כשהחיים הפסיקו לקרות לי – פרק ה’

לוק:

מטפחת צבעונית בכחול־ירוק־כתום־צהוב

חולצת טריקו כחולה

חצאית כתומה ארוכה בגזרה ישרה

ז’קט קורדרוי ירוק

נעליים שטוחות בצהוב

טיפ: אם רוצים ליצור לוק צבעוני ממש, כדאי למצוא פריט שיש בו כל הצבעים שבלוק: חולצה, חצאית או פריט מודגש אחר. הפריט הצבעוני יהפוך את המראה מאוסף צבעים נועז למשהו הרמוני, מתוכנן ומוקפד.

בערב אני די מחוסלת. לא יודעת איך שירה מזהה שאני על קוצים. אני דוקא שוכבת לידה בנימוס ובלי ניע. רק מוחי טוחן מחשבות, וכולי מצפה שתירדם כבר.

“אני רוצה עוד בוקי,” היא מודיעה. אני מזעיפה פנים. למה הילדה הזו קוראת ככה לבקבוק שלה? לא יודעת מאיפה היא הביאה לו שם כל כך לא יצירתי. זה אשכרה לא ממני, אולי מיוסי. בכלל, הגיע הזמן לגמול אותה מהבקבוק הזה, לא? למי יש כח.

אני לא מגיבה לה והיא זורקת את הבקבוק על הרצפה בחבטה.

אני ממשיכה לא להגיב. נראה לי שהיא בודקת אותי ומתלבטת אם להתחיל לבכות בקול, אני מעמידה פני פוקר.

דקת המבחן שלי מגיעה לסיומה. למרבה ההקלה היא לא בוכה, אבל למרבה החרדה היא מטפסת על מעקה הבטיחות של המיטה שלה, מתגלשת למטה, מטפסת על המיטה שלי ונשכבת לידי.

דקת המבחן שלי מגיעה לסיומה. למרבה ההקלה היא לא בוכה, אבל למרבה החרדה היא מטפסת על מעקה הבטיחות של המיטה שלה, מתגלשת למטה, מטפסת על המיטה שלי ונשכבת לידי.

“תביא לי שמיכה,” היא פוקדת ומושכת את השמיכה שמתחת לראש שלי. אין לי ברירה אלא להיכנס לנעלי תפקידי החינוכי. 

“לא!” אני אומרת לה. “שירה הולכת למיטה של שירה!”

היא לא מגיבה. זה מטורף אילו חיישנים יש לילדים האלה. היא אשכרה זיהתה שלא באמת הייתי חינוכית עכשו אלא רק ניסיתי לשחק אותה. היא צוחקת, מלטפת לי את הלחי ומתכרבלת בי.

אוף. מצד אחד בא לי לדחוף אותה למיטה שלה. באמת שאין לי כח לטפל בה עכשו, יש לי משהו חשוב הערב. מצד שני בא לי לחבק אותה חזק חזק.

“תביא לי שמיכה,” היא פוקדת שוב.

אבל אני לא אוהבת שהיא משתמשת בשמיכה שלי, משאירה עליה עקבות רוק ודמעות. 

“זה שמיכה של אמא, ורק אמא משתמשת.”

החיישנים שלה סורקים אותי שוב, בודקים את רצינותי. אם הייתי אומרת לה ‘זו השמיכה שלי, ורק אני משתמשת בה’ היא היתה מקבלת את זה ביתר קלות. זה היה הכי אמין, תכלס.

בסוף היא מוותרת. “איפה שמיכה של שירה?”

אני קמה, מביאה לה את השמיכה שלה, ואנחנו שתינו מתכרבלות בה. אני שומעת את הנשימות שלה רפות לאט לאט ובוחנת אותה לרגע. מרפרפת באצבע על התלתלים הסוררים המדהימים שלה. לגמרי ממני. שלום ילדה קטנה. הרבה אנשים מרחמים עלי בגללך. אבל בזכותך אני גרה היום בחלקת אלוקים קטנה משלי. לולא את, אמא לענות יפה בחיים לא היתה נותנת שאגור לבד. זה לא מקובל ולא מתאים.

שלוש דקות אחרי ששירה נרדמת בוודאות אני יוצאת מהשמיכה בסדרת תרגילי התעמלות מרהיבים שלא יזיזו את שירה ולא ימשכו את השמיכה, נמלטת מהחדר בצעדים חרישיים, חוזרת שוב לקחת את הטלפון, ויוצאת שוב לסלון. יש לי משימה. אוף.

אני מציירת לי בראש תסריט שיחה, מה אני אגיד ללאה, מה היא תגיד לי. מנסה לחשוב מה אני אענה אם היא פשוט תגיד ‘אין אפשרות’ כמו שהיא עשויה בהחלט לענות. אני חייבת את הקורס הזה. אני לא מוכנה לוותר עליו. הוא הזדמנות של פעם בחיים. אבל איך אומרים ללאה שאני מבקשת משמרת בוקר אחת פחות?

מצד אחד משמרת בוקר היא משמרת שמוכרות יותר אוהבות, זה זמן יותר רגוע, פחות בלגן, והילדים בבתי ספר ובגנים. מצד שני כל כך קשה להשיג מוכרות היום, שלמרות שהחנות של לאה ממש יוקרתית, היא לפעמים כן לוקחת בחורות אחרי צהריים, ואז זה קל יותר. אז אולי אם הייתי מורידה משרת אחר הצהריים היא פשוט היתה נותנת לאחת הבחורות עוד משמרת. ההיא בטח היתה שמחה. איך אני מבקשת ממנה דבר כזה?

המתח המתח המתח.

אולי כדאי בכלל שאחכה עם זה לרגע שאפגוש אותה פנים אל פנים? הבעיה שהקורס מתחיל השבוע. השבוע. היא בטח כבר סידרה משמרות. מה עושים?

אולי פשוט לחייג. יהיה מה שיהיה.

אני מחפשת את לאה באנשי קשר. היא נמצאת לי בחיוג מהיר, בשביל כל הפעמים שאני צריכה לשאול אותה כמה עולה בגד שנפל לו הטיקט. אבל הפעם אני יסודית, מדפדפת את כל אנשי הקשר עד שאני מגיעה לאות ל’. לאה. להתקשר? עכשו?

אני לוחצת על הסנד ומנתקת מיד. רגע, אולי כדאי שכן אנסח משפט פתיחה או משהו. אני מוציאה את קלסר הדגמים שלי ומגזינים. הגזירה היא תרפיה בשבילי. אולי אגזור כמה דקות, יהיה לי יותר רגוע. 

כשהייתי תלמידה זה היה השלב שאמא היתה נכנסת לתמונה, רואה אותי מתפתלת ומבררת מה קרה. הייתי מסבירה לה למה אני לא עומדת לשרוד את זה שאני צריכה לעשות את המבחן בדקדוק מחר, למה העבודה ביהדות גדולה עלי ואני חייבת חייבת הקלה, למה זה לא פייר שלא הכניסו אותי לקבוצה של הריקוד בעליה לבנות, בכלל לא נתנו לי הזדמנות, בחנו רק בנות מסוימות, לא יודעת לפי מה, שייתנו לי הזדמנות להיבחן, אני בסך הכל די טובה בזה. אני לא רוצה להיות במחזמר, זה לא מתאים לי, אני לא יודעת להציג, אני לא רוצה להיות שם.

אמא לענות יפה שלי היא מהאנשים האלה כשמסיימים שיחה אתם זה בדרך כלל במילים ‘כן כן, בטח’. יש לה קול סמכותי מהסוג שאי אפשר ממש לסרב לו. מצד שני, אותה קשה לשכנע. כשממש רציתי לעבור מקום ליד רחליייי כשרק התחלנו להכיר, היא סירבה להרים טלפון למורה. 

“אבל זה חשוב לי, אמא!” התחננתי.

“חברות זה להפסקה,” היא פסקה. “ככה שזה לא מאוד משנה ליד מי יושבים, וזה כן הזדמנות להרחיב קצת את מעגלי ההיכרות. אני לא חושבת שנכון להטריד את המורה בטלפונים מעבר לשעות העבודה שלה בשביל דברים כאלה.”

ויתרתי.

רחליייי לא ויתרה.

“בואי נלך למורה לבקש,” היא אמרה לי.

“מה? למה שהיא תסכים?” שאלתי במנגינת נכאים. “חברות זה להפסקה.”

“אוי נו,” משכה לי רחלייי בעדינות בקצה הצמה. הייתי אז בקטע של צמה עד קצה השיער ממש, בלי שוונץ ובלי גומיה, וכל הזמן המורות היו אומרות לי ‘יהודית, גשי למזכירות ושימי גומיה בבקשה’, ואני הייתי מתמרמרת שמה לא צנוע בצמה אסופה והולכת לתיק שלי ומוציאה את גומיית הפלסטיק הדקה שהיתה שם כדי לחסוך לי את האי־נעימות של ללכת למזכירות ולבקש גומיה.

“את עושה לי כרבולות,” רגזתי על רחלייי.

“ככה אני אוהבת אותך.” 

“עם כרבולות?”

“עם קול עצבני. זה יותר טוב מלשמוע אותך מתמסכנת ומצטטת משפטים מוזרים כמו ‘חברות זה להפסקה’.”

“על החתום אמא שלי.”

“יופי.” רחליייי קצת התרגזה בעצמה. “את מבינה שאם לא נלך למורה ונבקש לעבור לשבת יחד זה לא יקרה מעצמו?”

“אבל למה שזה יקרה ככה?”

“כי אולי המורה תחליט להיות נחמדה. בואי ניתן לה הזדמנות.”

בסוף רחליייי ניגשה לבד, אני לא העזתי. המורה לקחה את ההזדמנות בשתי ידיים, והושיבה אותנו זו ליד זו, עד שהיא התחרטה על ההזדמנות, כי התברר שעל יד רחליייי אני תלמידה פחות טובה ויותר מפריעה ממה שהייתי עד היום. אז היא העבירה אותנו הלאה, מה שיצר גיוון חברתי רב והרחבת מעגלי היכרות יותר ממה שזכו הבנות האחרות בכיתה, לשמחתה של אמא שלי, נניח.

אבל בכל מה שלא קשור לענייני חברות ולא אמור לתרום להפרעה בשיעורים אלא לענייני נהלים או לימודים, אמא שלי תמיד היתה שם בשבילי. מרימה טלפון למורה, מתאמת אתה עמדות, דואגת שידחו לי את המבחן בדקדוק אם הוא למחרת אירוע משפחתי, ושהמורה תעבור שוב על העבודה שלי ביהודות כי הציון שקיבלתי על העבודה לא משקף את המאמץ שעשיתי. ואם לא נתנו לי הזדמנות היא בטוח תתערב, הרי צריך לתת לכולן הזדמנות. בדברים האלה אם אמא התלבטה אם להתערב, למשל כי היא חשבה שאני כן יכולה לעשות את המבחן שממש רציתי לדחות, אבא היה מתווך לאמא אותי, מסביר לה למה זה חשוב, ואז היא למורה והכל היה מסתדר.

אבל אמהות לא מתקשרות לבוסיות. בעלים אולי כן. זה קצת מוזר, לא מקצועי, אבל זה קורה. אולי זה הופך את העובדת לילדה קטנה קצת, כרגע, כדי להינצל, אני מוכנה להיות ילדה קטנה. רק שאין לי בעל.

אבל אמהות לא מתקשרות לבוסיות. בעלים אולי כן. זה קצת מוזר, לא מקצועי, אבל זה קורה. אולי זה הופך את העובדת לילדה קטנה קצת, כרגע, כדי להינצל, אני מוכנה להיות ילדה קטנה. רק שאין לי בעל.

אז אני צריכה להתקשר ללאה בעצמי.

רק שנהיה מאוחר. על השולחן פרושות עשרים תמונות של טקסטורות שיש שמצאתי בפרסומים שונים. זה מדהים כמה טקסטורות יש לשיש. זה מדהים שהצלחתי למרוח את הערב ולא להרים טלפון ללאה.

והמועקה הזו. כמה קשה זה כבר יכול להיות להרים טלפון?

אני אבקש רק להחליף משמרת השבוע, למרות שזה ישבש לי את כל הלו”ז. ועד שבוע הבא, עד שבוע הבא אני בטח אתגבר. אולי משהו יסתדר מעצמו, אולי לאה תחליט שהחנות סגורה בראשון בבוקר, גם ככה זו משמרת חלשה. אולי מישהי פתאום תרצה את המשמרת הזו ותבקש ממני. אולי משהו אחר יקרה. כי אני לא יכולה. אני לא טובה בדברים האלה.

אוף איתך, גוגו.

אוף אתי.

להדפסה