באתי להושיט עזרה

שם המפעל המוגן, היא מחווה על חלל פתוח במרחק מה, ששרשראות של סביבונים וחנוכיות נייר עוד מרחפות בו מקיר לקיר בצבעוניות נאיבית, שריד מחג יפה כל כך.

מסדרון שמסתבך בתוך עצמו, ריח בלתי נסבל של ליזול המרפד את אזור המקלחות והפריפריה, מדרגות יורדות עם פסי האטה. שם המפעל המוגן, היא מחווה על חלל פתוח במרחק מה, ששרשראות של סביבונים וחנוכיות נייר עוד מרחפות בו מקיר לקיר בצבעוניות נאיבית, שריד מחג יפה כל כך. איש קטן בשער לבן מצייץ לידנו בלי פסיקים מה שלומך רותילה. החיים לימדו אותי, שלכל העו”סיות קוראים רותי. היא עונה, מה שלומך פליקס? הכל טוב? הצחקוק המגוחך שלו הודף אותנו מאחורה.

מדריכת הטיולים שלי מקדימה אותי בכמה צעדים. אני חשה הערצה למומחיות התמרון שלה בפיתולים ובין הריחות. לפני חדר שכתוב עליו “חדר מוזיקה” היא נעצרת, אומרת, זה יהיה החדר שלך בימי רביעי, המטפלת במוזיקה לא מגיעה היום. רק אל תתני להם לגעת בכלים, הם יקרים. קיבלנו אותם בתרומה היה טקס שלם.

היא הולכת לקרוא לה. ואני צונחת על אחד הכסאות שסביב השלחן הקטן במרכז, מארגנת את עצמי להפנינג הגדול, למפגש הפתיחה. אני תוהה מה מחכה לי, מטפלת בשנת התמחות ראשונה. החדר מלא כלים: משהו שנראה כמו הכלאה בין קסילופון לפעמוני רוח, מפלצת בצורת תוף שלחן, רעשנים בכל מיני מצבי צבירה. נראה שהחדר הזה מייצר הרבה רעש. כמה קל לעשות כאן אנשים מאושרים, הפעילות שלי מחווירה על רקע כל הקקופוניה הפוטנציאלית הזו. על הקירות יצירות שונות ועקומות, ורשימה שבועית מסודרת של באי המקום. אני נעשית מודעת למחנק בחדר. גוררת כסא ופותחת את החלון הקטן הדביק הסמוך לתקרה, ומגלה שהוא פונה לגרם מדרגות שמוביל אל דלת נעולה של הגג ולכי תחפשי אויר. המטבח כנראה בהמשך, אם לשפוט לפי הנקישות העמומות-אבל-מרשימות של כלים גדולים על משטחי מתכת במרחק.

מישהו לוחץ על הידית. אני נוחתת בחזרה לעמדה ייצוגית. הדלת נפתחת.

היא עומדת בפתח, צללית כהה על רקע מלבן האור שנפער מאחוריה. היא אומרת, עוד סוציאלית אחת?

היא עומדת בפתח, צללית כהה על רקע מלבן האור שנפער מאחוריה. היא אומרת, עוד סוציאלית אחת?

כן, לא, אני מתבלבלת. תיכנסי, שבי. אודל, נכון?

היא עושה צעד אחד קדימה. מתיישבת נעולה על כסא מהעבר השני של השלחן.

השקט בינינו קר. אני בוחנת אותה בזהירות. פנים ילדותיות להפתיע. חולצה בגוון לא מזוהה, שעון עם רצועה ירוקה. עיניים כהות מאחורי מסגרת עבה של משקפיים. שער-שחור-לא-מאוד-מסורק. לא הרבה מידע אני מפיקה מהמחקר השקט הזה. המבט המשוטט שלה משדר אדישות. פוגש אותי לרגע. משכיח ממני למה אני כאן. היא זקוקה לך, ואת כאן לעזור לה. היא רק לא יודעת את זה עדיין. משליכה עליך את חוסר הענין שלה כלפי עצמה.

דף השאלון הוא פתיח נוח בשביל שתינו. ספרי לי קצת על עצמך, אני אומרת בנחמדות, שנכיר זו את זו. 

גיל? 27. רקע משפחתי: רווקה. אמא מתה בגיל 8. לא, אין קשר עם אבא. רקע תרופתי. אשפוזים. קצת אני יודעת מהעו”סית, אבל צריך לשמוע את הצד שלה בסיפור. מה את רוצה שיקרה פה? מה הציפיות שלך? לא יודעת. רותי אמרה לי לבוא. היא בוחנת אותי בהחבא, אבל כשאני מישירה אליה מבט, העיניים הכהות שלה נמלטות הצדה.

בחדר הסמוך, המופרד בקיר גבס, מישהו מזייף בצווחות פרקי תהילים: שיאיאיאייייר המעלווווווייייס!! אלייייייכאאאא!! נאסוסייייי!!!! איייייס!! עינאאאאאאאאאאאיייי!!!!

זה יונה, היא אומרת. משוגע על כל הראש.

היא מגיעה כל שבוע, די בזמן. חולקת את הצרות הקטנות. מספרת על החברה שלה לחדר, שמעצבנת אותה. כל הזמן מדברת. נוגעת לה בדברים. רוצה להיות חברה שלה. היא לא סובלת אותה. והאחיות לא מתייחסות לבקשות, לא עושות כלום. אני אומרת שהן אולי חושבות שזה טוב, שמישהי מתעקשת לשמור אתה על קשר. היא אומרת שהיא לא צריכה קשרים. היא עובדת חרוצה. לא כמו ההיא, שלפני עשר לא קמה ובקושי מגיעה למאה עשרים שקל בחודש. היא, כרטיס הנוכחות שלה מלא. היא עובדת מצטיינת ויש לה משכורת שלוש מאות חמישים שקל. אני אומרת שבחוץ היא יכולה למצוא עבודה קצת יותר משתלמת. היא שואלת אם אמרתי את זה עם סמיילי. אני שואלת מה היא חושבת. במקום לענות היא מציצה לנייד. עונה לכמה הודעות, רק שניה. לפעמים ממשיכה בקאנדי קראש. תכף מסיימת.

במקום לענות היא מציצה לנייד. עונה לכמה הודעות, רק שניה. לפעמים ממשיכה בקאנדי קראש. תכף מסיימת.

בסביבות אמצע שבט הרעת תנאים: מעבירים אותה למחלקה הסגורה. רותי אומרת, כשתפסיקי לנסות ללכת על הקצה, נשקול להעביר אותך בחזרה. ולי היא אומרת, זה לא עסק ככה, ילדה צעירה, כל החיים לפניה. בכתונת הכחולה – ללא השרוכים – של המחלקה היא נראית כמו בן אדם שאספו לו את השברים והדביקו מחדש. המבט שלה ממוקד עוד פחות מכרגיל.

אני שואלת אותה מה שלומה.

במקום תשובה היא מראה לי את פנים הזרוע, המפוספסת קוים אדומים.

מנסה להסוות את החרדה שעולה בי.

למה את עושה את זה לעצמך, אני שואלת. 

זה לא עניינך. המבט שלה תועה בין הקירות, מתעכב על החלון הפונה למדרגות. ככה, נמאס לי.

ככה? וזהו? מישהו צריך למשוך אותה החוצה. מישהו צריך לשים אותה במקום. את יכולה לצאת מזה. זה לא גורל. למה את מוותרת כל כך מהר? החיים יכולים להיות כל כך יפים. את יכולה להיות בריאה ולחיות חיים רגילים וטובים ו…

ככה? וזהו? מישהו צריך למשוך אותה החוצה. מישהו צריך לשים אותה במקום. את יכולה לצאת מזה. זה לא גורל. למה את מוותרת כל כך מהר? החיים יכולים להיות כל כך יפים. את יכולה להיות בריאה ולחיות חיים רגילים וטובים ו…

בסוף כולם מתים, היא אומרת.

בחוץ, יונה ממשיך לספק מוזיקת רקע צווחנית: מאייייייין!!!!! יובוווויייייי!!!!!! עזרייייייייייייייי!!!!!!!!!!!!!

לא נותנים לחיות. היא אומרת.

אפשר להבין למה, אני אומרת. תנסי להוכיח את עצמך – –

איך אני אוכיח, קשה להבין אם היא שואלת או לוחצת על המילים לכיבוי.

לשתף פעולה, אני אומרת.

מה? המבט שלה משוטט בין הקירות. נח על הדלת.

רוצים לעזור לך… אני אומרת, אני, רותי, לוסי. כולם.

הכל דיבורים. הקול שלה עמום, מתגלגל על חצץ.

לא, את לא קוראת נכון. אפשר…

שייייר!!! המעאאאאאלוווווווווווווייייס!!!!! מימאאאעמוקייייייייייייייייייייייייייייייייייםםםםםםםםם!!

לא! היא צורחת בקול שאני לא מכירה. את לא יודעת כלום! את חיה לך את החיים שלך, והכל טוב ואין לך מושג מכלום. את לא יודעת מה זה להדביק לעצמך את המכפלת בסלוטייפ, ולהתגעגע לאחותך כל לילה, ולגנוב שוקולד מהארון של המשפחת אומנה. את לא יודעת מה זה חקירות של שוטרים ושהם רק מאמינים לאבא שלך ולא לך כי את חולת נפש.

יונה מאחורי הקיר משתתק.

אני נושמת עמוק.

…לא צריכה אותך. מביאה לי שטויות של גננות. אם אני חולה זה לא אומר שאני מטומטמת. ואת לא יכולה לצבוע את החיים שלי מחדש עם צבעי פנדה. את לא מבינה כלום. את לא מטפלת בכלל. את לא יודעת לטפל.

היא קמה.

הכסא נופל אחורה.

אודל, אני אומרת. אבל היא כבר לא שם.

אני נושכת את השפה, מתאמצת לנשום. דוחפת בכח את הגוש שמטפס בגרון.

לא ארדוף אחריה. אין לי כח. ואני גם לא רוצה.

אני נושכת את השפה, מתאמצת לנשום. דוחפת בכח את הגוש שמטפס בגרון. לא ארדוף אחריה. אין לי כח. ואני גם לא רוצה.

העיוורון הזה למציאות. חוסר הקשב. חוסר המגע.

המילים שחובטות בפרצוף.

כמה נלחמתי עליה.

מה אני עושה כאן בכלל.

ואולי היא צודקת.

לא יודעת איך לעזור לה. לא יכולה לטפל.

ולמה חשבתי.

וכמה תקוה יש לה לצאת מזה, אם כל כך אי אפשר לתת לה יד.

– – –

ופתאום היא שוב ממלאה את הדלת. הנייד שלי, היא אומרת בלי להביט בי. אוספת אותו בחטף ומסתובבת לצאת.

אודל, אני אומרת במאמץ. היא נעצרת.

אודל, אני לוחשת לצללית האלכסונית שלה. א… את צודקת. זה קשה. באמת ש… אין תקוה. עכשו אני מבינה.

היא מסתובבת. העיניים האפורות שלה בוהות ישר לתוכי.

כן… היא אומרת בקול קהה.

ומתיישבת על הכסא.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן