מה הוא אומר

אולי בכל זאת הייתי צריך לשאול את הרב שיפט אם זה בסדר לפגוש אותה בשעה כזו בלילה, בלי תכנון? ומה אם ריקי תקבל את ההנחתה הזו כהרגל חדש, ותופיע מול הישיבה שלי כשיתחשק לה?
ממוצע 5 | 2 מדרגים

הרב שיפט בדיוק עמד לצאת מהחדר, אך כשראה אותי כוסס ציפורניים ליד החדר, התיישב בחיוך וסימן לי להיכנס. “הכל בסיידר, בן ציון?” הוא שילב את כפות ידיו והניח מעליהן את סנטרו.

“ברוך השם,” פלטתי את המילים בנשיפה. “אמ… האמת היא ש… רציתי להתייעץ… זאת אומרת, רציתי לבקש מהרב ברכה.”

ראש הישיבה זקף את גבותיו. “ברכה? אוּ אָה. תזכיר לי באיזה שלב אתם נמצאים?”

הלחיים שלי האדימו ולא הצלחתי למנוע מחיוך להתפרץ כשפלטתי: “שלשום היתה פגישה חמישית.”

“ברוך השם. נו, ואיך אתה מסכם?”

לקחתי נשימה עמוקה. “טוב מאד. ברוך השם, ממש ממש טוב. זה כל מה שחיפשתי. וכל מה ששאלתי את הרב בפגישות הקודמות… טוב, קיבלתי תשובות להכל, וברוך השם אין לי שום ספקות.”

“יפה, יפה!” המהם הרב שיפט. הוא הציץ עלי מעל כפות ידיו השלובות. “אז מה הלאה?”

“אני…” לא האמנתי שאני אומר את המילים האלה. אבל היה נחוץ לומר אותן פעם אחת לראש הישיבה שלי, לפני שאומר אותן בכוונה מלאה לריקי. “מבחינתי אני רוצה לסגור בפגישה הקרובה.”

“והצד השני, מה אומר?”

נשכתי את השפתיים נגד החיוך הבא. “הבנו מהשדכנית שגם אצלם הכיוון ממש חיובי.”

הרב שיפט הגבוה מאד נעמד בבת אחת, הרכין את ראשו תחת הנברשת, תפס את כפות ידי ולחץ אותן בחום. “אז שתהיה המון הצלחה, בן ציון!” הוא איחל ברגש. “ברכה והצלחה!”

וככה, עם האיחול הזה, בחרתי עניבה בפעם השישית.

                                               *

“יש כאן בריכת דגים חמודה,” הצביעה ריקי קדימה. “שנלך לראות?”

הנהנתי בלי ממש להקשיב, וחציתי את הדשא מוכנית בעקבותיה.

בעשרים הדקות האחרונות המוח שלי זמזם בתדר אחד: עכשו. עוד לא. חכה שתהיה שתיקה. אחרי שהיא תסיים את הסיפור על גיסתה. חכה עם זה עוד קצת, זה לא מתאים באמצע שאתם צוחקים. אולי בכל זאת בפעם הבאה? עכשו, נו כבר, בנצי, תהיה גבר – הוא אמר ברכה והצלחה!

בעשרים הדקות האחרונות המוח שלי זמזם בתדר אחד: עכשו. עוד לא. חכה שתהיה שתיקה. אחרי שהיא תסיים את הסיפור על גיסתה. חכה עם זה עוד קצת, זה לא מתאים באמצע שאתם צוחקים. אולי בכל זאת בפעם הבאה? עכשו, נו כבר, בנצי, תהיה גבר – הוא אמר ברכה והצלחה!

ורק הברכה החמימה של הרב, היא שגרמה לי לפנות אליה בבת אחת כשנעצרנו ליד הבריכה, ולפלוט את המילים ברצף: “אני ממש ממש נהנה מהפגישות שלנו, ריקי. באמת, זה יותר ממה שחשבתי שאוכל לקבל. את חושבת ש… זאת אומרת… את רוצה להתארס?”

בראש שלי המילים היו אטיות ומרשימות בהרבה, וגם החמאתי לה בכמה מילים יפות לפני שהתפרצתי לשאלה עצמה. אבל במציאות הזמזום בראש שלי התגבר כל כך, עד שחששתי שהוא יחריש גם את האוזניים של ריקי, והיא לא תבין מה אני רוצה.

הלחיים שלה האדימו, נראה לי, אבל השפלתי את העיניים לדגים, אז לא יכולתי לדעת בוודאות. והלב שלי דפק כל כך חזק, שכבר לא שמעתי את הזמזום.

“בטח,” אמר הקול הצלול שלה, שנראה יציב כל כך לעומת הידיים הרועדות שלי.

בטח.

וככה נהייתי מאורס.

                                                         *

הפלאפון שלי צלצל מהחדר. שמעתי את אמא מתקרבת לשם, והנחתי שתגיד לי מי מתקשר. בינתיים, הגנבתי עוד פרוסת עוגת שמרים.

“זאת הכלה שלך,” אמרה אמא. היתה בקול שלה הסתייגות שזיהיתי מיד. רק שלשום היו האירוסין, ומאז כבר דיברנו בטלפון פעמיים.

נטשתי את הפרוסה ורצתי לחדר לפני שהשיחה תגיע לתא הקולי.

“ערב טוב.”

“בנצי!” חייכה הכלה שלי. “בדיוק עמדתי לנתק. לא הערתי אף אחד, אני מקווה.”

“לא,” עניתי בשקט. אם הייתי ישן, הייתי מנתק את הפלאפון.

“אז אממ… מה נשמע?”

“אה, ברוך השם, בסדר.”

זאת היתה השיחה השלישית מאז האירוסין. והשניה מאתמול, היתה ארוכה ממש.

הרב שיפט היה ברור מאד כשהתייעצתי אתו לפני האירוסין כמה שיחות נהוג לעשות. “בערב שבת להגיד גוט שאבעס, ופעם בשבוע שיחה משמעותית אחת. בשביל כל העניינים הטכניים יש הורים. ופגישות כדאי לעשות אחת לשלושה שבועות, חוץ מהשבתות יחד.”

ההגבלות האלה התקבלו מאד על דעתי. ידעתי היטב כמה מורכבת התקופה הזו, וכמה ההרחקות יכולות רק להקל ולחזק את הקשר. אבל מתי יכולתי להסביר את זה לריקי? כשטיילנו יחד בלילה אחרי האירוסין? אתמול, בשיחה הארוכה והיפה שלנו? איך בכלל אומרים דבר כזה?

ריקי בינתיים אמרה משהו, חשוב כנראה, לפי השתיקה שלה. ולא היה לי מושג מה.

“אה… מה?”

“לא היית מרוכז?” היא צחקקה, והודיתי להשם שהכלה שלי כל כך זורמת ולא פגיעה. “כן, גם לי זה קורה בימים האחרונים. אנשים מבקשים ממני דברים פשוטים, אתה קולט? לא משהו מסובך מדי. ואני פשוט לא מצליחה להבין הוראות ברורות לגמרי!”

“כן…” המהמתי.

לומר לה עכשו או בסוף השיחה? מצד אחד, כדאי כעת, כדי שהשיחה הזו לפחות לא תארך, ונוכל למסד את ההגבלות מיד. אבל ככה לקטוע אותה באמצע הנאום? או שלשמור את זה לסוף? אבל אז היא עלולה לחשוב ששעממה אותי וההנחיות הן רק תירוץ…

“הכל בסדר?” ביררה ריקי. “הפרעתי לך באמצע משהו?”

“לא, לא, חלילה!” מחיתי. “זה פשוט ש… את מבינה? ראש הישיבה שלי חושב ש… זאת אומרת, שאלתי אותו באיזו תדירות כדאי שנדבר והוא אמר ש… טוב, עדיף שזה יהיה רק פעם בשבוע.”

“פעם בשבוע.” חזרה אחרי כלתי בנימה שבשום אופן לא הצלחתי לפענח.

“חוץ מיום שישי,” נחפזתי להדגיש.

“ברור, אי אפשר לוותר על יום שישי.”

“זה לא שאני לא נהנה לדבר,” הבהרתי. “זה רק כי… את יודעת, אם לא נשמור על עצמנו, מי ישמור?”

“הרב שיפט, כנראה.” מלמלה ריקי.

התכווצתי. היא נפגעה. עכשו הייתי משוכנע בזה.

השתררה שתיקה ארוכה מאד. לא היה לי מושג במה לקטוע אותה. אם אתנצל, זה עלול להישמע שאני לא מתכוון ברצינות למה שאמרתי, ואז אצטרך להסתבך ולהביך את עצמי שוב.

“טוב בנצי, אני מצטערת שהתקשרתי בלי שנסכם על זה קודם. אז נדבר שוב ביום שישי, להתראות.”

“להתראות,” מיהרתי לומר.

וככה נפרדנו, שלושה ימים אחרי הערב הכי מאושר בחיי.

                                                *

“אפשר להתייעץ עם הרב?” הצצתי לחדר. הרב שיפט נשען מהורהר ליד החלון, והחווה מיד בזרועו פנימה.

“זה בעניין המגורים,” פתחתי. “רציתי לשאול איפה הרב חושב שכדאי לגור בתקופה הקרובה. בעיקרון חשבנו כנראה לקנות דירה בצפון, זה מה ששנינו רצינו. אבל פתאום התעוררו לי ספקות, אולי לא כדאי מיד, אולי לא חשבנו על כל ההבטים.”

הרב שיפט שילב את כפות ידיו ונטע מעליהן את סנטרו בהרהור ממושך.

“אני חושב שבכל זאת לא כדאי,” הגיב לבסוף. “אני לא אומר את זה לכל אחד, אבל בשבילך נראה לי שחשוב מאד לגור שנתיים שלוש בקהילה מוכרת, עם מניין שמתאים לך, אפילו קרוב להורים. ורק אחר כך, כשתהיו ממש משפחה בעזרת השם, לעבור לצפון.”

“תודה רבה, הרב!” תשובות כאלה, חד משמעיות וברורות, שהסתמכו על נסיון החיים העשיר של ראש הישיבה שלי ועל ההכרות אתי, חסכו לי כל כך הרבה ספקות וכאבי לב! ריחמתי על כל מי שלא זכה להכיר את האיש הגדול הזה, ונאלץ להסתדר בעולם בלי עצות הזהב שלו.

                                               *

ביום שלישי בתשע בערב יצאתי מהישיבה והתקשרתי לריקי. היא ענתה כמעט מיד, אבל הקול שלה היה חסר את החיוניות שהכרתי. 

“את עייפה?” ביררתי. רציתי לדון אתה על נושא הדירות, אבל חששתי שאולי היא לא מספיק מרוכזת לשיחה כזאת.

“לא, הכל בסדר ברוך השם. איך אתה?”

“מצוין ברוך השם.” סיפרתי לה קצת על ההכנות, הודיתי שאי אפשר להשוות בין מה שמוטל עלי לרשימת המשימות הענקית שלה, והקשבתי בהשתאות לסדרת החנויות הארוכה בה שוטטה היום אחרי העבודה.

“אז בעניין הדירות…” התחלתי כשהיא השתתקה.

“כן?” עכשו היא נשמעה דרוכה.

“זהו, שצריך לחשוב איפה כדאי לנו לשכור בשלב ראשון.”

“לשכור?” נדהמה כלתי. “למה לא לקנות מיד בצפון?”

“לשכור ולהשכיר,” הסברתי. “כלומר לקנות בצפון ולשכור פה. אבל נראה לי שבשלב ראשון כדאי לנו לחשוב באיזה אזור אנחנו רוצים לגור. היית רוצה ממש ליד ההורים שלך?”

“בנצי…” היא נשמעה המומה. “אבל אנחנו… זאת אומרת… לא דיברנו על לשכור ולהשכיר, אני חושבת. תכננו מיד לעבור לגור בצפון.”

“אני יודע,” הודיתי. שנינו הסכמנו שאין סיבה לגור בדירה עראית ולהסתדר עם שוכרים בדירה רחוקה מאתנו, עם כל הבעיות שיכולות לצוץ ואין מי שיפתור בשבילנו. שנינו אהבנו שקט וחלמנו על הנוף הגלילי. לריקי גם היתה דודה שניהלה משרד גדול לראיית חשבון בחיפה, והבטיחה לסדר לה עבודה מיד כשנגיע. “אבל אתמול דיברתי עם הרב שיפט וסיפרתי לו מה תכננו בעקרון, והוא אמר במפורש שיהיה טוב לנו לגור שנתיים שלוש במרכז, בסביבה מוכרת, ורק אחר כך לעבור.”

“ככה הוא אמר?” שוב היה הקול שלה חסר הבעה.

“באופן ברור מאד. הוא לא התלבט.”

“אני לא יודעת מה לומר. אני… זה לא מה שדיברנו, בנצי. זה… אני לא יודעת מה להגיד.”

“תביני,” התחננתי. “הוא אדם חכם מאד! איש עם ראייה רחבה באופן נדיר, חוץ מזה שהוא תלמיד חכם עצום. כמעט כל הבחורים בישיבה מתייעצים אתו. ותאמיני לי שאם הוא חושב ככה, אנחנו לעולם לא נפסיד מלשמוע בקולו.”

היתה שתיקה, ואז ריקי השמיעה צליל קצר שמעולם לא שמעתי. רגע אחר כך בקע הקול שלה, צרוד ומוזר: “טוב, אני… אני חייבת לסיים עכשו… מצטערת. לילה טוב.”

בהיתי המום בפלאפון השותק.

יכול להיות שהיא בכתה?

*

עם מי אני יכול לדבר על זה? מי יוכל להסביר לי מה קורה לנו?

לא יכולתי לשתף את אמא, זה לא הוגן כלפי ריקי. זה חייב להיות מישהו מחוץ למשפחה. הרב שיפט היה הפתרון האוטומטי, אבל במקרה הזה, הייתי חייב לוותר על העזרה שלו.

הייתי הוגן, אני בטוח בזה. כבר בפגישה השלישית סיפרתי לה באריכות על ראש הישיבה שלי. אני זוכר איך היא הקשיבה בעניין, בלי שמץ הסתייגות, כשתיארתי לה איך כולם מתייעצים אתו על כל צעד ושעל, וכמה חכמה ואמת יש בעצות המדודות שלו. היא התפעלה, היא נהנתה, היא שמחה בשבילי. בשום שלב לא קלטתי שזה מפריע לה, או שהיא מרגישה אחרת.

איך נוכל בכלל לפתור בעיות ולקבל החלטות, כשמורה הדרך שלי לא מקובל עליה?

אני צריך לחזור לפנימיה, ללכת לישון וזהו. סתם עושה עסק משטויות. בסך הכל ריקי לא כעסה בגלוי וכמעט לא התווכחה. היא הביעה את התסכול שלה, אבל לכאורה הסכימה בסופו של דבר.

ייקח לה זמן להתחבר ולהאמין, אבל אני משוכנע שאחרי שתכיר מקרוב את העצות של הרב שיפט, היא תרצה מעצמה לקבל אותן. זה לא יהיה קל, אבל זוגיות היא עבודה קשה, לא? ככה אומרים כולם. לפחות אני יודע כבר מעכשו על מה נצטרך לעבוד.

התחלתי לצעוד לכיוון הישיבה, וכעבור מספר פסיעות נעצרתי. זאת לא היתה השיחה היחידה שהסתיימה ככה. גם השיחה ביום שישי, שהיתה קצרה בכל מקרה, נקטעה כמעט בחדות. וגם אז, אני כמעט בטוח, זה קרה אחרי שהזכרתי את הדעה של הרב בעניין בחירת התזמורת.

ומה אם זה לעולם לא יעבוד בינינו? אם כל השיחות המשמעותיות באמת יסתיימו בכניעה כעוסה שלה? או שאני אצטרך איכשהו לדלג על כל הנושאים הנפיצים, ולשוחח רק על מה שלא יפריע לה? הצמדתי את מצחי לקיר צונן של אחד הבניינים. מה אני אמור לעשות עכשו? איך אני ממשיך מפה הלאה? האם בכלל נכון לבנות בית עם אישה שחושבת הפוך ממני, באחד הנושאים הכי משמעותיים לי בחיים?

לא יכולתי לדבר על זה עם אף אחד. ידעתי את זה עכשו. כי גם אם איכשהו נצלח את המשבר וריקי תשתנה, המישהו שאשתף אותו לא יצליח לשכוח.

היתה רק מישהי אחת שרוצה בדיוק כמוני שיהיה לנו טוב. כבר מילאנו את מכסת הפגישות שלנו לחודש הזה, ובכל זאת הוצאתי את הפלאפון מהכיס וחייגתי את המספר שלה. כי אם מטרת ההגבלות היא להדק את הקשר בינינו, אני מוכרח להפר אותן הערב כדי שיישאר מה להדק.

“בנצי?” היא נשמעה מופתעת. 

“כן, מצטער שאני מתקשר שוב. פשוט… הלכת כבר לישון?”

הקול שלה נשמע מצונן כשענתה: “עוד לא.”

“טוב אז… את חושבת שתוכלי לרדת לגינה ליד הבית שלך בעוד כרבע שעה? אני אהיה שם.”

“אתה???”

“או הכפיל שלי. אחד מאתנו בטוח.”

היא צחקקה. “בסדר, להתראות בנצי. אני מתארגנת ויורדת.”

חיפשתי ספסל בגינה שאינו פונה לסלון שלהם, והתמקמתי עליו, כוסס ציפורניים בהסח הדעת.

אולי בכל זאת הייתי צריך לשאול את הרב שיפט אם זה בסדר לפגוש אותה בשעה כזו בלילה, בלי תכנון? ומה אם ריקי תקבל את ההנחתה הזו כהרגל חדש, ותופיע מול הישיבה שלי כשיתחשק לה?

הייתי צריך לשאול מישהו. אסור לי לקבל החלטות חריגות כאלה לבד. כי אף אחד לא יתחרט אחר כך במקומי.

“ערב טוב!”

לרגע, כשהיא הופיעה מולי, כמעט לא זיהיתי אותה. את השיער החלק שהכרתי החליפו תלתלים, והפנים שלה היו חיוורות תחת הנורה הבודדת מעלינו. אז ככה היא נראית כשהיא לא מספיקה להתארגן.

מסיבה כלשהי, ההופעה הפשוטה שלה הרגיעה אותי. זזתי הצדה ופיניתי לה מקום על הספסל לצדי.

“תודה שירדת,” מלמלתי כעבור רגע, והיא חייכה חיוך מתוח.

“אני שמחה שהתקשרת. נהניתי מה… ספונטניות הזאת.”

“אל תתרגלי לזה,” הזהרתי אותה. “אני לא טיפוס ספונטני ביומיום.”

היא חייכה שוב. וחיכתה.

הגיע תורי.

“התקשרתי כי… כי לא רציתי שנסיים ככה את השיחה. תמיד שמעתי מכל מיני אנשים חכמים שלא כדאי לזוג ללכת לישון אחרי מריבה ו…”

העיניים שלה נפערו קצת.

“סליחה!” מיהרתי לתקן בלחיים בוערות. “לא שזו היתה מריבה חס וחלילה! ואנחנו גם לא נשואים… עוד לא, זאת אומרת. בכל זאת חשבתי שכדאי לדבר על זה, ולא להמשיך ככה…”

“אתה צודק ממש.” הקול שלה היה שקט, והלב שלי דפק במהירות.

“אז את אממ… רוצה להסביר לי מה הפריע לך?”

“אה, הגעת כדי שאני אסביר?” היא הסתכלה על הספסל בשפתיים מהודקות. 

אויש. הייתי צריך כנראה לבחור פתיחה אחרת. אבל מה הייתי אמור לעשות? להתנצל מיד ולהבטיח שלעולם לא אפנה יותר לראש הישיבה שלי?

“בסדר…” היא לקחה נשימה עמוקה. “פשוט קשה לי שכל החלטה על החיים שלנו עוברת דרך הרב שיפט.”

היא סיננה את הש’ באופן שכיווץ אותי, ופרץ של כעס עלה בי.

“הוא איש חכם!” התקוממתי. “אחד האנשים הכי חכמים שאני מכיר! והוא אדם צדיק וגדול. תאמיני לי שהוא לא אומר שום דבר בלי לחשוב עליו לעומק. ואם קשה לך לקבל את הדברים שלו אולי את פשוט…” השתתקתי. לא רציתי לומר את המילים הבאות שקפצו לי לראש; שאולי אמונת החכמים שלה צריכה קצת חיזוק. 

עכשו היתה השתיקה ארוכה כל כך, עד שהייתי משוכנע שטעיתי. לא הייתי צריך להרים את הקול.  לא בשלב מוקדם כל כך של פגישה שאני בכלל הזמנתי. הנשימות של ריקי עלו וירדו, ואני חששתי שתקום ותלך.

שתענה כבר. משהו. כל דבר שהוא.

אחרי דקה איומה ונצחית, היא הסתובבה אלי. הקול שלה רעד, והרגשתי שמשהו מוזר קורה לי בקצות העפעפיים.

“אני לא מכירה את הרב שיפט, אבל אתה בן אדם חכם, ואני בטוחה שלא היית מעריך אותו אם לא היה אדם גדול. זה פשוט ש… שהרגשתי שאין שום משמעות למה שאני אומרת. למה שאני חושבת. לכל מה שדיברנו בינינו. כי ברגע שה… שהרב שלך אומר משהו, אתה מיד עובר לדום ומקבל החלטה בבת אחת. אז מה הטעם בכלל שאני… בשביל מה אני פה בעצם?”

“אני לא מכירה את הרב שיפט, אבל אתה בן אדם חכם, ואני בטוחה שלא היית מעריך אותו אם לא היה אדם גדול. זה פשוט ש… שהרגשתי שאין שום משמעות למה שאני אומרת. למה שאני חושבת. לכל מה שדיברנו בינינו. כי ברגע שה… שהרב שלך אומר משהו, אתה מיד עובר לדום ומקבל החלטה בבת אחת. אז מה הטעם בכלל שאני… בשביל מה אני פה בעצם?”

“בשביל מה…” הפה שלי נסגר ונפתח בחוסר אונים. מה פירוש בשביל מה היא פה? כי התארסנו, כי אנחנו רוצים לבנות בית יהודי יחד. כי החלטנו שאנחנו מתאימים. 

“ברור שלדעה שלך יש משקל,” לחשתי בחוסר אונים. “את בן אדם מאד חכם ואני אממ… אני ממש רוצה לשמוע מה את חושבת. אבל אנחנו בונים בית ביחד, את מבינה? ואי אפשר לדעתי לבנות אותו כמו שצריך, בלי לקבל את דעתו של הרב שלי.”

חצי דקה ארוכה ובלתי נגמרת חיכיתי בנשימה עצורה שהיא תענה. לא זזתי. נעצתי מבט בספסל, וחיכיתי.

ואז היא נעמדה. 

“טוב,” היא אמרה ונגעה בשיער שלה בלי להביט בי. “טוב, אז נראה לי כדאי שאני אעלה, כבר מאוחר.”

כשהיא התחילה להתרחק, אמרתי לילה טוב. אני בטוח שאמרתי.

למרות שהיא לא איחלה לי חזרה.

                                                  *

התאפקתי יומיים בלי להתקשר. כבר שוחחנו יותר מדי ונפגשנו פגישה ספונטנית כושלת לגמרי. הייתי מוכרח ללמוד להרפות.

ביום השלישי התקשרתי. היא לא ענתה.

חיכיתי שעה, והיא לא חזרה אלי.

הלב שלי הלם בתוך האוזניים, והידיים רעדו לי בטרוף. זה מעולם עוד לא קרה, אני לא מכיר אף חבר שהכלה שלו התעלמה ממנו בכוונה. עד היום, גם כשהיא היתה עסוקה או באמצע קניות, היא ענתה רק כדי להבטיח שתחזור אלי. עכשו עברו שלוש שעות והיא לא חזרה.

איך יכול להיות שעשיתי את הדבר הכי טוב בשבילנו, והיא קיבלה את זה ככה? מה זה אומר עליה? מה זה אומר עלינו?

באחת עשרה, כשיצאתי מבית המדרש, הופיע בחור משיעור ב’ עם מעטפה. “אתה שכטר, כן? הגיע איזה אברך וביקש למסור לך.”

הנהנתי ונמלטתי עם המעטפה לחצר.

“בנצי,

מצטערת שאני שולחת לך ככה מכתב. מקווה שהוא יגיע ליעדו ולא ייפתח בדרך. לא היה לי רעיון אחר איך לפנות אליך, ומספיק גרוע שנאלצתי לערב את אחי. מצטערת גם שלא עניתי לטלפון. פשוט לא הייתי מסוגלת. הרגשתי ששום דבר שאגיד לא יעזור כרגע. ניסיתי, אתה יודע שניסיתי, וזה לא עבד. אולי זו אני שלא יודעת להסביר את עצמי, אבל זה המצב. שוב מצטערת, אבל אני מוכרחה לעצור ולחשוב על הכל מחדש. אני מתכוונת – על הכל ממש. אם עשיתי טעות… אני מעדיפה להבין את זה לפני שיהיה מאוחר מדי.”

בהיתי בכתב היד שלה שבקושי הספקתי להכיר, והאותיות התפתלו והיטשטשו לי מול העיניים.

לחשוב על הכל מחדש. על הכל ממש.

לערב את אחי.

לפני שיהיה מאוחר מדי.

אבל כבר היה מאוחר מדי, לא?

היא לא היתה כותבת את המכתב הזה אם לא היתה רצינית לגביו. אם לא היתה בטוחה שיש על מה לחשוב. אם לא היה סיכוי נוראי ומכווץ את הבטן, שהיא עומדת לבטל את השידוך.

דחפתי את הדף לכיס ורצתי לכיוון המדרגות. אולי יש סיכוי. אולי הרב שיפט עדיין בחדר שלו. עשרות שאלות שאלתי אותו במשך החיים. אבל מעולם לא היתה אחת קריטית וגורלית כזו. אפילו לא בערב הפגישה האחרונה שלנו. מעולם לא הייתי צריך אותו עד כדי כך.

כף היד שלו בדיוק לחצה על המתג, כשהופעתי מתנשף מאחוריו.

“הכול בסדר, בן ציון?” הרב שיפט קימט את מצחו בדאגה.

“אני…” לפתי את צד מותני ופערתי את פי כדי לאסוף אוויר.

“מה שקרה זה…”

“שב.” הרב פתח חזרה את דלת החדר, הדליק את האור וסימן לי להיכנס. עמדתי ליד הכסא, נואש למילים.

לספר לו על השיחה בטלפון? על התגובה שלה לגינה? להתחיל במכתב ששורף את הכיס שלי?

הוא יחשוב שהרוחניות של כלתי לוקה בחסר. שאין לה אמונת חכמים. שהיא דעתנית מדי. לא מכבדת. לא אכפתית. איך אני יכול להעביר את התגובה המדויקת שלה, את הנימה ואת הטון, ולגרום לו להבין מי היא באמת?

היא חכמה והיא חושבת. היא עמוקה והיא טובה. היא רוצה שיהיה לנו טוב ומנסה כל כך להבין. היא כל מה שראיתי בה במהלך הפגישות, ויותר מזה. אבל לא יכולתי לסכם לרב שיפט שש פגישות בחמש דקות. ולא היתה שום דרך לתמצת את מכלול האישיות שלה בכמה מילים.

“בן ציון?” הרב שיפט שילב את זרועותיו והתבונן בי. “אני יכול לעזור במשהו?”

פתחתי שוב את פי, אבל שום מילים לא יצאו משם.

‘מה לעשות עכשו?’ זאת היתה השאלה שבערה בלשוני. אבל איך יוכל הרב שיפט לענות עליה, בלי להכיר את ריקי?

“אני חושב ש…” ניערתי את ראשי, והמעטפה רשרשה בכיסי.

היא לא ענתה ולא התקשרה, אבל שלחה לי מכתב. כי הייתי חשוב לה עדיין. כי היא רצתה שאדע שהיא סובלת. שהיא נאלצת לחשוב. שאולי אולי יהיה לי פתרון.

כי אין אף אחד אחר שמכיר אותנו.

“אני לא יודע מה לעשות,” לחשתי. “אבל אני חושב ש… שאני חייב לפתור את זה איתה לבד.”

הרב שיפט חייך בחום. “אז קדימה,” הוא אמר והצביע על פתח החדר. “לך ותפתרו את זה יחד. ושיהיה בהצלחה.”

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן