללא מוצא בבני ברק.

אנשים כמו המורה יודית לא פונים ל-לאהל’ה, לא מזמינים אותה לדבר, בטח ובטח שלא קמים להגיש לה קפה. המורה יודית חיתנה בן עם הנכדה של הרעבע, המורה יודית זה סדר גודל. מה לה וללאהל’ה בת של הורים גרושים מרחוב ללא מוצא בבני ברק.

שני ספלים הציבה המורה יודית על השולחן וכמה ערגליות על צלחת. ספל לבן, ספל סגלגל וצלחת עם פרחים אדומים. ואז אמרה, מה שלומך לאה. וכשלאהל’ה רק שתקה וחייכה והאדימה אמרה המורה, את בטח שואלת את עצמך למה ביקשתי ממך לבוא.

ולאהל’ה שתקה, בלעה לשון כמו שאומרים.

קראתי לך כי את מסקרנת אותי, אמרה המורה יודית ולקחה לגימה ארוכה מהקפה שלה. לאהל’ה קרבה גם היא את השוקו הרותח לפיה, חשבה שככה ראוי מטעמי נימוס. היא סיקרנה את המורה יודית. לא פחות ולא יותר. הילדה הכי פחות מסקרנת בסמינר הזה לדורותיו, מסקרנת את המורה הכי נחשבת בסמינר הזה-

לדורותיו.

את מסקרנת אותי כי אני רואה אותך בצורה קצת פרדוקסלית, את יודעת מה זה פרדוקס?

כן! כמה סיפוק נדחס למילה האחת הזו, כמה התגאתה שידעה, ככה היא. מלאת אינטליגנציה כרימון. זה הכל כי את אוהבת לקרוא, הייתה אמא אומרת לה תמיד כשידעה מילים כאלה. כמו באוטובוס כשאמרו ברדיו אבא ביולוגי או כשאמרו אמביוולנטי. מעבר לסיפוק שבהפגנת הידע המפליג המילה פרדוקסלית מילאה אותה גם בתקוה, כי פרדוקס זה משהו טוב מול משהו לא טוב, ולא היה איכפת לה שהמורה יודית מצאה בה משהו לא טוב ובלבד שמצאה בה משהו טוב.

מצד אחד? אני רואה אותך ילדה מלאת חיים, לאהל’ה. מצד שני, לא רואה אותך אף פעם מבלה עם חברות, וזה הפרדוקס. הייתה שבת מחנה, היה ‘מלחמה’ (במלעיל) ואיפה לאהל’ה? אני מחפשת את לאהל’ה ולא מוצאת. ואז,

ופה השתהתה המורה יודית וסימנה לעבר צלחת הערגליות, את לא לוקחת? וכשלאהל’ה הטתה את הראש טיפה הצידה בהבעה ביישנית, צחקה המורה יודית, לקחה אחת לעצמה והמשיכה, ואז אני שואלת את עצמי, מה טורד את נפשה של הילדה? פניות נפשית, את יודעת מה זה?

כן! עכשיו כמעט יצאה בריקוד. המורה יודית תחשוב שהיא גאונה סדר גודל. בטח שהיא יודעת מה זה פניות נפשית, כל מי שעבר תהליך גירושין והסדרי ראיה וניכור הורי ואימוץ יודע שפניות נפשית (או כמו שאמרו אינספור עובדות סוציאליות ברווחה ‘אי’) זה בייסיק. לאהל’ה הרשתה לעצמה להרים את ספל השוקו ואפילו ללגום ממנו, מישירה מבט ממושקף לעבר המורה יודית מעל דפנותיו. מבט מרוכז. מבט יציב. מבט שמתגבשת בו והולכת החלטה.

אני יודעת מה זה פניות נפשית ואני יודעת למה אין לי את זה. אמרה כשהורידה את הספל והציבה אותו על השולחן.

המורה יודית הנהנה לאט ונשענה אחורה (אם היה זה קטע בסרט בלשים אמריקאי בוודאי הייתה מניחה את רגליה על השולחן, משלבת ידיים בשביעות רצון ומדליקה לעצמה סיגר).

זה בגלל חזקי.

ומרוב שרצתה כבר לספר ולדבר ולשאול באורים ובתומים, היא פספסה את העווית בין קצה הפה לקצה האף הדומיננטי של המורה יודית. עווית שמספרת הרבה אבל לאהל’ה פספסה אותה, כאמור, ובשטף אדיר של מילים לא כל כך סדורות ומסודרות סיפרה לה שם את הכל. איך נפגשו בסגר. ואיך התחילו להתחבר. ואיך זה מרגיש נעים ואיך זה מרגיש לא נעים. ואיך היא רוצה מצד אחד, מצד שני איך היא מפחדת ולמה זה מותר, אבל מרגיש אסור. ואיך חזקי מדבר על חתונה ואיך זה מרגש אותה, מצד שני איך היא חרדה לגלות לו שהיא לא בטוחה ולא כי זה אסור, פשוט כי זה מוזר והמשפחה שלה עם כל הכבוד וכל הגירושין כבר עשתה מספיק רעש ברחוב. ונכון שחזקי הוא טוב בשביל עכשיו, האם הוא טוב בשביל תמיד? לא הייתה בטוחה בזה, בכל אופן לא כמוהו. ועוד לא הגענו לאמא שלה, לאבא שלו. והילדים הצדיקים סדר גודל, מה יהיה עליהם?

והמורה יודית כבר סיימה את הקפה ובחוץ כבר נהיה חושך ואפילו הקולות שתלויים בקירות השתתקו, חטפו קצת שוק מהסיפור. ולאהל’ה נשענה אחורה וחיכתה שהמורה יודית תגיד משהו וכשהיא לא אמרה, לאהל’ה ביקשה: אז אהה מה המורה אומרת? הקשר הזה אהה הוא באמת עבירה? 

המורה יודית שתקה. בחנה את קצות אצבעותיה הגרומות ששיירים של מרקר שחור מהלוח הכתימו.  אחר כך העבירה את מבטה לתוך עיניה של לאהל’ה רק בשביל לגלות שכבר לא נותר שם הרבה מהבושה ומהמבוכה הראשונית, היה שם משהו אחר. הדבר שגם אמא ואבא שלה מצאו שם כשעמדו מולה והביטו בעיניה. הייתה שם הזמנה לדו קרב.

התגלית הזו גרמה לשפתיה של המורה יודית להימתח למין חיוך עייף. כהה כמו עיניה ומלא השלמה. ישבה עוד רגע, היססה, ואחר כך אספה את המעיל שהיה מסודר על משענת הכסא שלה בתנועות איטיות ואמרה, בואי. נהיה מאוחר. 

לאהל’ה קצת התבלבלה ולמרות שהמורה יודית כבר קמה, היא נותרה לשבת. כשהמורה יודית ניגשה לכבות את האורות, לאהל’ה קמה והתלוותה אליה לכיוון היציאה בכבדות ובאי רצון. מבחינתה הייתה נשארת כאן עם המורה יודית גם כל הלילה. לשתות קפה. לדבר.

 להתווכח. 

כשיצאו מהשער לערב החורפי לאהל’ה נותרה לעמוד והמורה יודית המשיכה ללכת. כעבור כמה צעדים היא עצרה וחזרה על עקביה, מביטה בלאהל’ה ממרומי גובהה. 

עכשיו כשאת יודעת מהו פרדוקס, בואי תשמעי עוד אחד מעניין. אם ראשונים כמלאכים, אנחנו כבני אדם. ואם ראשונים בני אדם, אנחנו כחמורים. מכירה את זה? ולאהל’ה הכריזה בפעם השלישית הערב, כן!

אז עכשיו תסבירי לי את זה לאה. להם שהיו מלאכים היו אורים ותומים. חיים קלים! ואילו אנחנו בני אדם פשוטים, צריכים להבין לבד?! זה הוגן זה? זה פרדוקס!

אז עכשיו תסבירי לי את זה לאה. להם שהיו מלאכים היו אורים ותומים. חיים קלים! ואילו אנחנו בני אדם פשוטים, צריכים להבין לבד?! זה הוגן זה? זה פרדוקס!

היה רוח, לאהל’ה, רק בסוודר, כינסה את כתפיה כדי להתגונן מהקור..

אז זהו שלא. אמרה המורה יודית ופתאום התכופפה מאוד ככה שהעיניים שלהן יהיו באותו גובה. דווקא בגלל שאנחנו קטנים כל כך אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם תשובות ברורות. תשובות של אורים ותומים. דווקא בגלל שאנחנו קצת חמורים, אנחנו צריכים שהתשובות לדברים יבואו מתוכנו. כי ככה אנחנו היום, קטנים ואנוכיים. אם אני לא מספיק משוכנעת מבפנים, לא אציית אפילו אם אקבל תשובה באורים ותומים.

התשובה בתוכך, לאה. אם את לא שומעת אותה זה סימן שאת לא רוצה. ואם את לא רוצה, גם אורים ותומים לא יעזרו לך, לא כל שכן אני.

אמרה והלכה.

**

בערב ההוא, במקום לחכות לטלפון מחזקי, הלכה לאהל’ה להרחיב לעצמה את העולם. הלכה לבד, כמו תמיד, אבל הרגישה שונה בלבד שלה. אולי קצת פחות שקופה. אחרי הכל מעכשיו זה לא רק חזקי. הערב הצטרפה לקהל גם המורה יודית. והערב הרגישה שהיא לא רק השחקנית, ושגם היא הצטרפה לקהל שצופה בה עצמה. נכנסה לאחד המגדלים שבגבול העיר. עלתה רגלית לקומה הכי גבוהה ואיזה מזל שבקיר הבטון הבין מישהו שצריך לפעור חלל ולהתקין חלון. חלון שדרך זכוכית אטומה הותיר את הקור בחוץ, אבל הכניס את אורות הלילה המהבהבים ואיפשר לה להרגיש אותם מבפנים.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

7 תגובות

  1. אהבתי ממש.
    סיפור נוגע, כתיבה מושחזת ורגישה בוזמנית.
    נהניתי מכל מילה, ממש אמנות.
    וכמה סאבטקסט. וואו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן